בן יהוידע על בבא מציעא עה:

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַלְוֵי בְּרִבִּית, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּרְוִיחִין, מַפְסִידִין. פירש רש"י כדאמרינן בפרקין נכסיהם מתמוטטין לעולם. ויש לדקדק דעל זה לא שייך האי לישנא שזה יאמר על מי שמרויח בהאי עסקא עשרה והפסיד באידך עסקא י"ב אבל גזרה זו דמתמוטטין כליא קרנא לגמרי ועוד מתמוטטין הוא אחרי זה יש בדורו ויש בדור שני ויש בדור שלישי אבל בתחילתן הם מרויחין בלבד ואין מפסידים. ונראה לפרש בס"ד בהקדים מעשה באחד אומן צורף בעל מלאכה שהיה זריז ונשכר ואינו בטל ממלאכתו אפילו עתות קטנים והיה יושב ומשבח פועל ידיו והיה אומר יתברכו ידי כמה נאים מעשיהם ולהם נאה הפאר והשבח שהם עסקניות במלאכתם תמיד להביא לי ריוח טוב וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ עוסקים במלאכתם וגם לרבות הלילות גם כן עסקניות עד שתגבר השינה ולא עוד אלא גם בעת אכילה אני לועס ועוסק בידים שלי. ויען האחד ויאמר על מה תתפאר בידיך שנותנים לך ריוח בתמידות הלא אנכי הידים שלי הוא הממון שלי ולו יאות השבח והפאר שהוא נותן לי ריוח בכל רגע ממש ואני יושב במנוחה בלתי שום יגיעה הלא אנכי עסקי ברבית, אתה בעת תפלה ידיך בטלים ואני מעותי שהם ידים שלי נותנים לי ריוח גם בעת תפלה! אתה בשינה ידיך בטלנים ואני גם בשינה מעותי נותנים לי ריוח! אתה בשבת ויום טוב ידיך בטלים ולי נותנים לי ריוח גם בשבת ויום טוב! אתה כשתלך לבית הכסא ידיך בטלות ואני נותנים לי ריוח גם בבית הכסא ולא עוד אלא גם בשעת תקיעת שופר שהציבור חרדים ובשרם נוטף דם אני מטיפים לי מעותי רווחים! ולא עוד אלא גם ביום כיפור אשר מתוודים עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית מעותי נותנים לי באותו רגע נשך ומרבית ואתה היש לך כזאת ממעשה ידיך שאתה מתפאר בהם?! נמצא המלוים ברבית משבחים ומפארים את ממונם שעל ידו אין מאבדים מזמנם רגע לבטלה והוא הדבר שפירשו המפרשים ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל שדרשו בפסוק אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם (תהלים נה, כד) אלו המלוים ברבית, וקשא והלא קא חזינן מלוים ברבית והם זקנים? ומתרצים על פי הגמרא דשבת (שבת פט:) לעתיד לבוא אומר הקדוש ברוך הוא ליצחק אבינו ע"ה בניך חטאו אומר לפניו רבונו של עולם כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל פלגא דלילותא פשו להו כ"ה דל י"ב ופלגא דצלויי ומיכל פשו להו י"ב ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך. ואם כן לפי זה זו החלוקה שעשה יצחק לחצות ולחלק חצי החמישים שנה לפטור האדם מצד הלילות וגם חצי הכ"ה שנים דהימים שחסרו מן החשבון לפטור בו האדם מצד זמן תפלה וזמן אכילה ובית הכסא כל זה הניכוי לא שייך לעשותו גבי עון הרבית יען כי עון הרבית נוהג ונעשה בכל הלילות גם בעת שינה וגם נעשה גם בעת תפלה ואכילה ובית הכסא, וזהו שנאמר אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה אלו המלוים ברבית לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם כלומר בחשבון בית דין של מעלה לא יחצו הימים שלהם לנכות הלילות ולנכות זמן תפלה ואכילה ובית הכסא מפני כי הם לוקחים רבית גם בזמנים אלו עד כאן דבריו. ונמצא כי כנגד שהוא מרויח בעיתות הזמן במה שלוקח הרבית הנה הוא מפסיד הריוח שעולה לו בחשבון בית דין של מעלה ביום הדין על מעשיו יען כי כיון שהוא פוגם כל זמנו בעון הרבית אז מעלין עליו כאילו גם שאר עונות עשה בעת שינה ותפלה ואכילה דדנים אילו היה יכול לעשות עבירות בעת שינה ובעת אכילה וכיוצא היה עושהו דהראיה עון הרבית שאפשר לו לעשותו הוא עושהו בזמנים אלו ונמצא הוא מרויח בזמנים ההם דבר אחד שהוא הנאת הרבית ומפסיד בזמנים ההם להתחייב בכמה מיני עונות דמעלין עליו כאלו עשאן אף על גב דלא עשה אלא היה ישן או מתפלל או אוכל ולפי זה ההפסד והרויח מגיע בזמן אחד אך הריוח הוא בדבר אחד וההפסד היא בכמה דברים.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּשִׂימִין מֹשֶׁה רַבֵּנוּ 'חָכָם', וְתוֹרָתוֹ 'אֱמֶת'. פירש רש"י משה חכם לישנא מעלייא נקיט. ונראה לי בס"ד הדבר כפשוטו ולא שינה הלשון והוא על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל דהמלווים ברבית חושבין שהלוה מרויח הרבה במעות אלו שלוקח מהם ונמצא הרבית שנותן להם אינו נותן מכיסו אלא נותן מן הריוח שמרויח בממונם והם אינם נושכים אותו עיין שם, ולכן אומרים משה רבינו חכם עוסק בתורה יומם ולילה ולא עשה מסחר ומשא ומתן כדי שידע כמה רווחים אפשר שיגיע לזה העוסק במשא ומתן עד שהוא נותן הרבית ממקצת הריוח דאם לא היה חכם היה עוסק והיה יודע ריוח שאפשר להגיע ולא היה אוסר הרבית. ומדבריהם אלו יוצא כפרנות גדולה בכל מצות התורה שבזה אומרים שצוה מדעתו ח"ו בכל מצות שכתב בתורה. ובזה מובן בס"ד טעם לשם רבית לרמוז העובר על עון זה של הרבית כאלו עובר על כל תרי"ב מצות כי כמו שאומר מצוה זו צוה מדעתו כן יאמר על כל תרי"ב מצות הנשארים והיינו רבית אותיות תרי " ב .

גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ (תהלים לא, יט) . לפירוש רש"י קשה למה לא יקללו הלוה לומר שכופר בממון? ונראה לי בס"ד כיון שזה הלוהו שלא בעדים בעל כרחו היה מוחזק בעיניו לצדיק דאם לא כן היה מלוהו בעדים ולכן אומרים הלוה צדיק הוא כי כן היה מוחזק בעיני המלוה אך המלוה רשע שהוא מדבר על צדיק עתק מה שאין כן אם מלוה בעדים אם רואין זה תובע וזה כופר למה יתלו הקללה במלוה ולא בלוה מאחר דהמלוה הלוהו בעדים אם כן לא הוחזק בעיניו לצדיק וזה כופר עתה מפני שראה שאין העדים מצויים להעיד.

אִזְדַּמֵּן לִי קְטִינָא דְּאַרְעָא. נראה לי אף על גב דשלח לו כן כדי לנסותו עם כל זה לא דבר שקר ח"ו אלא אמת היה הדבר הזה שנזדמן לו קטינא דארעא והוא היה לו מעות לקנות ושלח לו ללות ממנו בלא עדים ושטר כדי לנסותו ולכן דקדק לומר לו קטינא דארעא כי מעשה שהיה כך היה.

שְׁלֹשָׁה צוֹעֲקִים וְאֵינָם נַעֲנִים. יש להקשות אמאי לא נקיט עבד עברי דאמרו רבותינו ז"ל (קידושין כ.) הרי זה קונה אדון לעצמו? ועיין מהרש"א ז"ל מה שכתב בזה. ונראה לי בס"ד עבד עברי שאני שהוא מקיים בזה מצות הבורא יתברך שצוהו כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ (דברים טו, טז) ואיך יצעק על קיום המצוה הלא גזרת מלך היא ואשריו שבא לידו מצוה זו והוא מקיימה בשמחה מה שאין כן הכא. ועוד דבר זה דעבד עברי קונה אדון לעצמו לא שייך אלא במי שיש לו כר אחד דוקא וכן שאר דברים בצמצום אבל מי שיש לו בהרווחה שיש לו בשבילו ובשביל עבדו אין זה נראה קונה אדון לעצמו. ועוד עבד עברי יש לו זמן ידוע שיש לו מתירין אחר שש שנים מאיליו מה שאין כן הנך דברים אין להם תקנה.

דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהָא מָתָא וְלָא אָזִיל לְמָתָא אַחֲרִיתִי. כתב מהרש"א לא ידעתי לכוין אמאי קרי ליה קּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ? ונראה לי בס"ד הכונה אם לקח עסקא מאיזה אדם או עשה שותפות עם אדם לזמן ידוע וראה שטרח כמה שנים ולא הצליח דאז צריך אחר גמר אותו עסק ושותפות לא יכניס עצמו בעסקא אחרת ושותפות אחרת באותה העיר אלא ילך לעיר אחרת ושם יעשה הנה אם זה לא הלך לעיר אחרת אלא חזר ועשה שותפות אחרת או עסקא אחרת לזמן שנים כך וכך הרי זה חשיב קּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ דאחר שניסה ולא ראה הצלחה באותה העיר למה הכניס עצמו בעסק חדש שאינו יכול לעזוב אותו אלא עד שישלים הזמן. או אפשר לפרש מציאות זו קרוב להאמור דהיינו אם הוא ראה שאין לו הצלחה באותה העיר שראוי לעזוב אותה והוא קנה קרקעות ובנה אותם וגם נשא אשה שם שאז נתמשכן באותה העיר ולא יכול לעזוב כי אי אפשר למכור קרקעו אחר שבנאה ופיזר עליה ממון הרבה שאם ימכרנה לא יוכל למכור בחצי דמים שהוציא עליה וכן אחר שנשא אשה כאן לא תרצה אשתו שיצא מן העיר בשום אופן ולכך הוי זה קונה אדון לעצמו במעשה שעשה בעיר זו שמעשיו יעכבוהו ללכת לעיר אחרת ובעל כרחו יעסוק כאן ואין העסק טוב לו אלא מפסידו.