בן יהוידע על בכורות נז:

בִּמְקוֹמֵנוּ מַפְשִׁיטִין אֶת הַמֵּתָה וּמַלְבִּישִׁין אֶת הַחַי. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו שעל ידי מעשים טובים ותורה מפשיטין את המיתה זו הקליפה שהיא דרגא דמותא שלוקחים ממנה ניצוצי הקדושה ומלבישים את החי סטרא דקדושה.

הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן סַתְרִיאֵל מֵעָרְקַת לִבְנָה לִפְנֵי רַבִּי. נראה לי בס"ד הוצרך לזכור שם אביו שהיה שמו 'סַתְרִיאֵל' לרמוז דברים אלו שאומר אינם כפשוטן אלא הם מסתרי הא־ל יתברך 'מֵעָרְקַת לִבְנָה' ידוע כי הלבונה הוא סוד אור מקיף כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות וידוע מה שאמרו בזוהר סבא קדישא דמשפטים בר יוחאי ידע לאסתמרא אורחוי ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י וזה לשונו דע כי נשמות הצדיקים יש בהם שהם מבחינת אור מקיף ויש שהם מאור פנימי וכל אותם שהם מצד אור המקיף יש בהם כח לדבר בנסתרות ובסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם, והנה רשב"י ע"ה היתה נשמתו מצד אור המקיף ולכן היה בה כח להלביש הדברים ולדרשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שראוי להבינם עד כאן לשונו. וכאן רמז תלמודא על רבי ישמעאל שאמר דברים אלו שהם מסתרי הא־ל הנה הוא 'מֵעָרְקַת לִבְנָה' כלומר היתה נשמתו מאור מקיף שהוא בסוד הלבונה ולכן ידע להלביש הסוד בדברים אלו. וברשות מלכא עילאה קדישא נפרש בעזה"י דברים אלו על פי מה שאמר בס"ד בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בפרשת בלק הקדמה נפלאה מדברי רבינו האר"י ז"ל בענין נשמות ישראל בתחלה היו כולם כלולים בשלשה אבות ואחר כך נפרטו בשתים־עשרה שבטים ואחר כך בשבעים נפש עד שנחלקו לששים רבוא וכל מה שמתרבים החלקים והפרטים יותר יורדת מעלתם בזה, ושם מבואר שרבוי ההתחלקות בין רב למעט הוא כפי העונות והפגמים, ואמנם על כל פנים אי אפשר שיתחלקו הניצוצות יותר מששים רבוא וידוע כאשר יתחלקו לששים רבוא ניצוצות קטנים מוכרח שגם הרע שהוא הקליפה הדבוקה בהם תתחלק בשני חלקים כי זה לעומת זה עשה האלהים. גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בתהלים בפסוק בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ (שמואל ב' כב, מו) כי הקליפות הם זכר ונקבה וכוחות רעות הנמשכות מצד הנקבה הם יורדות ומפתות את האדם לחטוא כי אין כח הפתוי נמצא אלא בנקבות שמצד לילית כמו שאמר הכתוב 'נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה' (משלי ה, ג) ואחר שנתפתה האדם אחריהם אז מתחברים כוחות הזכרים הנקראים מזיקין אשר בידם החרב להזיק וממיתין את האדם בר מינן, כי כן הוא טבע העולם שהזכרים עושים מלחמה ולא הנקבות ונמצא כי בבחינת הפתוי העיקר הם הנקבות וכן היה בעגלי ירבעם שהנקבה הניחה בדן וכל העם נטו אחריה יותר מעל הזכר שהיה בבית א־ל כנזכר בזוהר עיין שם. ולפי מה שכתבתי לעיל דכפי התחלקות הנשמות כן יהיה בכוחות הרע של הקליפה ואין התחלקות יותר מששים רבוא לכן רבי ישמעאל הביט בשכלו הטהור וראה שכפי המעשים רעים של אותו הדור תתרבה התחלקות של הנשמות למדרגה היותר מרובה שהיא של ששים רבוא וממילא גם התחלקות הקליפה הן של הזכר הן של הנקבות גם כן תהיה לששים רבוא ולכן אמר ' חִזְרִין שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּּ יֵשׁ לָהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא קִלְפִין ' נקיט זה כנגד קליפת הנקבה שממתקת לשונה בפתוי דכתיב 'נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה' וכמו שאמר רבינו ז"ל וחזרת הוא חסא שהוא מתוק ואין מר שלו ניכר כל כך ונקיט עוד רמז שני ביתוש שיש לו ששים רבוא קליפין נקיט זה כנגד קליפות הזכר שהם מזיקין ועוקצין כיתוש. ואמר ' בְּבֵית הֶמְסֵס שֶׁלּוֹ ' כי הזכר הוא סמא־ל שיש בו 'מס' והוא סימן רע מלשון הִמֵּס יִמָּס (שמואל ב' יז, י) וכן הוא אומר וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס (ישעיה יט, א) לשון כדונג וכמו שכתבתי בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרות בספר שמות.

פַּעַם אַחַת נָפַל אֶרֶז בִּמְקוֹמֵנוּ, וְעָבְרוּ שִׁשָּׁה־עָשָׂר קְרָנוֹת עַל חוּדוֹ. נראה לי בס"ד הצדיק נמשל ל' אֶרֶז ' דכתיב 'כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה' (תהלים צב, יג) ו' נָפַל ' רצונו לומר שכן ונתארח כמו עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל (בראשית כה, יח) ' וְעָבְרוּ שִׁשָּׁה־עָשָׂר קְרָנוֹת ' רמז להארת שם חב־ו [16] שמספרו י"ו וקרנות רצונו לומר אורות מלשון קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג, ד) שעברו וזרחו י"ו אורות השם הנזכר עַל חוּדוֹ רצונו לומר בעבור חידוד גופו בסיגופים ותעניות שעשה. או י"ו רמז לשם אבג־י דאנא בכח [ אָ נָּא, בְּ כֹחַ גְ דֻּלַּת יְ מִינְךָ] והכל אחד. אי נמי ' אֶרֶז ' תלמיד חכם אחד מחודד ומפולפל שדרש בתורה שבעל פה והכניס בדרשתו כל שמונה דרגין של תורה שבעל פה שהם הלכות של אסור ומותר וטמא וטהור וכשר ופסול וחייב וזכאי, דאלו ח' דרגין הם כפולים שהם ח' בחלק הנגלה וח' בחלק הנסתר והוא העביר כל זה בדרשה שלו. אי נמי ' אֶרֶז ' רמז לשבעה מלכים שהם ז' פעמים בן [52×7=364] וס"ג אותיותיו ואחוריים דאב ואם [44] שהם פק"ד קדמ"ת [728] שעולים סך אלף ר"ז [364+63+44+728=1199] ורמוזים בארז שהוא 'אלף ר"ז' נפל בסוד השבירה ועברו י"ו קרנות על חודו רמז לי"ו אורות של חב"ו לתיקון הנזכר.

פַּעַם אַחַת נָפְלָה בֵּיצַת בַּר־יוֹכְנִי, וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים. הנה בזוהר (פרשת פנחס ברעיא מהימנא דף רטז.) איתא וזה לשונו ובגין דא אוקמוה רבנן אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד ואף על גב דאוקמוה רבנן במילין אחרנין שבעים פנים לתורה דהכי אורח דמארי דאורייתא אמרין מרגלית לתלמידהון והנך דלא אישתמודעון ביה ברמיזא אהדר לון ההוא מלה במילי שחוק כגוונא דההוא דאמר דביצה אחת אפילת שתין כרכין ואתא ונפלת מן עופא דהוה פרח באוירא ומחת אלין שתין כרכין ומארי דליצנותא אמרו דלא אמר הוא אלא דבר נש כתב שתין כרכין ואתא ביצה דנפלת מן עופא ומחיק שתין כרכין דכתיבה, וחס ושלום דמארי דאורייתא אמרין מילין דשחוק ודברים בטלים באורייתא אלא הא אוקמוהו אפרוחים אלין מארי משנה או ביצים אלין מארי מקרא, וכגוונא דנפל ההוא ניפול דאיהו בר נפלי נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעורא בכביצה ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ונפלה עמה ששים המה מלכות דאינון כריכן כגון כיצד כורכין את שמע ואינון לקבל שתין מסכתות ועלמות אין מספר וכו' עד כאן לשונו עיין שם. ואפשר לרמוז בס"ד בֵּיצַת בַּר־יוֹכְנִי רמז לשם ב"ן שבו היה סוד השבירה כידוע והוא סוד העשיה שמאיר בה שם א־ל אדנ־י [96] שעולה מספרו יוֹכְנִי [96] וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים רמז לשש קצוות חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] שכל אחת כלולה מעשר הרי ששים וְשִׁבְּרָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֲרָזִים רמז לסוד מספר שם אלהי־ם דיודי"ן שעולה מספר ש' [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] והוא סוד ש' ד ש ופר כידוע. והא דשאל תלמודא ' וּמִי שַׁדְיָא לֵיהּ ?' אף על גב דהשואל יודע שאין הדברים כפשוטן אלא הם דרך משל על סוד עמוק עם כל זה אמר כיון דעשה המשל הזה בביצת יוכני משמע שיש מציאות כזה בעולם שהעוף הזה ישליך ביצתו ולכך מקשי וכי היש מציאות כזה בעוף זה? ולמה עשה המשל בעוף שאין דרכו להשליך ביצתו, היה לו לעשות המשל בסתם עוף שדרכו להשליך? ומשני רב אשי גם עוף זה אם יש לו ביצה מוזרת משליך. וגם בתירוץ זה של רב אשי שתירץ ' מוּזַרְתָּא הֲוָאִי ' יש כונה עמוקה השייכה לנמשל כלומר תפס המשל במין עוף זה שאינו משליך ביצתו שלא מדעת אלא משליכה בדעת ובכונה משום דהיא מזורתא ללמד דכן הוא הענין בנמשל המדבר על השבירה שהיה בכלים דב"ן שלא היה במקרה חלילה כי אם בכונה ובהשגחה וכמו שאמר רבינו זלה"ה (בעץ חיים שער הכללים פרק ב') דיש בזה חקירה גדולה על מה עשה ה' ככה מאחר דהכל גלוי וידוע לפניו יתברך ואמר שם שתי תשובות בדבר עיין שם. נמצא הכל בכונה נעשה ולתת שכר טוב לצדיקים והשם יתברך ברחמיו יעזרינו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.