בן יהוידע על ביצה ה.

וְתַּנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמִזְרַח לֹד בְּצַד כְּפָר טַבַּי וכו'. כתב מורי הרב בב"י שהוקשה לו דאמאי לא הוכיח מן המשנה עצמה דקיימינן בה דקתני משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום, טעמא דהתקין הא לא התקין לא היו מקבלין אלא עד המנחה כקודם החרבן, ואמאי הוצרך לתקן והרי נתבטל הטעם שבשבילו תיקנו שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה שהרי חרב בית המקדש וליכא קרבן ושיר אלא ודאי שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואמאי הוצרך להביא ברייתא זו דכרם רבעי? וכתב ששאל על קושיא זו מהרה"ג עט"ר מור זקיני רבינו משה חיים זצ"ל ותירץ לו דממתניתין ליכא ראיה דיש לומר הא דהוצרך רבן יוחנן בן זכאי לתקן שיהיו מקבלים עדים כל היום היינו משום דקודם החרבן היתה תקנה זו שלא לקבל העדים מן המנחה ולמעלה חובה שאי אפשר לקבלם מן המנחה ולמעלה בשום אופן ואחר שחרב בית המקדש שבטל הטעם יש לומר דמעתה הרשות ביד בית דין אם ירצו יקבלו אותם גם מן המנחה ולמעלה ואם ירצו יעכבו אותם עד מחר דמאחר שבטל הטעם נשארה הבחירה בידה ולכן הוצרך רבן יוחנן בן זכאי לתקן שיהיו מקבלים אותם כל היום לעשות הדבר הזה חובה שיהיו מוכרחים לקבל אותם באותו היום שבאו אפילו שהוא אחר המנחה ואין יכולים לעכבם עד למחר ונמצא דליכא ראיה מהא דצריך מנין אחר להתירו אף על פי שבטל הטעם ולכן מביא ראיה מברייתא דכרם רבעי דקאמר נמנו חבריך והתירו, עד כאן דברי עט"ר הרב מור זקיני זלה"ה ויציבין דבריו ונכונים כי מצאתי כיוצא בזה הסברא שהסביר עט"ר הרב מור זקיני זלה"ה בגמרא דראש השנה דף י"א ע"ב על פסוק (זכריה ח, יט) 'צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיה לששון ולשמחה, ואם יש גזרה הוא צום ואם אין גזרה ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין, עיין שם. מיהו אנא עבדא אמינא לתרץ קושיא הנזכר בס"ד דאיתא בגמרא דראש השנה (ראש השנה ל:) דתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, וקאמר בגמרא דדבר זה אסור מן התורה, והקשה והא התקין קתני? ומשני מאי התקין? דרש והתקין! ופירש רש"י ז"ל דרש להם המקרא והתקין שינהגו איסור לפי שעד עתה היה היתר בדבר, עיין שם. נמצא לשון התקין נאמר אפילו על הוראה שמורה היחיד בלי צירוף מנין בית דין דהא הכא לא הוה זה הדין של יום הנף בצירוף ומנין בית דין אלא רק רבן יוחנן בן זכאי לבדו דרש להם שיום הנף כולו אסור דאין צורך לזה מינוי בית דין כיון דבאמת הוא איסור תורה ועם כל זה קאמר התקין רבן יוחנן בן זכאי. ולכן גם כאן אין הוכחה מלשון התקין דבעינן מנין אחר להתירו אלא רבן יוחנן בן זכאי דרש להם כיון שבטל הטעם רשאין עתה לקבל עדות החודש כל היום ולעולם לא הוצרך לעשות תקנה זו במנין בית דין לכך הביא מן ברייתא דכרם רבעי דאמרי נמנו עליך חביריך והתירו וכיון דאמר נמנו שמע מינה דצריך מנין להתירו.

אָמַר לֵיהּ אֲבַּיֵי: וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְהוּ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מקשים מאחר דאביי עדיין לא ידע התירוץ של 'הא לן והא להו' אמאי לא הקשה מרבי יוסי בעירובין דמייתו התוספות דאמר גם שני ימים של ראש השנה נולדה בראשון אסורה בשני? דהשתא ליכא לתרץ כתירוץ התוספות כיון דלא ידע אביי האי חילוקא ד'הא לן והא להו'? ונראה לי בס"ד דודאי כשאמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה מותרת פירש דבריו דהלכה זו היא על ארץ ישראל ולא על חוץ לארץ דאיך יתכן יסתום דבריו דהשומע יטעה לחשוב דין זה בכל מקום ובפרט כי רבה הוה יתיב בחוץ לארץ על כן מוכרח וברור שפירש דבריו דקאמר הלכה זו על אנשי ארץ ישראל דוקא על כן כששמע אביי דין זה מרבה מוכרח שידע דלא קאמר הלכה זו אלא דוקא על ארץ ישראל ולכן לא הקשה לו מן רב יוסי דידע שישיב לו דרבי יוסי אקודם החרבן קאמר ואף על גב מה דהוה הוה מכל מקום הואיל ושייך דין זה בחוץ לארץ גם אחר החרבן, להכי אשמעינן רבי יוסי דין זה וכמו שכתבו התוספות. ועל דנקיט דבריו סתם ולא פירש אין בזה קושיא כיון דרבי יוסי תנא הוא דרך התנא לקצר ולא לפרש ולכך הקשה אביי מרב ושמואל שהם אמוראים וקיימא לן אמורא דרכו לפרש ורק תנא אין דרכו לפרש כמו שכתב בכללי הגמרא ואפילו הכי תירץ לו רבה 'הא לן והא להו', והא דלא נחתו לפרש דבריהם משום דהם היו יושבים בחוץ לארץ ומורו לאנשי בחוץ לארץ דלדידהו אסורה.

(משנה מעשר שני, ה) וְאֵיזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ? 'עלת' [אֵילַת] מִן הַדָּרוֹם. עיין מה שאמר הצל"ח ז"ל ונראה לי דגם מקרבת הם שנים ואותה שבדרום שמה מקרבת בתי"ו ואותה שבצפון שמה מקרבה בה"א ועל כן יש לומר מלת ומקרבה בה"א שניהם תחומין לצד צפון ומילת ומקרבת בתי"ו תחומין לצד דרום ובברייתא דראש השנה שכתוב אֵילַת צ"ל עלת ודוק.