בן יהוידע על חולין נח:

אָמַר רַב: לֵית בַּקָא בַּר יוֹמָא, וְלֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא. נראה לי בס"ד ' בַּקָא ' רמז ליצר הרע הנושך את האדם בחלקות פיו שמסית ומפתה אותו להחטיאו ונקרא 'בַּקָא' אותיות 'אֲבַק' כי כל דבריו הם כמו אבק שאין בו ממש ואין לו קיום ' וְדִּידְבָא ' רמז לשטן המקטרג ונקרא דידבא שדובב קטגורים תמיד. וידוע דאפליגו אמוראי בתלמודא חד אמר יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וחד אמר מתגבר עליו בכל יום וכנזכר בסוכה (סוכה נב.) וקידושין (קידושין ל:) והנה למאן דאמר 'מתחדש' סבירא ליה שהיצר הרע מתחלק לחלקים רבים כנגד ימי האדם ובכל יום מתחדש חלק מן היצר הרע ודבק באדם להחטיאו ועושה פעולתו ובטל ביומו בין אם יכול לו בין אם לא יכול לו ולהכי נקט 'מתחדש'. ובזה מובן שפיר דברי רב ' לֵית בַּקָא בַּר יוֹמָא ' דסבירא ליה כמאן דאמר 'מתחדש' וביום השני הוא יצר הרע אחר ואם כן אין יצר הרע שהוא בן יום אחד שלם אלא היצר הרע הוא של אותו היום דוקא ואינו כן יום אתמול. ואמר עוד ' לֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא ' כי הדידבא שהוא השטן שדובב בכל יום קטרוגים לא ימצא בן שנה שלימה כי יש יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים שנהפך לסניגור ואינו דובב קטרוג ואחר יום כפור פנים חדשות בא ואם כן אין לך שטן שהוא בן שנה שלימה אלא תמיד הוא חסר יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים ואחר כך הוא חדש בחינה בפני עצמו. ודע כי ' בַּקָא ' הוא מה שקורין בערבי ב"ק וכנזכר בערוך ולכאורה נראה זה הב"ק הנמצא מתקיים כמה ימים ואפשר שכונתו על ב"ק דימים ונהרות. או לפי פשוטן של דברים מה שאמר ' בַּר יוֹמָא ' לאו דוקא וגם הוא לא כיון ללמדנו זה על בקא ודידבא ממש אלא נקיט להו בדרך משל וחידה לעשות בהם רמז.

שֵׁב שְׁנֵי אִימְרָא בַּקְתָּא מִבַּקָא. הנה בודאי מאמר זה שהזכירו רבותינו ז"ל בתלמוד עשו בו משל ורמז על ענין עמוק. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפסוק בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ (שמואל ב' כב, מו) שהפתויים של העונות נעשים על ידי כוחות הנקבה דקליפה והיסורין והמיתה נעשים על ידי כוחות הזכר דקליפה עיין שם. גם ידוע מי שהוא צדיק גמור ועוסק בתורה אם יהיה לו יסורין של אהבה אין זה נעשה על ידי כוחות המזיקין הנזכרים ח"ו כי היסורין הם של אהבה וכתיב בהו אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב) ונאמר אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב הֳ' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג, יב) וכן גם המיתה שלו לא תהיה על ידי כוחות דקליפה אלא תהיה בנשיקה על ידי אור זיו שכינתו יתברך. והנה ' בַּקְתָּא וּבַּקָא ' הם מין אחד שקורין בערבי ב"ק אך בקא זכר בקתא נקבה לכן נרמז במאמר זה בבקא על זכר דקליפה ובבקתא על נקבה דקליפה וזו הנוקבא דקליפה אינה יכולה להתקרב ולהדבק בצדיק גמור שעוסק בתורה להחטיאו ולפתותו כי התורה משמרתו וגם על ידי שלימות צדקתו יהיה שלם במלבוש אור הקדושה הנמשך משם אלו־ה בסוד כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי (איוב כט, ב) כמו שאמר רבינו ז"ל בשער הכונות בסוד ברכות השחר ולכן אינה יכולה הנוקבא דקליפה לפתותו ולהביאו לידי חטא כי מלבוש אור הקדושה הזה דוחה אותה מעליו. ועל כן כשתראה שבאים יסורין על אותו צדיק אינה יודעת שהם יסורין של אהבה שבאים על ידי שכינתו יתברך אלא חושבת הם כשאר יסורין שבאים על ידי בעלה הזכר הנקרא בקא וכן אם תמצא שנפטר אותו צדיק מן העולם אינה חושבת שמיתתו היתה על ידי שכינתו יתברך אלא חושבת שהיתה מיתתו על ידי בעלה הזכר ולכן היא מורדת בבעלה הזכר שמצא מקום שליטה לשלוט באותו צדיק ולא הגיד לה מאיזה דבר מצא לו מקום לשלוט בו כדי שגם היא היתה שולטת עליו במלחמה שלה שהוא ענין הסתה ופתוי להחטיאו ולטמאו בעונות ולא הגיד לה באיזה אבר מצא לו שליטה עליו כדי שגם היא היתה שולטת עליו באותו אבר לעשות מלאכתה עמו. ולזה אמר ' חֲזִיתֵיהּ לְבַר מְחוֹזָא ' רמז לצדיק שגופו נמשל לעיר בהיותו בעולם הזה ומחוזא לשון מחוז או נקרא בר מחוזא על שם שהוא רואה ומביט בתורת ה' ומחוזא לשון חזות וראיה ' דְּסָחָא בְּמַיָּא ' רצונו לומר שהיה עוסק בתורה הנמשלה למים ' וְסָלִיק ' רצונו לומר נתעלה בה שלא חטא כלל שעל ידי כך ' אִיכְרַךְ בִּסְדִינִין ' רמז למלבוש אור הקדושה הנזכר לעיל ועם כל זה אתה יכולת לשלוט בו ביסורין או במיתה כי חושבת שהיסורין או המיתה שבאו עליו הם נעשו על ידי בעלה. ולזה אמר ' וְאוֹתִיבַת עֲלֵיהּ וּמָצַת מִינֵיהּ ' ביסורין אלו שהבאת עליו ' וְלָא הוֹדַעְתְּ לִי ' מאיזה מקום ובאיזה כח ובאיזה סיבה היית אתה יכול לשלוט בו כי ודאי מצאת בו פגם באיזה מקום בנפשו ועל ידי כך שלטת בו ולא הודעת לי כדי שגם אני הייתי עושה מלאכתי עמו על ידי אותו פגם שיש בו שהייתי יכולה לשלוט בו לפתותו ולהחטיאו ועל כן מורדת וכועסת על בעלה הזכר בעבור זאת בחשבה שהיסורין או המיתה שהיה לאותו צדיק נעשה על ידי בעלה הזכר ולא ידעה שכל זה נעשה לו על ידי שכינתו יתברך והיסורין של אהבה הם. והרמז של שבעה שנים הוא כנגד שבעה עשריות של זמן האדם בעולם הזה או הרמז של שב שני הוא דאחר שבעת ימים מיום הפטירה תטעה הנוקבא דקליפה לחשוב שהמיתה על ידי בעלה ולכן כועסת עליו כאמור אבל שבעת ימים מעת הפטירה תכיר הקליפה ערך נשמת הצדיק ומעלתה ותבין כי לא שלט בה בעלה הזכר של קליפה לא ביסורין שבאו לה קודם המיתה ולא במיתה עצמה אלא תכיר ותבין שכל זה היה על ידי אור שכינתו יתברך ולכן לא תכעוס על בעלה אלא רק שבעת ימים שאחר הפטירה מפני שחושבת שהיתה היסורין והמיתה על ידי בעלה אבל אחר שבעת ימים תכיר במעלת הנפש של צדיק ותדע שלא היה לבעלה שליטה עליה ומה שהיה לה היה על ידי אור שכינתו יתברך אז לא תתכעס על בעלה כאמור והשם יתברך ברחמיו יצילנו מכל דבר רע ומכל פגע רע וישמרנו ויחינו חיים ארוכים וטובים ושלום אמן כן יהי רצון.

שִׁיתִּין מָנֵי פַּרְזְלָא תָּלוּ לֵיהּ לְבַקָּא בְּקוּרְנְסֵיהּ. נראה לי בס"ד בסוד הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) וכן יש ששים אותיות בברכת כהנים וששים תיבות במזמור יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צא, א) עד כִּי־אַתָּה הֳ' מַחְסִי (פסוק ט) וכנזכר בשער הכונות בקריאת שמע שעל המטה שאומרים זה להבריח החיצונים ואלו הששים מגינים על האדם השוכב במטתו ומונעים את הסטרא אחרא שנקראת בקא כמו שאמרו לעיל שלא תשוך בקרנסה את האדם להחטיאו במשכבו.