בן יהוידע על חולין נד:

אָמַר רַבִּי חַנָּא פְּתוֹרָאָה: עִילָאִי מִינָאִי הֲוָה קָאִי בַּר נַפְחָא, וּבָעָא מִינָאִי דִּינְרָא קוֹרְדִּינָאָה לְשִׁעוּרֵי בֵּיהּ טְרֵיפָתָא. יש להקשות למאי הוצרך לפרש עִילָאִי מִינָאִי, לימא בא אצלי בר נפחא ובעא וכו'? ונראה לי בס"ד כדי שלא יקשה השומע אליו למה לא קם מפניו בהיותו בא בתוך ארבע אמות ואז שם אינו יכול לתפסו שלא יעמוד מפניו כיון דעודנו רחוק ממנו לכך פירש עלאי מנאי הוה קאי שלא בא מצד שלפניו כדי שיראהו קודם שיגיע אליו אלא בא מאחורו או מן הצד ולא הרגיש בו אלא עד שבא אצלו ממש דעל כן כשרצה לקום לא הניחו דעכבו בידו שלא יקום והוצרך לפרש שרצה הדינר לשער בו טרפות ללמדנו שבחו של רבי יוחנן אף על פי שהיה מופת הדור ומאריה דארעא דישראל ויש לו תלמידים הרבה ושמשים הרבה לא שלח אחד מהם להביא לו דינר אלא הוא בכבודו בא לבקש הדינר כדי להורות בו דין לאחרים.

אָמַר לִי: שֵׁב, בְּנִי שֵׁב. הא דכפל דבריו נראה לי בס"ד 'שֵׁב' ואל תעשה קימה שב ואל תעשה אפילו הידור שהוא חצי קימה. אי נמי 'שֵׁב' ואל תקום מפני כבוד חכמתי ושב ואל תקום מפני כבוד זקנתי 'כי אָמַר לִי שֵׁב בְּנִי שֵׁב' היה זקן מופלג. או יובן 'שֵׁב' ואל תעשה קימה כשבאתי אצלך ושב אל תעשה קימה בעת שאלך מאצלך לחזור למקומי. אי נמי 'שֵׁב' ואל תקום מפני ושב ואל תזוז ממקומך להושיב אותי במקומך שהוא מכובד יותר.