בן יהוידע על חגיגה כז.

עַכְשָׁיו שֶׁאֵין הַמִּזְבֵּחַ קַיָּם, שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו. נראה לי 'שלחן' [388] בגימטריא 'יכפר כמזבח' [387] עם הכולל גם 'אשם' ראשי תיבות ש לחן א דם מ כפר. ונראה לי אֲדֹנָ־י שְׁמָעָה אֲדֹנָ־י סְלָחָה אֲדֹנָ־י הַקְשִׁיבָה (דניאל ט, יט) 'שמעה' ראשי תיבות ש לחן מ כפר ע ל ה אדם והכי קאמר: אֲדֹנָ־י הבט בזכות זה אף על פי שאין לנו מזבח עתה שְׁמָעָ־ה ש לחן מ כפר ע ל ה אדם ולכן אֲדֹנָ־י סְלָחָה אף על פי שאין לנו מזבח. גם נרמז באותיות שלחן אימתי מכפר דוקא אם אומרים עליו דברי תורה דכתיב בה אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) וזהו שלחן חלק האותיות לשתים וקרי ביה 'של חן' רוצה לומר יהיה השלחן של חן זה חשיב שלחן לכפר.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. קַל־וָחֹמֶר מִסָלָמַנְדְּרָא. מקשים אם כן יהיו התלמידי חכמים הולכים על האש ולא ישרפו כיון דיליף מסלמנדרא? ונראה לי דדם הסלמנדרא הוא גשמי יוכל להדבק בגוף הגשמי ויגין עליו מן האש אבל התורה רוחנית אינה נדבקת בגוף שהוא גשמי כדי שתגין עליו אבל על הנפש שהיא רוחנית תדבק ותגין עליה מן האש. ועוד נראה לי בס"ד כיון שחטא אדם הראשון נעשה בגוף האדם זוהמת הנחש והיא חוצצת בין הגוף ובין אור התורה הקדוש כשיהיה מלביש את הגוף אך כנגד דם הסלמנדרא אינו חוצץ כי מין במינו אינו חוצץ ולכן תמצא שיש חכמים שגופם נטהר מן זוהמת הנחש גם בעודם בחיים ולכך היו בעודם בחיים נוגעים באש ואינם נכוים וכמו רבי זירא. ואל תתמה על רבי חנינא בן תרדיון שנשרף באש כי ענין עשרה הרוגי מלכות היה מפלאות תמים דעים ויש טעם כמוס בדבר.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁגּוּפָן אֵשׁ. יש להבין מהיכא משמע שגופן אש דבקרא מפורש על דברי תורה דכתיב (ירמיה כג, כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ? ועיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דהדיבור של התורה שהאדם מוציא מפיו בחמשה מוצאות הפה הנה הוא יוצא מכח הגוף שלו ונמצא זה הדבור והקול וההבל של דברי תורה הוא גופו של האדם וכיון דדברי תורה קראם אש נמצא גופו של אדם נעשה אש שיש לו דין אש. ונראה לי בס"ד הכתוב (תהלים קב, יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, 'תָקוּם' ראשי תיבות ת קח ק ל ו חומר מ סלמנדרא ובזה תְּרַחֵם צִיּוֹן הוא תלמיד חכם המצויין בהלכה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) אֹהֵב הֳ' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן (תהלים פז, ב) . ולדעת רבי שמעון בן לקיש שיש קל וחומר ממזבח הזהב בזה יובן רמז הכתוב ( תהלים מד, כז) קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ, 'קוּמָה' ראשי תיבות ק ל ו חומר מ מזבח ה זהב הוא יהיה עֶזְרָתָה לָּנוּ. והנה מהרש"א ז"ל נרגש מאלישע אחר שעלה עשן מקברו והיה אור של גיהנם שולט בו עיין שם. ונראה לי בס"ד בעונשים של גיהנם יש כמה מינים שיש מדורות שהם אש בוערה בהם תמיד ויש מדורים שאין בהם אש אלא הם מלאים עשן ונידונין שם בעשן בלבד ויש מדורים מלאים שלג וברד ונידונין בהם וכאן יליף על אש דוקא אך אחר נידון במדורים שיש בהם עשן בלבד ולכך אמר 'מתי ימות ויעלה עשן מקברו' ולא אמר יעלה אש להבה. ומה שאמר רבי יוחנן (לעיל בדף טו:) 'רבותא למקלא רביה בנורא' הנה תלמודא דידן לא גריס בנורא ורק בעין יעקב גריס בנורא ולגרסתנו 'למקלא רביה' היינו בעשן ואפילו לגרס דגרסי 'בנורא' הנה רבי יוחנן קאמר הכי והאי מימרא דתלמידי חכמים אין אור גיהנם שולטת בהם רבי אלעזר קאמר לו ואפשר דרבי יוחנן לית ליה האי קל וחומר דהכא ולכן חשב דאחר נידון באש ממש. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר אין אור גיהנם שולטת היינו אינה שולטת לעשותו אפר דידוע הרשעים נשרפים ונעשים אפר ואחר כך חוזר זה האפר להיות גוף שלם ותכנס בו הנפש וחוזר ונשרף וכן על זה הדרך לא ישבותו וכאן קאמר אין שולטת לעשותו אפר כדי שיחזור ויהיה גוף אלא ישאר כמו שהוא ורק נכווה באש ומצטער שיעור כויה. ודע דמפורש בספרים זה הגוף שנקבר בקבר ונעשה עפר ונשאר ממנו רק עצם אחד בלבד בשביל התחיה אין זה נשרף בגיהנם אלא מן עפרו יתהווה גוף חדש שתתלבש בו הנפש ויהיו נידונים שניהם בגיהנם וכמו שכתב מהר"א הכהן ז"ל.

פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, קַל־וָחֹמֶר מִמִּזְבַּחַ הַזָּהָב. כתב הגאון מהרי"ש [מורינו הרב יוסף שאול] ז"ל בדברי שאול, העולם מקשים דילמא סך מדמה של סלמנדרא על המזבח ולכך לא שלטה בו האש? ומתרצים כיון דסלמנדרא הוא טמא אין סכין המזבח דהיוצא מן הטמא טמא ולזה כיוונו התוספות שהביאו התרגום דסלמנדרא. וכתב דשאל אותו אחד על זה דהא המזבח אינו מקבל טומאה דהוה כלי עץ העשוי לנחת ותירץ לו דלא מבעיא ללישנא קמא אלא גם ללישנא בתרא דאמרי דמבטיל בטיל צפויין לגבייהו וכו' על כל פנים מאיס לגבוה שיסוכו בדבר טמא עיין שם. ולי אנא עבדא נראה דאין כאן קושיא דהא אמרינן באורח חיים סימן תקפ"ו גבי שופר אם צפהו זהב באורך השופר מבחוץ במקום שאין נוגע שם בשפתיו וגם לא הוסיף על ארכו אם נשתנה קולו מחמת הצפוי אסור משום דהוי קול שופר ודבר אחר עיין שם. ואם כן הכא נמי רחמנא אמר וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר (שמות כה, יא) זהב אמר רחמנא ולא זהב ודבר אחר ואם יש צורך בצפוי זה היה צריך לצוותו בפירוש על דבר זה. ועוד נראה לי בס"ד כיון דסלמנדרא היא בריה בעל חי לא מהני דמה אלא לבריה בעל חי כמוה ולא לעץ וכיוצא, תדע כיון דידעו בבית שני שהאויב ישרוף את ההיכל וכמו שאמרו רבן יוחנן בן זכאי להיכל למה אתה מבעית עצמך (יומא לט:) כבר ידענו שנתנבא עליך הנביא פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ (זכריה יא, א) ואמאי לא סכו אותו בסלמנדרא כדי שלא תשלוט בו האש? אלא ודאי דם סלמנדרא אינו דוחה האש אלא רק מבשר בעלי חיים ולא מן העץ. ועוד נראה לי בס"ד דמזבח הפנים מביאים לו האש בכל יום במחתה ממזבח החיצון ושם היה אש של מעלה מעורב בו ובודאי דם סלמנדרא לא יוכל לדחות כח אש של מעלה שזה טבע וזה למעלה מן הטבע ואמרו בגמרא (יומא כא:) דאפילו בבית שני היה אש של מעלה ורק לא סייעה לאכול הקרבנות ועם כל זה לא יוכל דם של סלמנדרא לדחות כחה.

פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל , שֶׁמְּלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן. נראה לי בס"ד אותיות רִמּוֹן במילואם כזה רי־ש מ־ם וא־ו נו־ן יהיה מאותיות המלוי צירוף ישאו־ן מ־ו וידוע מים בלשון מצרי הוא מו וכמו שכתב מהר"ם מלבים ז"ל בביאור התורה. וידוע ישראל מעלין מיין נוקבין מן בירורי ניצוצי קדושה שמבררים על ידי המצות ואלו הבירורין נקראים מים שהם מו בלשון מצרי וזהו ישאון מ־ו הנרמז בתוך אותיות רמון דאלו המים נושאין ומעלים אותם מתתא לעילא רמוזים בתוך רמון. ולזה אמר מְּלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן רוצה לומר כמלוי רמון שהוא ישאון מו. ועוד נראה לי בס"ד הא דנקיט רִמּוֹן כי רמון בהפוך מרון שהוא לשון חירות כמו שאמרו רז"ל על מאמר עוברין לפניו כבני מרון (משנה ראש השנה א, ב) והאדם יהיה לו חירות מכח המצות. נמצא מזבח הפנימי שהוא עץ מצופה זהב הוא סימן טוב לישראל כי ממנו יוצא הוכחה טובה להם כדיליף הכא לכן עץ זהב הוא מספר סימן טוב כי עץ [160] גימטריא סימן [160] וזהב [17] גימטריא טוב [17] וידוע העץ הוא מצד החסד והזהב מצד הדין והרי כאן הדין עושה הגנה לעץ שדוחה דין של אש שלא ישלוט בעץ וְהָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) וזהב שהוא רמז למצות שהם תיקון העשיה שהיא דין מגינים על האדם. גם זהב רמז לתורה כמו שאמרו רז"ל על פסוק (בראשית ב, יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שהיא תורת חיים .