בן יהוידע על חולין קה:

מִשּׁוּם דְּקַשִׁי לְרוּחַ צְרֵדָא. פירוש נזוק בחולי עקימת האצבעות שתהיה אצבעו של זה הלוקח מעוקמת ולכך נקרא 'צְרֵדָא' כמו שאמרו בגמרא (יומא יט:) באצבע צרדא צרא דדא והיינו אם תתעקם האצבע שהיא צרה של חברותיה מפני שאינה שוה עמהם בהשוואה אחת. ונראה לי דנפקא מינה בין הני תרי טעמי דאי משום דבר קלקלה שלא יכעוס השותה החפץ באותו דבר ויחנק בשתייתו מתוך כעסו זה לא שייך בהיכא שהנוטל הוא בעל הסעודה והשותה הוא בנו או עבדו ומשרתו הסמוך על שלחנו. או יובן בס"ד הנפקא מינה הוא דזה לא שייך בהיכא דאותו דבר שנוטל זה הוא אסור על זה השותה הן משום בשר בחלב הן משום נזירות כגון שהיה לפניו יין והוא נדר בנזירות שהיין אסור לו ואינו צריך לו ולטעמא דרוח צרדא אין הפרש ובכל גוונא צריך ליזהר. אי נמי כגון שנוטל חפץ שאינו מאכל דאם משום קלקלה צריך ליזהר כיון דחוששין שמא יכעוס מאי שנא מאכל מאי שנא כלי ולטעם רוח צרדא זה אינו אלא במאכל ומידי דצריך לסעודה ולא בחפץ אחר. ודע כי ענין זה של 'רוּחַ צְרֵדָא' הוא כמו ענין הזוגות שברבוי הימים נתמעט הסטרא אחרא ונתבטל אותו מזיק השולט על זה.

שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: וַוי וַוי דְּאַפְקֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ. יש להקשות למה אמר תרי זמני ווי ועוד דאמר 'אַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' והלא לא היה אוכל זה בביתו אלא ברשות הרבים ואם נפרש 'מִבֵּיתֵיהּ' על שרא דעניותא כמו שפירש רש"י עדיין לא נעשה אותו מקום ביתו ומקום מנוחתו שלא שלט עדיין בזה האדם ולא מצא לו מקום מנוחה. ונראה לי בס"ד דאם היה מעני לזה האדם נמצא היה עושה עניות כפולה אחד לבעל הבית ואחד לבני ביתו שאם יעני בעל הבית יענו גם בני ביתו וכיון שנפל עתה בידו ואפילו הכי נמלט ממנו לא נשאר לו תקוה עוד שיוכל לו ואז בעל הבית יעזבהו ולא ירדוף אחריו ונמצא בטלה תקותו מעניות בעל הבית ומעניות בני ביתו ולכן אמר תרי זמני 'ווי' ולכן אמר 'דְּאַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' דלא מבעיא שלא שלט עליו אלא אפקיה משליטה שחשב לשלוט על בני ביתו ולא נשאר לו עוד תקוה לשלוט לא עליו ולא על בני ביתו ובעל כרחו צריך לעזוב את שניהם. ונראה לרמוז דאמרו בגמרא (פסחים קיא:) 'שרא דעניותא נבל שמיה' ואות נון [ נ בל] היא מנחש וזהו ביתו ונשאר בל [32] נחלק לחצאין תרי זמני וי [16×2=32] לכן קרא תרי זמני וי.

בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא. יש לפרש אחר אותיות עָנִי יש אותיות כֶּסֶף ואות כ"ף רצונו לומר עני הגרוע ביותר הוא אותו המחזר על הפתחים שאינו יכול ליכנס לבית לפנים אלא עומד על הסף ופותח כף שלו לקבל פרוסה וזהו 'כף סף' שפושט כף ידו על הסף זהו הגרוע ביותר שבעניות והשם יתברך יתן עושר לעמו ישראל ולא יצטרכו זה לזה אמן כן יהי רצון.

מַאי אִיעָבִיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא. קשא מכאן משמע דהנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים, ואיך אמר בגמרא דקדושין (קדושין לט:) דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא עבדא היא מלתא ואתסי, נמצא עשתה בו פועל על ידי כשפים שלה ובודאי הוא היה נזהר בשלשה דברים הנזכר? ונראה לי בס"ד הא דאין שולטים היינו לרעה אבל לטובה שולטים והיא עשתה לו רפואה בכשפים ולא להרע לו ומה שהוא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא הוא עצמו שאני שיוכל לעשות פועל בעצמו אף על פי שהוא לרעה. ועוד נראה לי בס"ד התם לא עשה שיחנא וכיבא ממש אלא באחיזת עינים עשה כן שנראה כאלו גופו מלא שחין כדי שתמאס אותו ואין שם פועל כלל וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין סז:) אמר לו רב לרבי חייא לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא וטרף ליה בטבלא וקם אמר ליה לבתר הכי דם ופרתא מי הואי? אמר לו לאו, אמר לו ההיא אחיזת עינים הואי ולהכי אמרינן התם האוחז את העינים פטור אבל אסור, ופירש רש"י האוחז את העינים מראה כאלו עושה ואינו עושה כלום פטור אבל אסור אבל כשוף שעושה מעשה ממש הוא בסקילה עיין שם. וכן הענין כאן הוא מלי גופיה בשחין באחיזת העינים והיא עשתה דבר לבטל אחיזת עינים ההיא וזה אינו תלוי בשלשה דברים אלו וזו הרשעה רצתה לקשור אותם בספינה בכשפים שלא תוכל לזוז ממקומה ולכן כיון דהיו נזהרים בשלשה דברים אלו לא יכלה להם. ברם הא קשיא דאיתא בגמרא דסנהדרין (דף סו:) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים? שמכחישין פמלייא של מעלה שהם פועלים באדם הפך הנגזר עליו מן השמים וגזרת מלך היא זו ואם הקדוש ברוך הוא גזר שיעשו פועל לבטל גם הנגזר מן השמים איך יהיו נדחין ובטל כוחם בעבור שלשה דברים אלו. ונראה לי בס"ד הא דאמר כאן הנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים היינו בכשפים העושים לו מרחוק שאין נוגעים בגופו או בחפץ הניטל ממנו אבל אם הכשפים נוגעים בגופו או בכליו או בכל דבר הניטל ממנו לא מהניא ליה שלשה דברים אלו ועל כשפים אלו קאמר התם מכחישים פמליא של מעלה וכאן זו הרשעה רצתה לעשות כשפים מרחוק ולא נגעה בהם ולא בכלים שלהם לכך הועילו להם שלשה דברים הנזכר. ובזה החילוק יתורץ קושיא אחרת דקשיא לי מעובדא דרבי חנינא דמייתי התם בההיא אתתא דהוות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד אין עוד מלבדו כתיב, ומקשי בגמרא איני והא אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה? ומשני שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. וקשא הוה ליה למימר שאני רבי חנינא דהוה נזהר בשלשה דברים אלו ולהכי לא ישלטו בו כשפים? ובזה החילוק שכתבתי ניחא דלא מהני שלשה דברים אלו אלא לכשפים הנעשים מרחוק ולא נגעי בגוף האדם ולא בכליו והתם כיון דרגליו נוגעות בקרקע ולוקחת עפר מתחת רגליו שהוא נוגע בו ועושה עליו הכשוף בעת שהוא נוגע בו הרי זה כאלו עושה הכשוף בגופו או בכליו שהיו נוגעות בו שבזה לא יועילו שלשה דברים הנזכר להצילו.