בן יהוידע על ברכות פב

כָּל הַמֻּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה, קוֹדֵם לִבְרָכָה. אָמַר לֵיהּ: זֶה שֵׁנִי לְ'אֶרֶץ', וְזֶה חֲמִישִׁי לְ'אֶרֶץ'. כתב פתח עינים בשם ת"י לכתוב אֶרֶץ חִטָּה וְזֵית שֶׁמֶן וּשְׂעֹרָה וּדְבָשׁ וְגֶפֶן וכו', ויש להבין שלא רצה להפסיק הַזַּיִת בין חִטָּה וּשְׂעֹרָה שהם מיני זרעים עד כאן לשונו. ועדיין יש להקשות דהיה לו להניח כל פירות האילן ביחד שיכתוב גֶפֶן תְאֵנָה וְרִמּוֹן ב'אֶרֶץ' בתרא אחר דְבָשׁ, כי הגפן בין הכי ובין הכי ברכתו אחר התמרים ושלשה אלה אין הפרש בין אם מזכירם בארץ קמא ובין אם יזכרם בארץ בתרא אחר התמר, ובהכי עדיף שנמצא מזכיר כל פרי אילן ביחד? ונראה לי בס"ד דאי הוה נקיט הכי לא הוה שמיעינן דין הקדימה בברכות, יען כי דין הקדימה שמעינן ליה משום דכתב ארץ פעם שנית, דמקשינן למאי אצטריך לכתוב ארץ שנית, אלא לאשמעינן כל הקודם בפסוק הוא מוקדם לברכה, ואי לא כתב אֶרֶץ שנית לא אמרינן המוקדם בפסוק מוקדם בברכה, אלא הו"א אין מוקדם בברכה, ומה שהקדים שמו בכתוב זה מוכרח דאי אפשר להזכירם אלא בזה אחר זה, ולעולם שוים לענין ברכה ואיזה שירצה יקדים, ולכך השתא דכתב אֶרֶץ שנית ולא נקיט לכלהו אחר אֶרֶץ קמא, מוכרח שיש דין קדימה בברכות, ולכך הוצרך לכתוב ארץ שנית כדי שיהיה לזית ותמרים קדימה בברכה לגפן תאנה ורמון, וגם כדי שיהיה הפרש בין ראשון לארץ קמא, ובין ראשון לארץ בתרא, ובין שני לארץ בתרא, נמצא דין הקדימה לא למדנו אלא מכח שאמר ארץ פעם שנית. והשתא אי הוה נקיט גפן תאנה ורמון אחר הדבש בארץ בתרא לא הוה שמעינן דין הקדימה בברכות, דהוה אמרינן לעולם שוים הם בברכות ואיזה שירצה יקדים, ומה שאמר ארץ פעם שנית היינו כי רצה להזכיר ארץ במיני האילנות כמו שהזכיר ארץ בדיני דגן, וגם כדי להפסיק בארץ בין מיני דגן ובין מיני אילנות לעשותם חלוקה בפני עצמם, ולעשות לאילנות חשיבות בזכרון ארץ על גביהם, אבל עתה דנקט גפן ותאנה ורימון שהם מין אילן בארץ קמא עם מיני זרעים בטל טעם זה, וממילא נתחזקה הילפותא של קדימת ברכות, דהשתא תיקשי טפי כיון דנקיט מיני אילן עם מיני זרעים ביחד, למה נקיט לזית ותמרים ארץ פעם שנית, אלא ודאי דבא ללמדנו בזה דין הקדימה בברכה.

מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא וּנְשַׁמְעִינָךְ. קשא אם ירצה לשמשו ללמוד ממנו תורה למה צריך לו רגלים של ברזל, דהוא אינו מסבב ממקום למקום אלא יושב בעירו ובישיבתו ורגלים מאן דכר שמייהו הכא? ועוד למה נקיט ברזל ולא שאר מתכות נחושת וכיוצא? ונראה לי בס"ד כי המונע שמוש תלמיד חכם ללמוד תורה מהם בישוב הדעת ובתמידות היא הטרדה, אך הטרדה באה מחמת תגבורת הקליפות, וידוע כי החכמים הראשונים היה להם כונה בהילוכם בדרך לזמר עריצים ולהכרית הקליפות, ומוציאים מהם ניצוצות קדושה, כמו שכתבו המקובלים ז"ל בביאור הוו קלי ואזלי הנאמר בתלמוד על החכמים הראשונים, ולכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה', על כן רגלי החכמים נקראת נגרי דפרזלא שבהם דורסים וכורתים הקליפה, וכלי כריתה תהיה בברזל, ולזה אמר מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא של חכמים הראשונים שהיו כורתים בה כל הקליפות, שאז ממילא תתבטל הטירדה הבאה מכוחם וּנְשַׁמְעִינָךְ בישוב הדעת ובתמידות. אי נמי נקיט ברזל כי הברזל הוא בחינת מלכות, ותורה שבעל פה היא בחינת מלכות, והחכמים ההולכים בתורת ה' שבזה כורתים ורומסים הקליפה הם הולכים בתורה שבעל פה. אי נמי נראה לי בס"ד מה שאמר נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא, כי מצינו שארץ ישראל נמשלה לברזל, דכתיב אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וידוע אויר ארץ ישראל מחכים ושם האדם רואה שימן טוב בלימודו, ולזה אמר מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא פירוש רגלים הולכים בארץ אשר אבניה ברזל ששם האויר מחכים, וּנְשַׁמְעִינָךְ שנוכל להשיג תורה מחכמתך הרבה ובינתך הגדולה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דמפורש בביאור רבינו סעדיה ז"ל בדניאל שרגלים דְּפַרְזְלָא שראה נבוכדנצר בחלום היא מלכות אדום הקשה כברזל, וידוע כי גלות זה האחרון שהוא אחר חרבן בית שני הוא נקרא גלות אדום, והגלות גורם טירדה וביטול תורה, אך סוף יעשה הקב"ה נקמה באדום וישלטו בהם ישראל, וכמו שנאמר (יחזקאל כה, ד) וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל, ולזה אמר מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא זו אדום, שימסר בידינו שאז תסתלק הטירדה מאתנו וּנְשַׁמְעִינָךְ בישוב הדעת.