בן יהוידע על בבא מציעא פו.

וְסִימָנִיךְ: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵ־ל, אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (תהלים עג, יז) . אפשר לפרש בס"ד הסימן כך מקדשי אל הם המשנה מקדש ראשון והגמרא מקדש שני ורבינו הקדוש שמו יהודה וסופי תיבות יהודה נתן הוא אותיות ה"א נו"ן דְּאָבִי נָה וסופי תיבות רבינא אשי הם יו"ד אל"ף דְּ אָ בִ י נָה נשאר ב' דְּאָ בִ ינָה רמז לשני מקדשים שהם משנה וגמרא. ולפי דברי מהרש"א שפירש מִקְדְּשֵׁי על רבינו הקדוש וְאָבִינָה על רבינא נראה לפרש אַחֲרִיתָם ' אחרי תם' והיינו תם ראשי תיבות ת למוד מ שנה.

עָרַק וְאָזִיל מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַקְרָא. יש להבין למאי אצטריך תלמודא לפרש לנו פרטי המסעות שנסע? ונראה לי בס"ד כי שבעה מסעות הם עם מסע האחרון לרמוז שניצול משבעה בתי דינין על ידי שבעה מסעות אלו ועל זה נאמר (איוב ה, יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ שלא ימצא אותו הפרסתיקא דמלכא וּבְשֶׁבַע הוא מסע השביעי לֹא יִגַּע בְּךָ רָע שלא יוכל מלאך המות לשלוט בך שיצאה נפשו בטהרה על ידי מראה אור השכינה.

קָא מִיפְלְגֵי בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. נראה לי בס"ד לא היה פלוגתא ברקיעא אלא כך נדמה ונצטייר בכח הדמיון של רבה כאשר התבודד במקום ההוא והתחיל לעסוק בתורה בקדושה ובטהרה והיתה מחשבתו פנויה מכל חומר עולם הזה ושם כל מחשבתו באהבתו יתברך על כן זכה להמשיך על נפשו אור עליון מעין נבואה ורוח הקודש ואז נפרדה נפשו מחומר עולם הזה ונדבקה בשורשה העליון כי ידוע דהשראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות נשמתו בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. וענין התפשטות הנפש הוא שיסיר כל מחשבותיו לגמרי וכח המדמה שבו יפסקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה וכאלו יצאה נפשו ממנו ואז יהפוך כח המדמה את מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה במעלות העליונים בשרשי נפשו עד שיגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחוקקו ציורי כל העולמות העליונים במחשבתו כאלו הוא רואה אותם אף על פי שאינו רואה אותם ממש וזה הוא כפי דרך כוחו המדמה לצייר בדעתו עניני עולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם בעיניו החושית, כן הדבר הזה וכאשר האריך בכל זה מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בסוף שערי קדושה בענין הנבואה ורוח הקודש בהרחבת ביאור עיין שם וינעם לך ועל דרך זה היה ענין ארבעה שנכנסו לפרדס הנזכר בגמרא דחגיגה (חגיגה יד:) כנודע. והנה רבה בר נחמני ע"ה גם הוא זכה להתקדש קודם פטירתו בקדושות אלו על ידי שנתבודד במקום נסתר לעסוק שם בתורה בחשק נפלא ואז שם פסק כח המדמה שבו לבלתי יחשוב ויהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה והפך כח המדמה את מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ועל פי רצון השמים נצטייר במחשבתו ודמיונו ציור מתיבתא דרקיעא והצדיקים יושבים ועוסקים בענין שֵׂעָר לָבָן שֶׁקָּדַם לְבַהֶרֶת וקא מפלגי בספק והם אמרו 'טָמֵא' ואמר הקדוש ברוך הוא 'טָהוֹר' וכל זה נצטייר בכח המדמה שבו כאלו הוא רואה אותם ושומע דברים אלו מהן. וציור זה שנצטייר בכח המדמה שלו היה בהשגחה פרטית מן השמים כדי שישלים למסור נפשו ברצון טוב בראותו תענוג הזך והנפלא שיש למעלה אצל הצדיקים שנפטרו מעולם הזה ויתאוה לשבת אתם וגם נצטיירו דברים של פלוגתא זו כדי שישיב 'טָהוֹר' ובזה יתפרד מעולם הזה מתוך דבר הלכה ותצא נפשו באותיות טָהוֹר ובזה תדבק תכף ומיד בשורשה העליון הטהור זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן] וראיתי בשיטה מקובצת בשם רבנו חננאל ז"ל שדבר זה היה כעין חלום שהראו לו בחלום דברים הללו כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח עיין שם ודבריו הם על דרך שכתבנו אך אנן בדידן הרחבנו הדברים יותר שישכיל הקורא הענין היטב.

דְּאָמַר רַבָּה בַּר נַחְמָנִי: אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים, אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת. קשה הוה ליה למימר 'אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים וּבְאֹהָלוֹת' ולמה האריך למנקט 'אֲנִי יָחִיד' פעמיים? ועוד מקשים למאי הוצרך להביא הכא סיום דבריו שאמר 'אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת' והלא ענין זה הוא ענין נגעים ואינו ענין אהלות? ונראה לי בס"ד דכפל דבריו לומר אֲנִי יָחִיד בחלוקה השנית גם כן ללמדינו שהוא יחיד בנגעים טפי דבקי בנגעים טפי מאהלות ולכך הקדים נגעים לאהלות ואם היה אומר אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים וְאֹהָלוֹת היינו חושבים שקולים הם אצלו והא דהקדים נגעים משום דאי אפשר לתפוס בלשונו שני דברים ביחד אם לא יקדים דבר אחד על השני ולעולם שוים הם אתו ולכך אכפל למנקט 'אֲנִי יָחִיד' בחלוקה השניה ולא ערבנהו ללמדנו כי בחלוקה הראשונה חכים טפי ולכך הקדימה להזכיר נגעים קודם אהלות משום דבזה הוא נקרא יחיד יותר דחכים בהו טפי מן אהלות. והשתא ממילא נתרצה קושיא השנית דלכך הביא סיום דבריו בחלוקה השנית כי מזה אנחנו למידין על נגעים השייכים לענין זה דהוא חכים בהו טפי שהוא יחיד ומוסמך בהו טפי מן אהלות ולכך ראוי הוא שיכריע בדין זה של נגעים ובחרו בו מן השמים דראוי לכך. והנה ידוע דהרמב"ם ז"ל פסק בדין הספק שהוא 'טָמֵא' והקשו עליו המפרשים ז"ל איך פסק הפך מה שאמר הקדוש ברוך הוא והפך מה שאמר רבה בר נחמני אשר נבחר מן השמים להכריע בדבר זה? והנה לפי דברינו שכתבנו לעיל דלעולם לא הוה פלוגתא ממש ברקיע אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה כדי שישיב כך אין קושיא על הרמב"ם ממה שפסק הפך דברי הקדוש ברוך הוא אבל ממה שפסק רבה דהוא טהור איכא קושיא על הרמב"ם ז"ל. וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בראש דוד (דף עז) שהביא תירוץ מפי השמועה ועל פי התירוץ הזה פירש הרב ז"ל פסוק מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (איוב יד, ד) דרך הלציי עיין שם. ונראה לי בס"ד דסבר הרמב"ם ז"ל לעולם דעתו של רבה בעיקר הדין לפסוק שהוא טמא יען כי כפל דבריו ואמר 'טָהוֹר טָהוֹר' ולמה כפל אלא ודאי דעתו בעיקר הדין שהוא טמא ורק בשביל ששמע מהקדוש ברוך הוא שאמר טהור לכן הוא אומר טָהוֹר ולכן כפל 'טָהוֹר טָהוֹר' כלומר בשביל ששמעתי מאמר טהור, לכן אני אומר טהור ואם כן שמע מינה דאין דעתו כן. וזה הוא על דרך מעשה שהיה במלך אחד שאמר להמשנה אני אומר על אדם פלוני שהוא זכאי בטענתו ואתה מה תאמר? השיב המשנה כיון שאדוני המלך אומר שהוא זכאי גם אני אומר שהוא זכאי אז הבין המלך שדעתו לומר שאינו זכאי ורק משום כבוד מלכות לא רצה לומר חייב הפך דברי המלך, כן הדבר כאן רצונו לומר אחר אמירה של טהור ששמעתי מהקדוש ברוך הוא לכן אני אומר טהור נמצא עיקר דעתו להלכה שהוא טמא ולכן פסק הרמב"ם כן כי באמת ממנו יתברך לא יצא דבר הלכה בדבר זה אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה כאמור לעיל אמנם עיקר דעתו של רבה בדין זה נתברר לנו. ועוד נראה לי בס"ד לפרש בכפל אמירתו 'טָהוֹר טָהוֹר' רצונו לומר לא מבעיא שהוא טהור בדיעבד אלא טהור גם לכתחילה.

חָזוּ צִפֳּרֵי דִּמְטַלְּלֵי וְקַיְמֵי. נראה לי בס"ד הטעם דהראו להם מן השמים מקומו על ידי הציפורים מפני שנפטר באגמא שהיה נודד ממקומו וכתיב כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ (משלי כז, ח) . והא דְּסָפְדוּהוּ תְּלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָוָתָא כי ההספד הוא חסד חנם שאדם עושה עם הנפטר ושלשה ימים ושלשה לילות יש בהם ע"ב שעות כמנין חֶסֶד [72] והם סלקא דעתייהו דסגי בהכי ולא בעי שבעה ימים להספד מפני שהם באגמא ואיכא צער צבור בזה ועוד היו יראים מן המלכות ואחר כך על ידי הפתקא השלימו שבעת ימים שיש בהם קס"ח שעות כמנין סַם חַיִּים [168] ובטחו בבת קול ולא יראו מן המלכות שהוא ברח מהם.

נָח זַעְפָּא. נראה לי בס"ד הא דנח זעפא במאמר זה שאמר הטייעא, לא שהיה הטייעא ראוי לכך שדבריו עושים רושם ופרי אלא גם דבר זה עשו מן השמים לברר כבוד של רבה אצל הבריות שיהיו יודעים בבירור שהרוח החזק הקשה ההוא נשב בעולם לכבודו שחסר העולם ממנו ועתה כשרואין שזה הטייעא אמר כן ושקט הרוח ידעו הכל שבעבור רבה נשב אותו רוח סערה. ונראה דאותו אגמא שנפטר בו רבה היה סמוך לנהר פפא והם ביומא דנח נפשיה כשנפל פיתקא תכף ומיד הלכו לבקשו באגמא ומצאוהו שם ואז באותו היום דנח נפשיה נשב רוח סערה או אפשר דנהר פפא היה סמוך למקום אביי ורבנן שנפל בו הפתקא שממנה ידעו דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבָּה ואותו היום נשב רוח סערה חזק ואמרו לההוא טייעא דנח נפשיה דרבה שידעו מכח הפתקא קודם שמצאו המקום שלו. והא דנשב רוח סערה חזק מאד שיש בו שיעור לעקור הרים, נעשה כן לכבוד תורתו שהיה עוקר הרים ומשבר סלעים. והא דזרק הרוח לההוא טייעא מהאי גיסא להאי גיסא כי הצדיק ביום פטירתו יהיה זווג עליון וידוע כי בזווג עליון מכריזין מי רוצה לראות בכבודו של מלך ואז עשו יוצא ממקומו ובורח אל השדה החיצון שהוא מדור הקליפות סטרא דחורבא ושממה ואינו סטרא דישובא וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק וַיֵּצֵא עֵשָׂו הַשָּׂדֶה (בראשית כז, ה) ולכן דוגמה לענין זה נעשה בההוא טייעא דזרקו הרוח מהאי גיסא דנהר פפא שהיה שם הישוב של העיר לאידך גיסא שהיה שם מדבר בלא ישוב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בַּעַל בָּשָׂר הֲוָה. נראה לי בס"ד הביא מעשה זאת סמך למאמר שקודם זה המדבר ברוח אשר נשב בחוזק גדול בההיא יומא דנח נפשיה דרבה שעשו לו אות הכבוד בתוקף הרוח מפני שהוא הרביץ תורה והעמיד תלמידים ונפטר מתוך דברי תורה וידוע עסק התורה הוא בתיקון הרוח וכמו שאמרו המקובלים ז"ל במאמר והוי זהיר ברוחך (שבת לא.) כי רוחא ממללא. ולכן סמך למאמר זה מאמר רבי שמעון בן חלפתא שהיה רוצה ללמוד בתורה בישוב הדעת ולא היה יכול מחמת החום שלא היה הרוח מנשב ולכך סליק ויתיב אשינא דטורא ואמר לביתו שתניף עליו במניפה כדי להביא הרוח שאז יוכל ללמוד תורה בישוב הדעת וכיון דהיה רוצה הרוח בשביל עסק התורה שהוא תיקון הרוח כי רוחא ממללא לכך שלחו לו מן השמים רוח טוב נמצא דמיין המעשים ההם להדדי כי ביום פטירת רבה נשב רוח חזק בשביל כבוד תורתו של רבה שהיא בסוד הרוח וכן כאן נשב לרבי שמעון בן חלפתא רוח טוב בשביל זכות התורה שהיה רוצה ללמוד אותה שעה שהיא בסוד הרוח.

בִּתִּי, הָנִיפִי עָלַי בִּמְנִיפָא, וַאֲנִי אֶתֵּן לִיךְ כִּכָּרִין דְּנֵרְדְּ. פירש רש"י ז"ל אגודות של נרד ולא מצינו לשון ככרין משמעותו אגודה ואם היה אומר כרכין דנרד אין הכי נמי הוה משמע זה. ונראה לי בס"ד ככרין לשון ככר שיתן לה ורד אשר עלין שלו עגולין כמו כִּכַּר לֶחֶם וכן נמצא בורד שקורין בערבי גור"י שהעלין שלו עגולין כמו ככר. ויתכן היה להם תכשיטין עשוין מן חתיכת משי או נייר צבוע עשויין כדמות השושנים והוורדין בצורתן ומראיהם ולובשים אותם הנשים בראשיהם לתכשיט וכאשר נמצא עתה בזמנינו.

אַדְּהָכִי נָשִׁיב זִיקָא, אָמַר: כַּמָּה כִּכָּרִים דְּנֵרְדְּ לְמָארֵיהּ דִּיכִי. נראה לפרש בס"ד הכונה כי דברי תורה נמשלו לבשמים של מיני ורדים שנותנים ריח טוב למרחוק ולכן במתן תורה נתמלא כל העולם כולו בשמים וכמו שאמרו במדרש (שבת פח:) וכמו שאין הורדין שוים בריח הטוב היוצא מהם שיש זה למעלה מזה כן חדושי תורה שיחדשו החכמים שהם נקראים שושנים אינם שוים שיש זה למעלה מזה כפי עומק הדבר וכפי עניינו לכן אמר לבתו הנה בעבור הרוח שתביאי לי במניפה הבטחתיך ליתן לך ורדין דנרד והנה עתה שהביא לי הקדוש ברוך הוא רוח טוב שעל ידי כך אני יכול לעסוק עתה בתורה בישוב הדעת כמה ורדין דנרד צריך אני ליתן לו כלומר כמה חדושי תורה צריך לומר עתה לשמו של הקדוש ברוך הוא דהיינו חדושי תורה לשמה שעולה לפניו יתברך דחדושי תורה הם גם כן נקראים שושנים וורדין. ועוד נראה לי בס"ד דברים אלו מדבר עם בתו מלין לצד עלאה ימלל והוא דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ט' ע"ג) בסוד י"א סמני הקטורת דשבלת נרד הוא בחינת תפארת דהוא קו האמצעי בין שני ענפי קו ימין וקו שמאל כדמיון השבלת עם ענפיו מן הצדדין עד כאן לשונו עיין שם וידוע דהרוח היא סוד תפארת. ובזה מובן נועם מליצה נאה זו שאמר כִּכָּרִין דְּנֵרְדְּ הוא הבירור שיהיה מן שבלת נרד הנזכר לְמָארֵיהּ דִּיכִי הוא התפארת שהוא סוד הרוח ובודאי שבדבריו אלו נתכוון לעשות בירור והעלה ניצוצות מן בחינה זו של שבלת נרד אשר בי"א סמני הקטורת. ועוד נראה לי בס"ד נתכוון להמשיך שפע ממדה ראשנה של שלש עשרה מידות שהיא מדת אל בחינת התפארת והוא דידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (חלק ב' דף קלב) על פסוק נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וכו' (שיר השירים ד, יד) שהם כנגד שלש עשרה מידות של אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' (שמות לד, ו) ונרד הוא כנגד מדת אֵ־ל ולזה אמר כַּמָּה כִּכָּרִים דְּנֵרְדְּ לְמָארֵיהּ דִּיכִי כיון לאורות הנמשכים ממדת אֵ־ל הנקראת נֵרְדְּ למארי דיכי הוא תפארת.