בן יהוידע על חולין קלז:

אָמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן. הקשה הגאון בכור שור ז"ל הא בלשון חכמים נמי מצינו 'רְחֵלִים' במסכת שבת דתנן (משנה שבת ה, ב) חוץ מן הרחלים הכבונות, ובמסכת כלאים (משנה כלאים ט, א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה ובמציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא סח:) שמין את העזים ואת הרחלים עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע ההפרש שיש בין שבעה לשבעת ובין שלש לשלשת שזה קאי על התחברות וזה על נפרדים והנה בכל הנך דוכתי דשבת וכלאים ומציעא מזכירין חכמים שם המין לכך נקטי 'רחילים' שבזה אין טעם למנקט 'רחילות' שהוא לשון המורה על התחברות אך כאן בראשית הגז אמרו 'ראשית הגז אינו אלא ברחלות' שהוא לשון התחברות משום דהכא קפדינן אמניינא שצריך שיהיו אצלו חמש ביחד קודם גיזה שאם היה לו רק רחל אחת וגזזה והניח גיזתה וקנה עוד רחל וגזזה וקנה עוד רחל וגזזה עד שהשלים לחמש אין מצטרפים ופטור מראשית הגז אף על פי שכל הגיזות עודם לפניו, ולכן נקיט 'רחילות' שהוא לשון המורה על התחברות ולא נקיט 'רחילים' שהוא לשון המורה על נפרדים דאם היו נפרדים בשעת גיזה שקנה זו אחר שגזז זו אינם חייבים. וכל זה הוא בלשון חכמים דקפדי בכהאי גונא אבל בלשון תורה לא קפיד קרא בדבר כיוצא בזה וכמו הך קרא ד'רְחֵלִים מָאתַיִם' (בראשית לב, טו) דהיה ראוי לומר 'רחילות מאתים' שהוא לשון המורה על התחברות ללמד ששלח כל המאתים ביחד ולא שלחם נפרדים בזה את זה אך לשון תורה לחוד דלא קפיד קרא להך דיוקא בלישנא כדקפדי חכמים ודייקי בלשונם ולכן בתחילה שנה לו 'רחלים' דאזיל בתר לישנא דקרא דלא אזיל בתר דיוקים אלו וכדאמר רחלים מאתים ואמר לו רבי יוחנן לא כן הוא אלא צריך למנקט הכא רחילות דלשון חכמים לחוד למידק מינה דיוקא לענין דינא כדאמרן.

וְאַתְּ 'אַבָּא אֲרִיכָא' קָרִית לֵיהּ. פירש רש"י ז"ל ולא אמרת רבינו בלשון כבוד. קשא הוה ליה למימר 'אַבָּא קָרִית לֵיהּ' דכל טענתו היא בשביל שקראו אבא בשמו כי הוא שמו אבא ולא קרי ליה 'רבינו' אבל על מה שקראו 'אֲרִיכָא' אין עליו תרעומת בזה כי אריכא היינו שהיה אריך בדורו וכמו שאמרו בגמרא (נדה כד:) רב אריך בדורו היה וידוע אריכות הקומה הוא שבח וכמו שאמר הכתוב זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (שיר השירים ז, ח) וכן מצינו דרבותינו ז"ל שבחו את משה רבינו ע"ה באריכות קומה שהיתה קומתו עשר אמות וכן שמואל הנביא ע"ה שבח את שאול המלך ע"ה לפני ישראל הַרְּאִיתֶם וכו' מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שמואל א' ט, ב) אם כן אריכא הוא שבח ואין לו עליו תרעומת בזה ורק התרעם עליו דקראו אבא בשמו ולא אמר 'רבינו' ועל כן הכי הוה ליה למימר וְאַתְּ 'אַבָּא' קָרִית לֵיהּ? ונראה לי בס"ד כי באמת אי הוה אמר אבא בלבד לא היה מתרעם עליו כי רב אף על גב דשם העצם שלו הוא אבא היו קורין אותו אבא בסתם שהוא כינוי של כבוד כלומר הוא אב של ישראל על דרך מה שנאמר וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) ותרגם אונקלוס דין אבא למלכא וגם הנוצרים קורין עתה לכומרים בשם אב בסתם וכן מצינו בסוף יומא (יומא פז.) דאמר רב הונא תלמידו של רב על רב אזיל אבא למקטל גברא ופירש רש"י אף על גב דרב שמו אבא לא קרא את רבו בשמו אלא קראו בשם אבא לכבוד כלומר אב. ועל כן אם כששאל 'מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל?' והיה משיב לו 'אַבָּא' לא היה מקפיד ומתרעם רבי יוחנן עליו כי קורין לרב אבא בסתם לשון כבוד כדאמרן אך כיון דאמר 'אַבָּא אֲרִיכָא' הנה מה שאמר 'אֲרִיכָא' קאי על גופו שהיה אריך וממילא משמע גם 'אַבָּא' הוא קאי על גוף העצם שלו דאין לפרש כונתו באומרו אבא רצונו לומר אב של ישראל דעל זה אין קשר למה שאמר עליו אריכא וכיון דאמר 'אֲרִיכָא' דקאי על גופו משמע גם 'אַבָּא' הוא שם גוף שלו ולכן הקפיד עליו דלא אמר רבינו כדפירש רש"י ז"ל.