בן יהוידע על ברכות קיא

חָזִית דְּאַתּוּ פַּרְסָאֵי דִּמְשַׁחֲרֵי לָךְ. אמר לו דברים מורים מענינים הנעשים במלחמה, כי הדרך אם נצח מלך זה למלך אחר במלחמה אינו מבטל מלכותו לגמרי, אלא מניחו להיות מלך על עמו כמו שהיה ורק מטיל עליו מס קצוב שיקחהו מעמו, וזה שאמר דִּמְשַׁחֲרֵי לָךְ פַּרְסָאֵי, שיכבשו אותך ותשאר תחת ידם, לרעות חזירים אלו הרומיים שנקראים חזירים על שם קליפת חזיר בְּחוּטְרָא דְּדַהֲבָא, דהיינו שתגבה להם מן הרומיים מס סך של זהובים, וכן שמואל סידר למלך פרס חלום כיוצא בזה, וטחנו בך קשייתא שיטילו עליך שעבוד קשה מאד, בְּרֵיחַיָּא דְּדַהֲבָא שעולה סך גדול של זהובים.

בַּר הֶדְיָא, מַפְשַׁר חֶלְמִין הֲוָה. נראה לי בס"ד כל פותר חלומות אמיתי זה נגזר עליו בהיותו טיפה שיהיה לו חכמה והשגה בכך, וּבַּר הֶדְיָא כך הוה ליה שגזר עליו הקב"ה בהיותו טיפה שישיג פתרון חלומות באמיתות, ומן השמים הניחו לו בלבבו לעשות דבר זה, שכל מי שיתן לו שכר יפתור טוב ואם לאו להפך, כדי שכל אותם שחלום שלהם רע ישימו בלבבם שלא יתנו לו שכר, ואותם שחלומם טוב ישימו בלבבם לתת לו שכר כדי שיפתור טוב, ורבא הקפיד עליו עבור אשתו בע"ג דידע כי מן השמים הוא זה, עם כל זה כיון דהוי הזק נפשות לא היה לו לפתוח פיו לרעה בפירוש לומר לו דְּבִיתְהוּ שְׁכִיבָא, אלא היה אומר ברמז כי אולי היה משתנה הגזרה, מה שאין כן בברית כרותה לשפתים. ולכן אמר לו בְּכּוּלְּהוּ מָחִילְנָא לָךְ, וקשא אמאי ימחול לו על שאר נזקין שעשה לו בפתרון? ובזה ניחא כי הוא ידע שדבר זה הוא מן השמים.

"שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ" וְגוֹ' לְרָבָא אָמַר לֵיהּ: פַּסִיד עִסְקָךְ. מקשים אמאי הביא לו רע מבחוץ ולא אמר לו רע הנזכר בפסוק עצמו? ויש מתרצים דהוה ידע שלא היה שור לרבא, וזה אינו כי הפתרון שייך גם לאחר זה, ושמא אחר זה יהיה לו שור? ונראה לי בס"ד כי כתבו המפרשים ז"ל על פסוק זה אם תקראנו למפריע אין בו קללה, על כן לא אמר לו כפשוטו, אלא הביא לו רע מבחוץ, ופירש לו הפסוק שמתוך צערו הבא לו מדבר אחר אינו אוכל.

לְאַבַּיֵי אָמַר לֵיהּ: בְּנָךְ וּבְנָתָךְ נְפִישִׁין, וּמִנְסְבָן בְּנָתָךְ לְעָלְמָא, וְדַמְיָן בְּאַפָּךְ כִּדְקָא אַזְלָן בַּשִּׁבְיָה. מקשים למה בשני חלומות הראשונים פירש לרבא קודם אביי, ומכאן ואילך פירש לאביי קודם רבא? ונראה לי בס"ד כי הוא כיון שלא נתן לו רבא שכר הקפד הרבה, ורצה להרע לו יותר בפתרון הרע, והיינו כי ידע שחלום רבא וחלום אביי הם סגנון אחד, על כן אמר אם אפתור לאביי תחלה לטובה אז פתרון של רבא שהוא לרעה יהיה חלוש ורופף, מאחר כי עתה פתרתי על סגנון זה ממש לטובה, וְכָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה, לכך הקדים הפתרון של רבא כדי שיתחזק הפתרון לרוע ביותר, אך אביי כיון שראה שני פעמים פתר לו לטובה ולרבא לרעה מפני שלא נתן לו שכר, אמר ודאי זה יפתור כל חלומות רבא שהם שוים עם חלומותי הכל לרעה, ומאחר דכל החלומות הולכין אחר הפה אם פותר זה לרעה לרבא אז פתרון שלי שפותרו לטובה יהיה רופף וחלש, ומה לי בצרה הזאת כיון שאני נותן שכר? לכך הכריחו אביי לפתור לו תחלה, וזה מוכרח לעשות כן כיון שלוקח שכר ממנו.

אַקְרִינָן (דברים כח, לח) "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׁדֶה" לְאַבַּיֵי אָמַר לֵיהּ: מֵרֵישֵׁיהּ. לְרָבָא אָמַר לֵיהּ: מִסּוֹפֵיהּ. קשא בשלמא שאר פתרונות יכול להפכם מרעה לטובה ומטובה לרעה, אך בזה ממה נפשך אם אביי ורבא ראו כל הפסוק איך יניח לאביי חציו הראשון בלבד, ואם שניהם ראו חציו בלבד איך יניח לרבא חציו השני שלא הקרו לו, אם כן יניח לו עוד כמה פסוקים הבאים אחריו גם כן? ונראה לי בס"ד דידוע בספרי הדקדוק דאם יש אתנח נחשב זה סוף פסוק, והנה כאן תחת הַשָּׂדֶ֑ה יש אתנח, והם הקרו להם עד השדה, ולאביי אמר לו כיון שיש כאן אתנח נשלם הפסוק, ואיו שייך לך הסוף כי הוא פסוק אחר, ולרבא אמר לו כיון דבאמת הפסוק לא נשלם כאן שייך ללך כולו, דאין זה הכלל של אתנח חזק דעל כל פנים נראה כל זה פסוק אחד, וכן הענין בפסוק (שם שם מ') זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶ֑ךָ, יש אתנח תחת גְּבוּלֶ֑ךָ, לכך לאביי אמר לו מרישה על דרך הנזכר לעיל.

לְרָבָא אָמַר לֵיהּ מִיתְפַּסְתְּ כְּגַנְּבִי. קשא איך יתישב בפתרון זה התחלת הפסוק דכתיב (שם שם י') כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ? ונראה לי בס"ד שכל אדם מפורסם שעומד בצרה גדולה, הדרך הוא שכל בני אדם יתפללו עליו כפיהם לומר ה' ישמרהו או ה' יעזרהו או ה' יצלהו או ה' ירפאהו, ודברים אלה יהיו מורגלים בפומיה דאינשי להזכיר את שם ה' עליו בתפלתם בעבור צרתו, ולכן פירש לו שאתה תעמוד בצרה גדולה שתהיה נתפס למלכות, ואז כל בני אדם קוראין את ה' בפיהם עָלֶיךָ, רצונו לומר בעבורך, שאומרים ה' יצלהו ה' יעזרהו ה' ישמרהו, וגם יהיו יראים על נפשם מחמת המקרה שיקרה לך בתפיסה זו, שאומרים אם רבא נתפס מה יעשו שאר עמא?! ועדיין צריך להקשות על פתרון אביי איך יתיישב מה שנאמר כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ? ונראה בס"ד כי כל ראש ישיבה נקרא בשם 'רבי', וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל ששם רבי הוא מספר שם הוי"ה ברבוע שעולה ע"ב [היינו שבכל אות חוזר להתחלתו. הוי"ה בריבוע הוא כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה 72] , ואם תמלא הרבוע יהיה מספר ק"ל [דהוי"ה במילוי אלפין, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, העולה 130] , הרי סך הכל רב , ועם עשרה אותיות השם במלוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א 10] עולה סך הכל רבי [212] , נמצא תואר רבי הוא מספר שם ה', וכיון שפתר לו דנפק לך שמא דריש מתיבתא שהוא שם רבי, בזה יתיישב מה שנאמר כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ.

וָא"ו דְּפֶטֶר חֲמוֹר וַדַּאי גָּהִיט מִתְּפִלָּךְ. פירש רש"י תיבת חֲמוֹר בתפילין חסר וא"ו, והסופר כתבו מלא בטעות והרגיש בו ומחקו וכתב רי"ש במקומו. וקשא מאד כיון דחזא רבא דהכי הוה, אם כן חלום זה מן השמים הוא, והדבר יפלא למאי אצטריכו מן השמים להודיע זה לרבא, דמאי נפקא מינא בזה לדינא? ואם היה מדבר שהסופר מחק וכתב אחר שכתב התפילין אם כן זה שלא כסדרן ופסול, ואיך אדם גדול כרבא יכשל חס וחלילה בדבר לברך על תפילין פסול? ואפילו אם נאמר שהיה זה בתפילין שכתוב כסדר רבינו תם שגם התנאים והאמוראים היו נוהגין בו כמו שנאמר בזוהר חדש, ועל זה אין ברכה, עם כל זה קשה הדבר לומר שרבא קדוש אלהים יהיה תקלה בתפילין שלו שיהיה פסול ולא ירגיש בו? ומן המעשה מוכח שתפילין הזה היה לבשו רבא ואינו חדש שלא לבשו עדיין. ונראה לי בס"ד לעולם לא היה בזה ענין פסול חס וחלילה, שהסופר תיקן הטעות קודם שכתב תיבה שאחריה, ורק מן השמים נתנו רמז לרבא בזה שיעסוק בגמילות חסדים, כי אביי היה עוסק בתורה וגמילות חסדים ורבא היה עוסק בתורה בלבד, וידוע שהתלמיד חכם נקרא חֲמוֹר כמו שנאמר על פסוק (בראשית מט, יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, וכתבתי במקום אחר טעם לזה, כי אותיות חמר בלא וא"ו משמעותה יין שהוא 'חמר' בתרגום, וזה ירמוז לתורה שנקראת יין דכתיב (משלי ט' ה') וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, ואות וא"ו דחמור רומז לעמוד גמילות חסדים, כי גמילות חסדים הם כמו עמוד שסומכים את העני והנצרך, ולכן נזדמן בתפילין דרבא שכתב הסופר חֲמוֹר מלא בוא"ו הרומז לגמילו חסדים ומחקו אחר כך, והודיעו לו זה בחלום לרמוז לו שהוא ראוי לו לעסוק בגמילות חסדים גם כן, הרומזים לאות וא"ו ועתה היא חסרה ממנו.

אָזַל רָבָא הַהוּא יוֹמָא וְיָתִיב בֵּי מִדְרָשָׁא כּוּלֵי יוֹמָא. נראה לי כי הוא ישב בבית המדרש כדי להכזיב החלום, כי אמר אם אצא לחוץ יתכן שיכוני נכרים אשר לא ידעוני, אבל בית המדרש מי יכני, וקרה לו הפתרון בעל כרחו, שרבו הסומין זה עם זה והוא קם לפי תומו לִפְרוֹקִינְהוּ והכו אותו במקלם שתים, וכשבאו להכות שלישית אמר לו מסתיין, וכששמעו קולו הכירו שהוא רבא ושמטו ידיהם, ונמצא שהוא בעצמו קיים הפתרון בכיוון, שאם לא היה אומר מִסְתַּיֵיהּ תְּרֵין חֲזָאִי היו מכים השלישית, והיה נכזב הפתרון מן היותרת.

אוּדְרָא מִבֵּי סַדְיָא נָפִיק. דבר זה יפלא מאד, אם זה פתרון אמיתי בשביל מה הראו דבר זה מן השמים לרבא ומה צורך יש בידיעה זו? ולפי זה יראה בחלום על כל מה שיזדמן בכיליו וחפציו בביתו, ומאי שנא אוּדְרָא מִבֵּי סַדְיָא ובמה נחשב דבר זה? ולא עוד אלא שהראו לו דבר זה במקום יקר וחביב שבגופו, שהוא המוח שכל החיות תלויה בו, ועל מה היתה החרדה הזאת? ונראה לי בס"ד שזה הפתרון אינו אמיתי ולא כיון בַּר הֶדְיָא בזה פתרון האמיתי, יען כי פתרון זה החלום הוא על רעת בַּר הֶדְיָא, מה שעשה לו רָבָא אחר כך על ידי קללתו שנפל ביד המלכות, וסוף דבר אמר רבא לָא מָחִילְנָא לֵיהּ עַד דְּאִסְתַּלִיק רֵישֵׁיהּ, וכן היה לו דאסתליק רֵישֵׁיהּ דְבַּר הֶדְיָא ונפל בתרין וממילא נשר מוחו כיון דנבקע ראשו, וזה החלום ראה רבא על עצמו, אך הוא על בַּר הֶדְיָא אשר היה לו דבר זה ממש מכח בקשתו של רָבָא, וכיון שזה נוגיע לבר הדיא על מה שהקרה לו מכח רבא לא כיון בַּר הֶדְיָא פתרון האמיתי, והוא כיון שלא מצא פתרון אמת לחלום זה פתר אותו במילתא בעלמא, שאמר לו אוּדְרָא מִבֵּי סַדְיָא נָפִיק.

אָמַר: רָשָׁע, בְּדִידָךְ קַיְמָא וְצִעַרְתָּן כּוּלֵי הַאי. מקשים מה חידוש ראה עתה רָבָא, והלא כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה, ר' אליעזר קאמר לה וסמיך לה אקרא? ונראה לי בס"ד אין הכי נמי ידע זה, אבל חשב בַּר הֶדְיָא לא ידע להאי מלתא ופתר לפי תומו, אך עתה שנודע לו שֶׁבַּר הֶדְיָא גם כן היה יודיע דבר זה, ואם כן היה בידו לפתור נפילת הרשא בענין אחר, ולמה פותר על אשתו ואמר לו כּוּלְּהוּ מָחִילְנָא לָךְ, שבכולם היה הצער נוגע לי בלבד לכך אמחול לך כדי שלא תהיה נענש על ידי דהחמירו בזה חכמינו ז"ל, לְבַּר מִבְּרַתֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא שאין דבר זה נוגע לי בלבד אלא נוגע להצדקת ואיני רשאי למחול לך, אלא צריך לנקום ממך נקמת הצדקת ההיא שגרמת לה מות. והנה בודאי פתרון זה לא נתקיים תיכף בבת ר' חסדא, אלא אחר כמה שנים כי היא היתה בחיים אחר פטירת אביי, ולכן בר הדייא ברר לעצמו גלות, מפני שדן לעצמו שהוא הכה נפש בשגגה שצריך לו גלות, ורבא קללו שימסר ביד המלכות מדה כנגד מדה, כי הוא גרם מיתה לבת ר' חִסְדָּא שהיתה בחינת המלכות דרקיעא לכך ימסור ביד מלכותא דארעא, ולכן אמר בַּר הֶדְיָא כל שכן רָבָא דבדינא קא לייט, אמר 'בדינא' ניבא ולא ידע מה ניבא, כי דינא אותיות אדני ששם זה הוא במלכות ששם היא בחינת בת ר' חִסְדָּא כנודע, וזה שאמר 'בדינא' דייקא, ויצא מפיו דבר זה שלא בכונה בסוד 'דינא דמלכותא דינא'.

יָתִיב אֲפִּתְחָא דְּרוֹמִי וְדָאִין דִינָא. נראה לי בס"ד דודאי לא שמו אותו לדון אלא רק אותו היום בלבד, שבתחלה נתנו לו רשות לדון דין אותו האיש, ואחר דיהבו ליה קולפא דדינא שהוא סימן של הרמנותא דמלכותא לכל מי שיש בידו זה הקולפא, כי אפשר שהיה בו איזה סימן וחותם מן המלכות, אז נתן לו שר בית המשפט שלהם רשות לדון כל אותו היום לכל דין שיבא לפניו בפתחא של רומי שהוא בית המשפט שלהם.

רֵישׁ טוּרְזִינָא חָזָא חֶלְמָא... אָמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזָא, וְלָא יָהַב לֵיהּ. מקשים לרבא אמאי לא אמר לו הַב לִי זוּזָא? ונראה לי כי רבא היה גדול הדור נתבייש לבקש בפיו. ועוד נראה לי הוא לא היה דרכו לומר לשום אדם הַב לִי זוּזָא, ורק אם היה האדם נותן לו מעצמו פותר לו טוב. או נראה לי כיון דבא לעיר חדשה שאין מכירים מנהגו ומדתו הוכרח לתבוע בפיו.

אָמַר לֵיהּ: אֲנָא אַמַּאי אַתְיוּהָ, לְהַאי דַּהֲוָה יָדַע וְלָא אָמַר. מקשים אף על פי שזה יתחייב אך הוא מי פטרו על הדבר שלא שמר היטב ולא השגיח על השראי לנערם אולי נפל בהם תולע? ונראה לי כי הוא ודאי היה דרכו לנערם פעם אחת בחודש או פעם בשבוע ולא שינה, אך דבר זה הוא מקרה חדש שנפל התולע בלילה אחת ואחר שני לילות כילה הכל, ואין זה דרכו של תולע שבמשך ג' ימים יכלה הכל, ולכן אמר לו אַתְיוּהָ לְהַאי דַּהֲוָה יָדַע מן רעת התולע המשונה הזאת ולא הגיד, כי אני הייתי משגיח בדרכי, דודאי אין מנהג לנער בכל יום, והא דנסתבב ענשו של בַּר הֶדְיָא בשביל זוּזָא שביקש ולא נתנו לו, מדה כנגד מדה, כי הוא פתר רע על בת ר' חִסְדָּא בשביל שלא נתן לו רָבָא זוּזָא, ולכן היה ענשו ומשפטו בארז שכפתו אותו בו, לרמוז כי זו הנקמה היא בשביל הצדיק שנמשל לארז.