בן יהוידע על ברכות יט

כָּל פַּרְשָׁה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עַל דָּוִד פָּתַח בָּהּ בְּאַשְׁרֵי וְכוּ'. נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע החיים נמשכים מן החכמה בסוד והחכמה תחיה בעליה, ולכן כל חולי יבא ע"י סילוק אור החכמה מן האדם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד ערש דוי, ולכן הצרעת תהיה על ידי סילוק אור החכמה בסוד ימותו ולא בחכמה וידוע כי ראש כינו לחכמה, ובזה יובן בס"ד (מלכים ב' ד, יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ, שהאדם צריך שימשך לו חיים מן החכמה בחיצוניותו ובפנימיותו בסוד הצלמים שיש לאדם, ולכן בקש רֹאשִׁי רֹאשִׁי בכפל ויאמר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ כי הוא בא משטרא דנוקבא ועל ידה ימשך לו, ועל כן דוד המלך ע"ה שהיה מבקש חיים לעצמו תמיד כי הוא לית ליה מגרמיה כלום אלא לקח חיים מאחרים, לכך פתח באשרי וסיים באשרי, שהיה קורא תמיד רֹאשִׁי רֹאשִׁי לרמוז לאור החכמה, כי אשרי אותיות ראשי ועשה כן באותם מזמורים שהם חביבין עליו שבהם מזמר עריצים, כדי להמשיך על ידי כך אור החכמה שבו החיים, ולכך אמירת התהלים מסוגל להמשכת החיים לחולה כנודע ולכך מזמורי תהלים הם ק"ן [150] כמנין מזל החיים [150] . והתוספות ז"ל הקשו מאי כל פרשה והא לא אשכחן שום פרשה שמתחלת ומסיימת באשרי אלא זו בלבד? ונראה לי בס"ד דמה שכתב מסיימת לאו דוקא על סוף המזמור, אלא כונתו לומר שכפל אשרי בשני פסוקים באותה פרשה כי הכפילה של אשרי בשני פסוקים זהו הוראה על חביבותה ולא תלייא בסיום המזמור ממש, וכהכי נמצא במזמור ל"ב (תהלים לב, א) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב הֳ' לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה וכן במזמור קי"ט אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ וכו' אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו וכו' דנקיט אשרי בתרי פסוקי בחדא פרשה.

הַוָה קָא בָּעִי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עָלַייהוּ כִּי הֵיכֵי דְלִימוּתוּ. קשא אומרו 'כי היכי' יתור לשון הוא זה, וסגי לומר 'בעי רחמי עלייהו דלימותו'? ועוד הקשה הצל"ח ז"ל דלשון 'בעי רחמי' משמע שבקש רחמים וטובה בשבילם, ואומרו 'דלימותו' הנה זה בקשת דין ורעה עליהם? ועוד קשא אטו לא ידע ר"מ גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב וכמ"ש לעיל דף ז'? ונראה לתרץ בס"ד כי ר"מ ידע גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב ולכך לא היה מתפלל בפירוש עליהם שימותו, אלא התפלל שלא ישיגו תאותם הרעה ואז זו תהיה סיבת מיתתם ממילא, כי כל אדם שהוא אדוק באיזה תאוה רעה ואינה משיגה אז יחלה מכח תוקף תאותו ובמשך הימים תהיה העדר מציאותה אליו סיבה למיתתו, והנה לפי זה בבקשתו אינו מבקש שימותו, אלא מבקש דבר שהוא רחמים להם מצד נפשם, כי הרשע אם אינו משיג למצוא תאותו הרעה הנה הוא נעדר מאיסור ועבירה וזהו רחמים לנפשו, ולזה אמר 'בעי רחמי כי היכי דלימותו', רצונו לומר לא בקש שימותו אלא בקש דבר שממנו יהיה סיבה שימותו, מרוב החשק והתאוה שבלבם אשר נעדרת מציאותה להם, וא"ל ברוריה ע"ה יותר טוב שתבקש רחמים שיעזרום מן השמים לחזור בתשובה וממילא תתבטל ותיעקר התאוה הרעה מלבם. ובזה נתרצה גם כן קושית הגאון ספר חסידים ז"ל שהקשה אם כבר ר"מ בקש כאשר רצה ולא נענה הוה ליה למימר להש"ס לזכור זה, ואם לא בקש עדיין רק היה רוצה לבקש ולא הניחתו ברוריה, הוה ליה למימר הכי הוה קא בעי למבעי רחמי וכו'? ובזה שכתבנו נתרצה קושיא זו, דלעולם בקש, והיינו שבקש שלא ישיגו תאותם, כדי שעל ידי כך יחלו מרוב חשקם ותאותם שאין מוצאים להם, אך עדיין לא מתו, כי סיבת מיתתם תהיה במשך ימים בהעדר הדבר אשר מתאוים לו, ואז ברוריה פיה פתחה בחכמה בעצה טובה זו, והצילה אותם ברחמים חדשים, דבעי עלייהו דהדרי בתשובה ונשארו בחיים. ברם עדיין קשא אמאי לא סלקא דעתיה דר' מאיר האי סברה דברוריה מעיקרא? ונראה כמו שכתב מהרש"א דאיהו סובר כיון דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אין נכון להתפלל על אחרים שיחזרו בתשובה ורק על עצמו יתפלל האדם בכך, אמנם על זה קשא, אם כן איך התפלל משה רבינו ע"ה על יהושע 'יה יושיעך מעצת מרגלים'? ונראה לי בס"ד דיש סברה לומר אם מתפלל על האדם בזמן שהוא צדיק שלא יחטא ולא יכשל שפיר דמי, ורק על אדם רשע שכבר הרשיע, לא יאות למבעי רחמי מקמי שמייא שיחזור בתשובה, כך הוה סבירא ליה לר' מאיר מעיקרא ומשה רבינו ע"ה התפלל על יהושע בהיותו צדיק שלא יכשל בעצת המרגלים. אמנם הרי"ף ז"ל הקשה, כיון דלמסקנא הודה ר' מאיר לברוריה ובעי רחמי והדרי בתשובה איך דוד המלך ע"ה התפלל על אויביו שימותו, וקללם כמה קללות במזמור ק"ט, דבזה נמצא עשה דוד המלך ע"ה כאשר רצה לעשות ר' מאיר מעיקרא, ונראה לי בס"ד שדוד המלך ע"ה ודאי ראה ברוח הקודש שאותם אויבים נטמעו בסטרא אחרא ואין להם תקנה בתשובה. אי נמי היה יודע שאותם אויבים היו חוטאים ומחטיאים, ומשנה ערוכה היא כל המחטיא את הרבים אין מספקין בידו לעשות תשובה. ובזה יתורץ קושיא שניה של הרי"ף שהקשה על דברי רש"י שהם סייעתא לר' מאיר ובזה ניחא דהכי קאמר מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, שהוא פועל יוצא לאחרים שהם מחטיאים אחרים, ואלו דוקא יתמו, אבל הנך בריוני לא היו מחטיאים אחרים.

שֶׁלֹּא יָלְדָה בָּנִים לְגֵּיהִנּוֹם כַּוָותַייכוּ. קשה גיהנם מאן דכר שמיה הכא והלא כתיב לא ילדה בסתם? ונראה לי בס"ד דדייק לה מדכתיב פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, ולפי פירוש רש"י רצונו לומר גם כן על לידה שהיולדת היא יולדת על ידי חבלים, אך קשה על זה, למה כפל הפסוק דבריו, באומרו לֹא חָלָה כיון דאמר לא ילדה, אלא ודאי פירוש לא חלה לשון חולי והיינו שלא חלה בחולי הנפש, והחולה בחולי הנפש ודאי תוליד בנים לגיהנם. ברם מקשים הוה ליה למימר לא ילדה 'בנים רשעים כוותייכו', ואמאי אמר 'לגיהנם'? ונראה לי בס"ד דודאי גם בישראל יש רשעים, אך כיון דקבלו התורה ניצולים מדין גיהנם קל וחומר מסלמנדרא, ולכן כשאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ברר לפניך שעבוד מלכיות או גיהנם, בירר שעבוד מלכיות, מפני שידע שיקבלו התורה ויש קל וחומר מסלמנדרא דלא תשלוט בהם גיהנם על כן רשעים שבישראל יתכפר עונם בשעבוד מלכיות ויסורין וניצולין על הרוב מן גיהנם, ורק אומות העולם אין להם תקנה אלא בגיהנם, ולכן אמר 'לא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו'. ועוד נראה לי בס"ד דאף על גב שימצא בישראל רשעים שראוים לירד לגיהנם כגון אותם עמי ארצות עוזבי תורה, מכל מקום יש הפרש בינם לבין אומות העולם בזה, כי ישראל נקראו זרע קודש שבהיות העובר במעי אמו הוא קודש, ולכן כתיב בהו בישעיה (סי' מו, ג) שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם כי בבטן אמם הם קדושים, ורק אחר לידה יבא להם היצר הרע ויתגבר בהם מעט מעט עד שירשיעם, נמצא נכנס בתחום שאינה שלו והרי הוא גוזל ועושק את מקום היצר הטוב והנשמה בזה, מה שאין כן אומות העולם הם רעים מבטן דאתו מסטרא דרע, והיצר הרע בעת שבא אצלם מצא לו מקום הראוי ובשלו הוא משתמש, ולזה אמר 'לא ילדה בנים כוותייכו', רצונו לומר אפילו שיש בהם יורדי גיהנם מכל מקום אינם בני גיהנם מן ההריון ומן הלידה כי הם כשנולדו היו טובים וקדושים.

אֲנַן דְדַרְשִׁינָן סְמוּכִים לֹא קַשְׁיָא לָן. הקשו המפרשים ז"ל דעדיין קשא, דהוה ליה למימר גם ענין גוג ומגוג אחר בריחתו מן שאול והיו באים כסדרן וגם סמוכים? ונראה לי בס"ד דאם היה עושה כן לא היינו מתעוררים לדרוש הסמיכות, ולא היינו מרגישים בטעם זה לומר שמזמור זה נותן טעם למזמור הקודם, כדי שלא יאמרו המועררים כלום יש עבד שמורד ברבו, כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בכל הכתוב במקרא, אך עתה שהיפך הסדר, באומרו ענין אבשלום קודם שאול, בזה הורה לנו באצבע להרגיש למה הקדים המאוחר, והרגשה זו תעורר אותנו לבקש טעם על זה, ואז ממילא יאמר לך אדם כלום יש עבד וכו', והנה במאמר הנזכר יובן רמז הכתוב (משלי כג, א) כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, מושל זה הצדוקי שמתווכח ונלחם עמך, למה הקדים המאוחר מפני שרצונו להכחיש על ידי כך בעיקר הדבר לומר זה שקר ח"ו כי כלום יש שכר וכו', הנה אתה בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ דייקא שתשיב לו למדרש סמוכים כמ"ש ר"י ודוק.

כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמּוֹרֵד בְּרַבּוֹ? קשא והלא הוה דור הפלגה, דבשלמא מנמרוד אין להקשות דהתם עשה עצמו אלוה, באומרו שהקב"ה מרוב גדולתו אינו משגיח בתחתונים ומסר העולם להאמצעים, וכן פרעה, אף על פי שאמר מי ה'?! לא מרד, אלא שם הויה לא הוה ידע ליה אלא רק שם אלהים וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, אך דור הפלגה עשו כמו גוג ומגוג שבאו לבנות המגדל לעלות לרקיע להלחם ח"ו, ונמצא דהוה מחשבת פיגול זו בעולם, ונראה לי בס"ד כי המערער יאמר אין הכי נמי הוה כהאי מחשבת פיגול בדור הפלגה, אך אחר דנעשה עונש גדול בהם שאבדו מן העולם בענין רע, תיכף ומיד אז נווסרו כל הרשעים ולא ימצא אחר כך בעולם מרידה כזאת, ועוד דור הפלגה היו קודם יציאת מצרים וקריעת ים סוף שעדיין היו עיני בני אדם סתומות, אבל אח"כ לא ימצא כזאת.

לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד דָּוִד אָבִיו. נראה לי בס"ד שנרמז דוד המלך ע"ה וחמשה עתים בהאי קרא פיה הוא פי ה"א רמז לדוד המלך ע"ה שהוא אחיזתו בה"א אחרונה שבשם, פתחה פתח ה"א הם חמש שירות שאמרם ברוח הקודש, ומ"ש (תהלים קג, א) וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, פירש 'קרב אמי', שהיא הי' קְרָבַי, כלומר מקום דירתי וישיבתי, אומרים שיר לְשֵׁם קָדְשׁוֹ, והיינו שאחר שגדל דוד המלך ע"ה והשיג רוח הקודש צייר בדעתו כאלו הוא עומד בבטן אמו כאשר היה ואומר שירה על חסד זה איך היה עומד גוף בתוך גוף ומשתמר, וכמו שכתבו רבותינו ז"ל על הפסוק (איוב י, יב) חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי, וכן בכולהו היה מצייר בגודלו בדעתו על כל עת ועת בפני עצמה ואומר שירה על חסדו יתברך.

מַאי כָּל גְּמוּלָיו אָרַ"אֶ שֶׁעָשָׂה לָהּ דַדִים בְּמָקוֹם בִּינָה. נראה לי בס"ד גְּמוּלָיו 'גמול י"ו ' והיינו דד דד [16] שמספרם י"ו כלומר מה שגמל עלינו טובה ב'י"ו' שהם דד דד שנתנם במקום בינה שהוא הלב, וגם זה נרמז באותיות י"ו הנז' כי יו"ד ו"ו [32] במילואם הם מספר לב. גם נרמזו הדדים בתיבת גְּמוּלָיו, כי ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד (במדבר יא, כו) שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, כי דד ימין הוא מאותיות 'אל' דשם אלקים, ודד שמאל מן 'מי' דשם אלקים, והחלב שבהם הוא מסוד אות ה"א דשם אלקים, ותיבת גמוליו בלי יו"ד שמספרה פ"ה [85] , ועם הכולל הוא פ"ו כמנין שם אלקים [86] , והוא שם אלקים שבבינה שממנו סוד הדדים, גם כָּל גְּמוּלָיו עולה קמ"ה [145] כמנין דדים אלהים [144] ע"ה ודו"ק, והא דאמר שירה על דדים דוקא ולא על שאר איברים, כמו עין ואוזן ופה, שהם מונחים במקום משובח בראש הגוף, היינו משום דאלו האברים שוים הם בכל מיני בריות, מה שאין כן הדדים אשר בבהמות מונחים במקום טנופת, ובאדם במקום בינה, לכך הוא מודה ומשבח על זאת. והנה הטובה של החסד הזה שעשה הקב"ה בדדים היא מגעת לישראל יותר מן האומות, כי באומות אף על פי שגם הם הדדים סמוכים ללב שהוא מקום בינה, עם כל זה אין להם חשיבות בזה והרי כאלו עומדים במקום טנפות, ולכן אמרו רבותינו ז"ל כל היונק מן הנכרים כאלו יונק מן השרץ, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בדרשותי על התורה, (במדבר כג, ט) הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, שבא לשבח את ישראל, הן עם לבדד חלק התיבה לשתים וקרי בה 'לב דד ישכון', שהדד משכנו אצל הלב, במקום בינה, אך זה החשיבות אינה בגוים, וזהו בַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, אין להם חשיבות מצד זה, אף על פי שגם הם הדדים סמוכים ללב.

רָאָה בְּמַפָּלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים. יש להקשות מה נוגע דבר זה לעצמו כדי שיאמר שירה? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה לפי בחינתו לא בא לעולם אלא כדי לזמר עריצים ולהכרית הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה, לכך כל ימיו היה עושה מלחמות למטה, ובזה מכרית הקליפות למעלה, ולכן אמרה לו אביגיל כי מלחמת ה' אדוני נלחם, וזו היא מלאכתו כל ימיו, ובעבור כך חיבר ספר תהלים, והיא ראה ברוח הקודש מפלתן של רשעים, כך חיבר ספר תהלים, אלו הקליפות שהוא מזמר אותם, וראה שהוא מצליח במלאכה זו אשר בא לעולם בעבורה, ואמר שירה על זאת ההצלחה

נִסְתַּכֵּל בְּיוֹם הַמִּיתָה וְאָמַר שִׁירָה. מקשים על המיתה קינה מבעי ליה? ועוד הוה ליה למימר נסתכל במיתה ומהו ביום? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם , ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שהאדם בחייו אינו יכול לעשות זווג למעלה על ידי תורה ומצות אלא רק במקום אחיזת שורש נשמתו בלבד, אבל בעת פטירתו מעולם הזה גורם בעלית נשמתו זווג דגדלות בתפארת ומלכות, שהם סוד זו"ן בבחינת כל העולמות כולם, ואז כולם מקבלים שפע מן הזווג ההוא, ועיין שער רוח הקודש (דף כו.), עיין שם. ודוד המלך ע"ה הסתכל במעלה זאת שישיג לעשות ביום המיתה דבר שלא יוכל לעשות בחייו, ואמר שירה. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר עצום מאד דהש"ס מייתי על זה פסוק (תהלים קד, כט) תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן, ומקשים והלא פסוק זה הוא פסוק כ"ט וברכי נפשי הוא פסוק ראשון, ואיכא בינייהו כמה פסוקים המדברים בנפלאות השם יתברך, ומאי חזית לסמוך פסוק ראשון על פסוק כ"ט, ובזה ניחא כי בפסוק ראשון מפורש החסד שאומר שירה בעבורו, והוא מה שאמר אלהי גדלת מאד, שקאי על זווג דגדלות אשר בו הוד והדר לבשת, שכל זה נעשה על ידי אדם, ושואל הש"ס מאי משמע דקאי דבר זה על זווג דגדלות על מה שהוא עושה ביום המיתה, ודילמא על יום אחר המיתה או קודם, והשיב משום דכתיב שם תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן, דזה הפסוק ודאי נאמר על יום המיתה, אך אומרו תֹּסֵף רוּחָם, אם הוא לשון אסיפה מן העולם כמו שכתב רש"י ורד"ק ז"ל, קשא, היינו יִגְוָעוּן דנקיט כאן, אלא מוכרח לפרש תֹּסֵף לשון תוספות ורבוי, ובא הכתוב לרמוז סוד הנזכר שביום אשר יִגְוָעוּן אותו היום תֹּסֵף רוּחָם, שיהיו יכולים לעשות בנפש רוח נשמה שלהם זווג עליון כללי מה שלא היו יכולים לעשות בחייהם, ולפי זה מפורש בקרא שיש תוספות ורבוי לאדם ביום המיתה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמרו נסתכל ביום המיתה, לא אמר יסתכל במיתה, והוא על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא דשבת שאמר דוד המלך ע"ה הוֹדִיעֵנִי נָא קִצִּי, ואמר לו גזירה היא מלפני שאין מודיעין קצו של אדם, אמר לו הודיעני באיזה יום מהשבוע, ואמר לו שיפטר ביום השבת, נמצא דוד המלך ע"ה ידע בחייו שיפטר ביום שבת וממילא ידע גם כן ברוח הקודש הריוח המגיע לו מצד יום השבת, כי ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד ג' פסוקים של צִדְקָתְךָ שאומרים במנחת שבת, א' כנגד יוסף הצדיק ע"ה, וא' כנגד משה רבינו ע"ה, וא' כנגד דוד המלך ע"ה, ששלשתם נפטרו בשבת, ויש תיקון גדול הנעשה במנחת שבת שאין אנחנו יכולים לעשותו אלא על ידי צירוף ג' נשמות הצדיקים ההם, ולכן מזכירים ג' פסוקים אלו עליהם שיהיו בעזרתנו בזה. נמצא יש לדוד המלך ע"ה ריוח גדול מצד פטירתו ביום שבת, שהוא מתמיד בכל שבת עד סוף כל הדורות, וזה שאמרו נסתכל ביום המיתה, רצונו לומר נסתכל ברוח הקודש בריוח שיגיע לו מצד יום המיתה שהוא יום שבת קודש בשעת מנחה ואמר שירה. או יובן קרוב לזה על פי מה שכתוב בספר הליקוטים בפסוק (מלכים א' א, א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, וז"ל ולכן באה פטירתו ביום השביעי ועלה לקדושה למעלה משבעים למקום הבינה וכו', והניח לו השם מכל אויביו, ובא ליום השבת וכו' נפטר ועלה לבינה עד כאן, עיין שם. ולזה אמר הסתכל ביום המיתה שהוא יום שבת שבו מגיע לו עילוי גדול, והנה פסוק תֹּסֵף רוּחָם וכו' מפורש שפיר על מיתת הצדיקים שהם מתים בנשיקה, כלומר על ידי ראייתם אור פני שכינה בזה נפרדת נשמתם מקרבם להדבק באור השכינה כענין אבן השואבת, וזהו תֹּסֵף רוּחָם, שיהיה לו תוספת זו לראות באור השכינה יִגְוָעוּן, שאין בם מיתה אלא גויעה, ועל גופם אומר אל עפרם ישובון, שבצדקתם קנו שמים וארץ, ונמצא גופם שהוא נברא מן העפר מן עסה של אדם הראשון שהיה עפר, אין זה גזל בידם, כמו שאמר הקב"ה אל אדם הראשון, אלא הם אֶל עֲפָרָם דייקא שהוא שלהם יְשׁוּבוּן ודו"ק.

וּמַטִּיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה. קשה דרך רבותינו ז"ל להזכיר שלשתן יחד 'נפש רוח נשמה', ואם אין מזכירין שלשתם יאמרו אחת מהם, או נפש או רוח או נשמה, וכאן למה זה זכר שתים רוח ונשמה בלבד ולא אמר נפש? ונראה לי בס"ד כי באמת מצינו שהחכמים בוראים אדם או בהמה בספר יצירה ומשתמשין בם, ואיך אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ, אך ידוע דהבוראין בספר יצירה חסר מהם שנים שאי אפשר להם לעשות, הא' שאין יכולים לברא בריה ועובר בתוכה שזה הוא צורה בתוך צורה, והב' שאין יכולים לברא באותה בריה כח הדיבור, וכמו שאמרו בגמרא דרבא ברא גברא ושדריה קמיה דרב פפא, ולא היה יכול לדבר, ואז ידע שהוא נברא על ידי ספר יצירה, והטעם כי בנפש יש בה חלקים של נפש רוח נשמה חיה יחידה, וכח המעשה של הגוף בא מן חלק הנפש, וכח הדיבור בא מן חלק הרוח, וכמו שפירש בתרגום רוּחָא מְמַלְּלָא, וכח המחשבה בא מן חלק הנשמה שבאותה הנפש, והבוראים בספר יצירה אין יכולים למשוך לאותו הנברא אלא חלק נפש שבנפש, ולכך יכול אותה הנברא לילך ולשמש, אבל חלק הרוח וחלק הנשמה שבנפש אין יכולים למשוך לו, ולכך אין לו כח הדיבור ולא כח המחשבה והדמיון, ורק הוא יתברך לבדו יכול ליתן זה, ולזה נקיט כאן רוח ונשמה בלבד ולא זכר נפש.

מַאי כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ? מקשים, והלא כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ הוא רישא דקרא, וצריך לשאול על זה תחלה, ואחר כך יפרש מה שאמרו אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ? ונראה לי בס"ד כי בתחלת דבר לא שייך לשאול מַאי כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ, רצונו לומר דקאי על אלהותו יתברך שאין בלתו אלוה אחר, וכיוצא בזה יש כמה מקראות שאומרים שבח זה שאין אלוה בלתו ומה שאלה יש בזה, אך אחר ששאל על מה שאמרו אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ, ופירש לו אין צור, דלפי זה איירי קרא בשבח השם יתברך בענין מציאות האדם בלידתו בעולם הזה, השתא קשא לפרש רישיה דקרא כי אין בלתיך בענין האלהות, דמה שייכות לשבח זה עם שבח זה דנקטינהו בחד קרא בזה אחר זה, לכך פירש אין לבלותיך, כי בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו, דהשתא כוליה קרא איירי בשבחו יתברך במציאות האדם בעולם הזה, דאף על גב דשלשה שותפים באדם, הקב"ה ואביו ואמו, דלכך אמר נעשה אדם בלשון רבים, דהשוה אותם עמו, אך ודאי באמת אל מי תדמיון אל, כי אב ואם מעשה ידיהם מבלין אותם, שהם מתים והבן שלהם עודנו חי שקובר אותם, אבל הקב"ה הוא מבלה מעשה ידיו, שכולם ימותו ורק הוא חי וקיים לעד, ועוד אין צייר כאלהינו, כי אב ואם צרו צורה, אין יכולים להטיל בה רוח ונשמה וכו', והקב"ה צר צורה בתוך צורה, נמצא לפי זה כוליה קרא בשבח השם יתברך על מציאות האדם איירי, ונראה לי לכן תמצא שמו יתברך יתמלא במלוי ההין [ י ״וד ה ״ה ו ״ו ה ״ה] שעולה מספר המלוי שוה לאותיות הפשוט, רמז שהקב"ה צר צורה בתוך צורה.

מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. נראה לי בס"ד הכונה כי עיקר השראת שכינתו יתברך הוא בעולם האצילות, וחדרי שתים שהם עשיה ויצירה, וחדרים שתים, שהם בריאה אצילות, ועל זה אמר אליהו זכור לטוב, אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא דכל סתימין, וכן הנשמה משכנה לתוך המוח, ויש כאן ארבעה שהם חדרי חדרים, והם עור הראש, ובתוכו עצם הגולגולת, ובתוכו הקרום, ובתוך הקרום, המוח, והנשמה יושבת במוח.

יָבֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִּשָׁה דְּבָרִים וִישַׁבֵּחַ וְכוּ'. ונראה לי הטעם שיש לנו רשות לשבח מפני דהוה הכל בפניו וחשיב מקצת ושרי, לכן מי שיש בו דברים הללו דמוכח מנייהו דהכל בפניו וישבח וכו'

וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה. נראה לי בס"ד ישעיה הנביא ע"ה אומר אני צריך להיות שר על חזקיה, והוא טוען אני ראוי להיות שר על ישעיה, נמצא כל אחד אומר אני שר, מה עשה הקב"ה שלח דבר נבואה בפה ישעיה לומר לו אֶל בֵּיתֶךָ וכו', נתחברו אותיות פה עם אותיות שר ונעשית פשרה , ואמר לו שיאמר לחזקיהו צַו לְבֵיתֶךָ, אמרו רבותינו ז"ל אין לו אלא חסרון ואין בית אלא אשה, וזכר לו גם כן שם צבאות אשר חנה חידשתו בבקשתה על בנים.

אָמַר לֵיה מַאי כּוּלֵיה הַאי? קשא, הלא הוא הגיד לו הדברים בשם ה' שכך גזר עליו, ועל גזירת השם יתברך לא שייך לומר מאי כוליה האי, דודאי לא עביד דינא בלא דינא? ונראה לי בס"ד לא על גוף הגזירה קאמר כן אלא כונתו על לשון שדבר בו עמו, שאמר לו כי מת אתה, ולא אמר לו תמות לעתיד, דנמצא שאמר לו גם בעודו חי הוא מת, ולכך אמר ליה מאי כוליה האי, שאתה מדבר בלשון לקרותי מת ועודני חי, ואמר לו משום דלא עסקת בפריה ורביה, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה נקרא מת בעודו חי, דכתיב (בראשית ל' א') הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, ולכן גם אתה נחשב כך.

בְּהַדֵּי כִּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לָמָּה לָךְ. נראה לי בס"ד רצונו לומר אפילו אם יהיה רשע גמור יש תקוה שהקב"ה יעזרהו לעשות תשובה, ואז חותר לו חתירה מתחת כסא הכבוד לקבלו מפני המקטרגים, וכאשר עשה כן באמת למנשה בנו, ולזה אמר 'בהדי כבשי דרחמנא', 'כבשי' דייקא, כלומר התקוה מצויה בחסדו יתברך.

כֵּלֵה נְבוּאָתְךָ וְצֵא. קשה מאי כלה והלה כלה נבואתו, שאמר לו כל מה שראה בעבורו? ונראה לי בס"ד כי באמת חזר הדיבור אל ישעיה באותו מעמד שבעודו שם (מ"ב כ' ד') וְלֹא יָצָא חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר הֳ' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ וכו', ולכן נראה שחזקיהו ידע ברוח הקודש שיש לו נבואה אחרת עליו עתה, לכך אמר לו 'כלה נבואתך וצא', כלומר אני רואה שעדיין יש דברים אחרים שלוחים אלי על ידך, ולכן אל תמהר לצאת אלא כלה נבואתך החדשה וצא, או אפשר אף על פי שלא ראה זה ברוח הקודש, הוא היה לו בטחון גדול בהשם יתברך שישמע תפלתו וישלח דבר נבואה חדשה לטובה אליו על ידי ישעיה הנביא ע"ה, וכאשר היה באמת.

אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אֶל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. נראה לי בס"ד חדה, חד ה"א , רמוז לאות ה"א אחרונה שבשם שהיא דינא קשיא, והיא פועלת הדין, מה שאין כן ה"א ראשונה, ולזה אמר חרב של חד ה"א מונחת על צוארו וכו', אי נמי אפילו חרב חד בחמשה גבורות של שמות אלהים, וזהו חד ה"א, ואומרו אל יתייאש מן הרחמים, נראה לי בס"ד דידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (ישעיה לו, ו') חֶרֶב לַהֳ' מָלְאָה דָם, שהוא דינא קשיא, ויתמתק על ידי שם קדוש נקרא נח"ל הרמוז בראשי תיבות נצר חסד לאלפים, שהוא נמשך מן מזל העליון מתיקון הח' הנקרא נצר חסד, ותיקון הט' הנקרא לאלפים, ובשם זה מכוונים בסוד התשליך ביום ראש השנה למתק הדינין הקשים, כנזכר בשער הכונות, יעיין שם. והנה אם תוסיף על מספר חרב [210] , שהוא דינא קשיא, מספר שם הקדוש נחל [88] , שבו מתמתקין הדינין הקשין, אז יהיה מספר רחמים [298] שיתמתק הדין ויגברו הרחמים, וזהו שאמר 'אפילו חרב חדה', רצונו לומר חד ותקיף, שהוא מה שאמר הכתוב חרב לה' מצאה דם על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים, כלומר מצירוף הרחמים הנזכר לעיל, כי יש תקוה שימשך שם נחל ויהיה החרב צירוף רחמים .

חַד אָמַר חָזִי רֵישָׁה דְאִמָא לִמטוּי בֵּיה גְלַדנָאִי. הנה לפי סדר שמותם דנקיט הש"ס נראה שזה הראשון שאמר למטוי ביה דלדנאי היה מנשה? ונראה לי בס"ד לכך אמר דברים אלו, כי מזליה חזי שסופו לעשות תשובה ולהתתקן, ובני אדם נמשלו לדגים כנזכר בקהלת, ואמר חזי זכות אבא שיגין למטוי ביה גלדנאי הם בני אדם הרשעים, שיתבשלו ויתוקנו באש התורה, אבל רַבְשָׁקֵה אמר דבר רע ומר מאד להקריב לעבודה זרה, לכך כיון שחבטו מת תיכף על ידי נפילה זו מן השמים, כי ודאי הוא לא חבטם חביטה שיש בה שעור להמית, אלא מן השמים עשו כך לטובתו, ולכן נקרא רַבְשָׁקֵה אותיות בהשקר שהיה דבק בו, והא דארכבנהו אכתפיה, ודאי לא היה מזלזל בכבוד מלכות לפני בני אדם, אלא עשה כן בהצנע, וכונתו לשם שמים, לחבב התורה בעיני הילדים האלה בראותם שהוא מלך ומרכיבם על כתיפו בשביל ללמוד תורה.

קָרֵי אֲנַפְשֵׁיה (ישעיהו לב, ז) וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים. נראה לי בס"ד דהאשה נקראת כלי של בעלה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, וכן שלחה אשתו של רבי אלעזר לרבי כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול, והוא בטח שיגיע לו מצדה בזכות אביה איזה סיוע ועזר לדבר זה, ועתה בראותו כי לא הועילה גם מצידה לכך אמר וכלי, הוא שהיה כלי במצוה זו של פריה ורביה שלא נשא אשה מתחלה, הנה קרה לו שגם כליו מצד אשתו גם כן נפקי רעים ונ"ל, לכך אמר הנה לשלום מר לי מר, כי מנשה רבשקה ראשי תיבות מר, ואין שלום אלא אשה והוא קיוה כימן השלום הנשואין שנשא בת ישעיה יצא לו בנים טובים, ועתה ראה כי מן השלום יצא לו מ"ר, יען לי מר ראשי תיבות מ נשה רַ בְשָׁקֵה.