בן יהוידע על חגיגה ה.

אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמַעֲבִיר בְּמִילֵיהּ מוֹסְפִינָא לְהוּ לֵיהּ. נראה לי בס"ד תרתי בעי חדא עודנו בחור וקטן בשנים דדמו רותח ונח לכעוס ולהקפיד ועוד דהוא חכם דאורייתא מרתחא ליה ועם כל זה מעביר במיליה לכך ראוי הוא למתנה טובה זו. והתוספות הקשו מהא לרבי עקיבה דסבירא ליה בחזקיהו המלך ע"ה משלו הוסיפו לו והניחו בקושיא. ונראה לי בס"ד מלך שאני דדינו כרבים ולא יתערב עם שנותיו שנים של הדיוט יחיד. ועוד נראה לי בס"ד גבי מלך לא אפשר להוסיף לו על שנים הקצובים לו כי בזה נמצא נכנס בתחום בנו אשר ימלוך אחריו אחר כלות שנים הקצובים אליו ואין מלכות נוגעת בחברתה דהא מצינו גבי דוד המלך ע"ה שזמנו הקצוב נשלם בשבת ורצה שיפטר באחד בשבת ואמר לו קודשא בריך הוא אי אפשר משום דאין מלכות נוגעת וכו' (שבת ל.) , נמצא אפילו על יום אחד בלבד יש קפידא לכן סבירא ליה לרבי עקיבה משלו הוסיפו לו דהיינו משניו הקצובים ולא ניתן לו שנים יותר מן הקצוב לו.

דִּילְמָא מֵ"הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין" הֲוָה. התוספות הקשו בהך עובדא דאותו תלמיד למה לא השיבו לה דהוה מן 'הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין' (איוב טו, טו) ? ותרצו דלא היתה תשובה נצחת עיין שם. וקשה אמאי, והלא היא באה בטענה מכח פסוק גם הם ישיבו לה תשובה מכח פסוק זה? ונראה לי דהיא התחכמה להקדים קרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה לומר דעל אדם כזה לא אתמר 'הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין' מאחר שכל כך היה אדוק בתורה ודאי היא משמרתו ומגינה עליו שלא יחטא דאם על אדם כזה דהיה אדוק בה כל כך אינה מגינה על מי מגינה?!

עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְקָרְבוֹ לְדוּנוֹ, וּמְמַהֵר לְהָעִידוֹ, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ. קשה אם כן לפי דבריו סובר דאבדה תקוה והלא קיימא לן (בירושלמי פאה א, ה וברמב"ם הלכות תשובה ג, יד) 'אין לך דבר עומד בפני התשובה' וכן יש להקשות באידך דנקיט נמי בהו הכי? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור ברכת מלביש ערומים וברכת הנותן ליעף כח, שיש חוטא שהוא מאבד לבוש הנשמה שלו לגמרי ולזה צריך ליתן לו לבוש חדש בחסדו יתברך ויש שמקלקל באופן שיחלש כח קדושת לבוש נשמתו ולזה אין צריך לבוש חדש אלא יתקן לו הלבוש שלו וכנגד זה מברך הנותן ליעף כח עיין שם. ולזה אמר מי שהגיע למדרגה זו כלום תקנה יש לו דודאי אינו מכלל המברכים 'הנותן ליעף כח' אלא הוא בכלל המברכים 'מלביש ערומים' שצריך לו כל יום מלבוש חדש כי נעשה ערום לגמרי. או הכונה דרחמנא אמר בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) נמצא יש תקנה לאדם בעסק התורה להטהר מן החטא אך מי שהגיע למדרגה זו דכתיב ביה כך, כלום אותה תקנה שעשה הקדוש ברוך הוא בתורה לחוד די לו? אלא ודאי צריך לעשות סיגופים ותעניות מלבד עסק התורה! או יובן הכונה כלום תקנה יש לו על ידי גלגול ולא ירד לגיהנם דודאי מוכרח לירד לגיהנם עד שיהא נטהר. או יובן ישראל נשפעים מן שלשה שמות אל שהם חסד דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם, בזכות שלשה אבות ובזכות התורה שהיא אוריין תליתאי (שבת פח.) ובזכות קיום המצות שהם שלשה הנקראים 'מצות חוקים ומשפטים' וידוע שלשה שמות אֵ־ל במילואם עולים מספר תקנ"ה ולזה אמר מי שכתוב בו כך שהגיע למדרגה זו כלום תקנה יש לו דודאי אינו זוכה להיות נשפע מן ג' פעמים אֵ־ל מלאים שהם מספר תקנ"ה.

כָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר וּמִתְחָרֵט בּוֹ. יש לדקדק תיבת 'בּוֹ' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד יש חרטה דבוקה דהיינו שמתחרט מכח גופו של אותו דבר שעשה שנמאס בעיניו וזו חרטה דבוקה בגופו של אותו דבר, ויש חרטה נפרדת שהוא לא נתחרט מכח גוף הדבר שנמאס לו אלא נתחרט מפני יראת העונש דחש פן יגיע לו רע ועונש שאם לא היה מגיע לו עונש לא היה נמנע מאותו דבר, על כן זה גרוע ואין לו מעלה זו דנמחלים כל עונותיו בעבור חרטה זו דוקא ולזה אמר וּמִתְחָרֵט 'בּוֹ' דייקא שהיא חרטה דבוקה בהחטא אז ראויה חרטה זו שכל עונותיו נמחלים בעבורה. והנה מי שיש לו חרטה דבוקה כאשר אמרנו הנה זה יש לו יראת הרוממות שאינו ירא בשביל עונש אלא משום דקודשא בריך הוא רב ושליט על כולא ולכן יליף זה מפסוק יְרֵאוּנִי (מלאכי ג, ה) שהוא לשון ראיה ולשון מורא. ובזה יתורץ מה שאמר התוספות ז"ל דלעולם הא אתי נמי כרבי יוחנן דסבירא ליה בלאוין תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר דאיירי בעושה תשובה מיראת העונש ולכך אין בה כח למחול מיד. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שאמר תיבת בּוֹ לומר דמתחרט במעשה אחרת שדומה לאותה עבירה שהיא באותו מקום באותו פרק באותה אשה דאמרו בגמרא (יומא פו:) בכהאי גונא הוי תשובה מעליא! עד כאן דבריו נר"ו.

עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ. קשא מנא ליה הא דבכתוב לא נזכר מזיד דאמר עַל כָּל נֶעְלָם (קהלת יב, יד) דמשמע שוגג? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ברכת טוב דאין אדם חוטא בשוגג אלא אם כן חטא קודם זה במזיד בגלגול זה או בגלגול שקדם ולזה אמר כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ (הושע יד, ב) המזיד, עד כאן דבריו עיין שם. ולכן שוקל שגגות כזדונות דהשוגג נולד מכח המזיד וכיון דאמר עַל כָּל נֶעְלָם שמע מינה דהוה קמי הכי מזיד.

זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְאִשָּׁה בַּסֵּתֶר, דְּקָא מַיְתִּי לָהּ לִידֵי חֲשָׁדָא. קשא למה נקיט לָהּ והלא גם לעצמו מביא לידי חשד? ונראה לי בס"ד דהוא נותן לה בסתר במחשך או ישנה עצמו שלא תכיר אותו לא היא ולא אחרים כדי שלא תתבייש וזה אף על פי שכונתו להסתיר עצמו כדי שלא תתבייש עם כל זה כיון דאשה היא יוצא לה רעה מזה כי יחשדו אותה שהביא לה אתנן זונה אך לו אין מכירים אותו כדי שיחשדוהו כיון דמסתיר עצמו.

עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מַמְצִיא לוֹ רָעוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ. פירוש שאינו מחלק גזרת הרעה לחלקים קטנים כדי שיכולים לסובלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל משל לאחד שנשבע להשליך על בנו קורה אחת וראה אם ישליך ימות ואם לא ישליך הרי נשבע מה עשה שיבר איתה לחלקים קטנים והשליכם עליו הרי קיים שבועתו ובנו לא מת. ומה שאמר רָעוֹת שנעשו צרות זו לזו שהם הפכיים חד קר וחד חם כגון זבורא ועקרבא נראה דמביא עליהם כזאת בשביל שלא עסקו בתורה שנמשלה לאש שהוא חם ונמשלה למים שהוא קר. ובזה יובן בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם (תהלים סו, יב) שהיו רעות צרות כגון זבורא ועקרבא ועם כל זה וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה בחסדך הגדול שתוכל על שני הפכיים בנושא אחד.

זֶה הַמַּמְצִיא מָעוֹת לֶעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ. פירוש אלו הנותנים מעות בריבית דרכם אם יראו הלוה דחוק רוצים ריוח יותר דהיינו שנים למאה בחודש וכאשר זה העני הוא צריך למעות ורוצה ללות ברבית הן מן הגוי ברבית הן מישראל בהכשר והוא אינו יודע מי מלוה ברבית אך יש סרסורים שעסקם בכך להמציא ללוה מעות מאחרים שיתנו לו ברבית ונודע שאם יראה המלוה את הלוה דחוק מאד אז ירצה רבית יותר ונמצא זה הסרסור שלא המציא ללוה אדם שילוה לו ברבית אלא עד אחר שנתגלה ונודע דוחקו כי רב הוא גרם לו נזק בזה דעל ידי כך המלוה יבקש ממנו רבית מרובה כיון שנודע לו שהוא דחוק מאד דמוכרח ליתן רבית כאשר יבקש. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מַּמְצִיא מָעוֹת לֶעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ הכונה כשרואהו דחוק למעות ממציא לו סחורה לקנותה בהמתנה עשרים למאה יותר משוויה וחוזר ומוכרה לו במעות מדודים בפחות הרבה ויהיה לו בזה הפסד מרובה וכיון שהוא דחוק מוכרח לעשות כן אף על פי שרואה שהוא מפסיד הרבה באופן זה ואם לא היה זה ממציא לו דרך זה ואופן זה לקנות בהמתנה ולחזור ולמכור במדודים בפחות הרבה הוה טרח ללות מזה קמעה ומזה קמעה בהלואת חן וחסד דכיון שהוא לוה מעט מזה ומעט מזה מארבע וחמש בני אדם אין לוקחים ממנו רבית והיה פורע לפי שעה חוב גדול שצריך לפרוע אותו עתה שהגיע זמן פרעונו ואף על פי שצריך לו טרחה גדולה ללות מכמה בני אדם מעט מעט זה עדיף מאופן זה שעשה לו הסרסור שיש בו הפסד מרובה, עד כאן דבריו נר"ו.

זוּזֵי לַעֲלָלָא, לָא שְׁכִיחַ, לִתְלִיתָא, שְׁכִיחַ. פירש רש"י ז"ל לַעֲלָלָא לקנות תבואה. נראה לי בס"ד הכונה יש אדם שקונה תבואה בשביל מאכל ביתו בכל השנה כולה ואינו קונה דבר יום ביומו אך אינו מוכרח לכך דאם נמצא לו מעות בנקל יקנה ואם לאו אינו לוקח מעות ברבית כדי לקנות תבואה לצורך השנה כולה על כן אם ללוות מחבירו מעות כדי לקנות לצורך השנה כולה יאמר לו אין לי מעות כי יודע שאין זה דבר הכרחי ואם יבקש ממנו ריוח הרבה בשביל מעות שמלוה לא ירצה ליתן לכן מוכרח שיאמר לו אין לי מעות תחת ידי וזהו לעללא לא שכיח אבל אם יראהו דחוק הרבה כאדם התלוי בשערות עיניו שהוא מוכרח ללות מעות לפדות עצמו אומר לו יש לי מעות תחת ידי להלוות כי יודע שזה מוכרח ליתן לו ריוח על מעותיו כאשר יבקש ממנו אפילו שלשה למאה לחודש וזהו לתליתא שכיח לשון משל הוא זה שאומרים העולם על אדם שהוא דחוק ונצרך למעות הרבה 'זה תלוי בשערות עיניו'. ובאופן אחר נראה לי בס"ד שאם יעלילו על אדם עלילה של דם או של גניבה וכיוצא קודם שנידון דאז התביעה היא בסוג עלילה הוא יכול להמלט ממנה במעט שוחד ממון וכאשר יבקש מחבריו ללות לו ממון לפי שעה כדי להציל עצמו מן העלילה בשוחד ממון לא ימצא מי שילוה לו וזהו לַעֲלָלָא לָא שְׁכִיחַ אך אחר שהעלילה נעשית משפט שנידון ויצא חייב הנה להצלתו צריך שוחד ממון הרבה שכבר נגמר דינו לצליבה ואיך ינצל בלי תרקבא דדינרי ובעת זו שצריך לו ממון הרבה ימצא לו בני אדם להלוות לו.

כָּל שֶׁאֵינוֹ בְּ"הֶסְתֵּר פָּנִים" אֵינוֹ מֵהֶם. כָּל שֶׁאֵינוֹ בִּ"וְהָיָה לֶאֱכֹל" אֵינוֹ מֵהֶם. קשא הוה ליה לכלל אותם יחד ולמה חלקם לשתי חלוקות? ונראה לי בס"ד דקא משמע לן אם הוא אינו בהסתר פנים אף על פי שישנו ב'וְהָיָה לֶאֱכֹל' (דברים לא, יז) אינו בכלל גזרה זו וכן כל שאינו ב'וְהָיָה לֶאֱכֹל' אף על פי שישנו בהסתר פנים אינו בכלל גזרה זו. והנה לפירוש רש"י ז"ל שפירש אינו מהם רוצה לומר אינו מזרע ישראל, קשא איך אמרו רבנן לרבא מַר לָא בְּ'הֶסְתֵּר פָּנִים' אִיתֵּיהּ וְלָא בִּ'וְהָיָה לֶאֱכֹל' אִיתֵּיהּ? אך לפי דברינו שפרשנו אינו בכלל בעלי גזירה זו ניחא. מיהו יש לומר בס"ד פירוש אחר הא דאמר אינו קאי על אותם הדורות שחטאו בעבודה זרה וגלו וקאמר רב על דורות אלו אף על פי שימצא בני אדם עתה שהם בְּ'הֶסְתֵּר פָּנִים' וגם ב'וְהָיָה לֶאֱכֹל' מפני כי אלו הם גלגול אותם הדורות שעברו עבודה זרה ונגזר עליהם כך כמו שאמרו באיוב שהיה צדיק ולקה מאד בעבור שהיה גלגול תרח מכל מקום הנה כל אדם שאינו בהסתר פנים ודאי אינו מגולגל מאותם הדורות שעבדו עבודה זרה ונגזר עליהם כך.