בן יהוידע על ברכות ו

לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְכָל־שֶׁכֵּן מִילֵי דְּעָלְמָא. עיין מה שכתב הרי"ף ומה שהגיה רש"ל, אך בספר דקדוקי סופרים הביא נוסח ש"ס כתב יד, לא נצרכה אלא לדברי תורה ולא מבעיא מילי דעלמא, עד כאן. והיא גירסא הנכונה.

כְּתִיב (תהלים קיט, סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ", וְכִי דָּוִד בְּפַלְגָּא דְּלֵילְיָא הֲוָה קָאִי? פשט הגמרא מוכח דקאי בהאי קושיא אשקלא וטריא דלעיל, ואין זה ענין בפני עצמו להקשות המקראות אהדדי, וכן כתב הרב פני יהושע, וצריך להבין מה שייכות יש בזה אדלעיל, והוה ליה להקשות המקראות מחד לחד? ונראה לי בס"ד כי המקשן ניחא ליה לתרץ המקראות עצמן כתירוץ רבי אושעיה, ומה שאמרו קדמתי בנשף אין זה תמידי ורק חצות לילה אקום הוא תמידי, אך אחר שראה המקשן שקלא וטריא דלעיל, דמוכיח מן המקראות כרבי, דארבע משמרות הוי הלילה, דלא כר' נתן, וקשא מאי הוכחה זו דילמא הכי קאמר חצות לילה אקום בתמידות, אך לפעמים קדמו עיני אשמורות שאקום מתחלת משמרה שנית, לכך נראה דלא ניחא ליה לישובי המקראות בהכי, וכן נמי ראה גם כן דמקשי לר' נתן מזה ותירץ שני תירוצים, ולא תירץ כהאי תירוצא, על כן משמע דלא ניחא ליה כהכי, לכך מקשי השתא ליקשו המקראות אהדדי.

מִכָּאן וָאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי. נראה לי בס"ד הא דדימהו לארי על פי מה שכתוב בפרק ד' דמידות ההיכל צר מלאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי, מה הארי צר לאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל וכו', יעיין שם, נמצא הארי צר לאחריו ורחב מלפניו, וידוע כי הגוף מכונה בשם אחור והנפש בשם פנים, וכמו שאמרו על הפסוק (ירמיהו ז, כד) וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים, כן דוד המלך ע"ה היה מצמצם בהנאות הגוף, הן בענין שינה, הן בענין אכילה ושתיה, אבל לנפש היה מרחיב לה הנאות שלה בתורה ומצות ומעשים טובים, ונמצא מתנהג כארי צר מלאחריו הגוף ורחב מלפנים, היא הנפש. או יובן בס"ד אומרו מתגבר כארי על פי מה שכתב המצודות בפסוק (דברי הימים א' יא, כב) וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג וזה לשונו: עם היות כי טבע הארי להתחזק ביותר בזמן הקור, ומטבע האדם להמנע ממנו הפעולות החיונית בתגבורת הקור , עם כל זה נתגבר עליו והכהו נפש, עד כאן לשונו. והנה ודאי אדם היושב בארץ ישראל שהיא ארץ הרים וגבעות ואוירה קר הרבה, קשה עליו עמידתו בחצות הלילה בימי החורף מחמת הקור, אך דוד המלך ע"ה לא יעצרהו הקור, אלא היה מתגבר כארי, רצונו לומר כטבע הארי, שהקור נח לו בו, ומתחזק בו, הפך טבע האדם. או יובן בס"ד לפרש על פי מה שכתב הרב מדרש תלפיות, שהארי גבורתו בעיניו, ואם יכסו את עיניו יחלש, ולזה ידמה דוד המלך ע"ה, כשהיה עומד בחצות לילה לעסוק בתורה או בשירות, לא היה נותן לעפעפיו תנומה אפילו כל דהו, אף על פי ששינתו בתחלת הלילה לא היתה קבע, אלא רק מתנמנם, עם כל זה, עתה מתגבר כארי, רצונו לומר, כטבע הארי לפתוח עיניו לגמרי שלא ישאר בהם נדנוד שינה כלל.

וְדָוִד, מִי הֲוֵי יָדַע חֲצוֹת לַיְלָה אֵימַת? הקשה הרב פני יהושע ז"ל, אמאי נקיט קושיא זו אסוגייא דידן, ולא נקיט לה על הפסוק עצמו, ותירץ בזה תירוץ נכון, יעיין שם, ונראה לי בפשיטות, דהש"ס לא ניחא ליה בהאי תירוצא אפילו לסברת רבי אליעזר ולפי הצעת תירוצא קמא, מפני שגם לתירוצא קמא דלעיל, אי אפשר שיהיה סימן זה דכלבים צועקים ברור לידע בו נקודת חצות ממש, ומפשט המקרא דחצות לילה אקום, נראה שהיה משתדל לקום בנקודת חצות ממש וכמו שאמרו בזוהר הקדוש. ועוד נראה לי בס"ד, דאותו סימן דכלבים צועקים, אם הוא סימן מובהק כולי עלמא ידעי ליה, ואם כן אפשר דרבים קמים בחצות על ידי אותו סימן, ומאי רבותיה דדוד דקא משתבח בכך, דנראה הוא לבדו היה קם, אך בהאי תירוצא דכנור ניחא, כי סגולה זו היתה על ידי שמים ולא היתה מצויה אלא אצלו בלבד, והוא לבדו היה קם, ואפילו לדברי הרשב"א ז"ל שהיה עשוי זה הכנור בדרך טבע עם כל זה יש לומר דחכמה זו הוא לבדו השיגה למצוא אותה.

כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד. נראה לי הרמז בזה על רוח קדוש אלהי, ורמזו אותו חכמינו ז"ל ב כנור שהוא אותיות כ"ו נ"ר , ששם הוי"ה שמספרו כ"ו מאיר לו כמו נר, באותו הרוח הקדוש הנברא מעסק תורתו שעסק קודם שכבו על מטתו, והוא כענין המגיד של מרן בית יוסף ז"ל, שהיה נברא מן עסק המשנה שהיה לומד , וזה הרוח הקדוש הוא מקשר דוד של מטה עם דוד שלמעלה, ואמר כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, רמזו ברוח צפונית על לאה אשר עת תיקון שלה הוא בחצות לילה, וקראה צפונית כי היא בסוד עלמא דאתכסייא, וכמו שאמרו בתיקונים, הטעם דלאה נקברה באתכסייא תוך מערת המכפלה ורחל באתגליא על אם הדרך, ודוק היטב.

וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. קשא למה יקדימו כל כך להכנס בזמן שאינו ראוי ולא ימתינו עד אחר יציאת השמש על הארץ? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה אמר (תהלים יז, טו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, שדרכו ליתן צדקה קודם תפלה , לכך באים תיכף מעת שעלה עמוד השחר קודם שיתפלל לומר לו, אתה נאה דורש ונאה מקיים, הנה באנו אליך עתה בצדקה של רבים שעמך ישראל צריכים פרנסה, פתח אוצרותיך ותן צדקה, והוא משיב שיתפרנסו זה מזה, כי לצורך רבים צריך לבזבז אוצרות, ואני לא אוכל לבזבז אוצרות, כי הם שמורים לבנין בית המקדש, אך יתנו העשירים וגם אני אתן עמהם, וכמ"ש חכמינו ז"ל וסוף דבר דחה אותם לעשות מלחמה כדי שיתפרנסו מן השלל.

אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. הא דאמרו 'עמך' ישראל ולא אמרו ישראל צריכין פרנסה, נראה לי בס"ד דידוע שבזמן דוד המלך ע"ה היה תמיד מלחמות, מה שאין כן בזמן שלמה המלך ע"ה אין מלחמות כלל, וכל ישראל יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, והטעם כי דוד המלך ע"ה היה דוגמת הירח שהיא עניה ולית לה מגרמא כלום וצריכה לקבל מזולתה, ולכך היה קורא עצמו עני, והיה צריך תמיד ללחום לשלל שלל ולבוז בז להתעשר מזולתו, ובתר רישא אזיל גופא שגם ישראל בדורו היו צריכים לכך, אבל שלמה המלך ע"ה היה דוגמת השמש שאינה צריכה לאחרים, ולכן כתיב (דה"ב ט' כ') אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁ לֹ מֹה , ולכן בשמו יש משה שהוא דוגמת השמש, כמו שאמרו פני משה כפני חמה, ובתר רישא אזיל גופא שכל ישראל בימיו לא היו צריכין לשלל המלחמה, אלא יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולזה אמרו, עמך ישראל צריכין פרנסה, עמך דייקא, רצונו לומר, בשביל שעתה הם עמך נגררים אחריך שאתה דוגמת הירח, לכך הם צריכין פרנסה דלית להו מגרמייהו, וכונתם בזה להחרידו כדי לפתוח האוצרות שהוא היה שומר אותם לבנין בית המקדש, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל.

אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי. נראה לי בס"ד הכונה לומר, התלמידי חכמים נמשלו לאריות והם אין מתפרנסים מיגיע כפם אלא מספיקים להם העשירים, ועליהם אמרו אין הקומץ של העשיר משביע את הארי, התלמידי חכמים והבור, רמז להמון העם שהם (נהנים) מיגיע כפם, אין חולייתם, שהוא כחם ויגיע כפם, ממלא חסרונם, כי אדם שצריך לו מאה אינו מרויח יותר על חמשים.

לְכוּ וּפִשְּׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. הא דאמר בגדוד ולא אמר במלחמה נראה לי בס"ד רמז להם בזה ענין יקר, והוא דאיתא בזוהר פרשת קדושים דף פ"ד, אמר רבי אבא, דוד אחרא אית ליה לקב"ה ואיהו ממנא על כמה אכלוסין עלאין וכו', ופרשו מבארי הזוהר, דוד אחרא היינו ספירת המלכות למעלה גם כן נקראת בשם דוד, עיין שם, והנה ידוע שכל צדיק שיורדת נשמתו לעולם הזה מנחת לה שורש למעלה, ולכך הצדיקים נכפל שמם, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י. נמצא שלשה בחינות דוד יש, הא' למטה, והב' שורשו למעלה שגם כן נקרא בשם דוד, כמו שכתוב אברהם אברהם יעקב יעקב, והג' הוא מדת המלכות שגם כן נקראת בשם דוד, ועל כן דוד המלך ע"ה בכח עסק התורה מקשר עצמו בשורשו למעלה והשורש שלו למעלה מתקשר במדת המלכות שהיא נקראת דוד, ועל ידי קישור שלשה דוד אלה בעסק התורה יצליחו ישראל במלחמה שעושים עם גדוד האויב למטה, ולכן אמר להם פשטו ידיכם בגדוד, והיינו ג' דוד, רצונו לומר, בכח קישור ג' דוד הנזכר פשטו ידיכם בגדוד האויב, ולכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים יח, ל) כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר, רמז בגדוד על קישור כח ג' דוד הנזכר. או יובן בס"ד לפרש אומרו פשטו ידיכם בגדוד, כי גדוד [17] מספר טוב , רמז להם בזכות עסק התורה שנקראת טוב, פשטו ידיכם בגדוד האויב, גם אמר ידיכם כי ביד יש טו"ב פרקים שהם י"ד באצבעות, ועוד בכף וזרוע ופרק האחרון הרי טוב, גימטריא גדו"ד. גם אמר בגדוד רמז להם שיצליחו בעבור חילות מלאכים שנבראים מן עסק התורה והמצות. גם ראשי תיבות לְ כוּ וּ פִשְּׁטוּ יְ דֵיכֶם, לו"י רמז שבזכות שבט לוי שעוסקים בעבודת בית המקדש תצליחו אתם.