בן יהוידע על בבא מציעא לג.

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשּׂאוֹי מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. נראה לי בס"ד הקדים במאמר הזה אביו קודם באומרו הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ ללמד אף על פי שהיה אביו ראשין ורבו אחריו דנמצא הוא קרוב לאביו יותר מרבו עם כל זה מניח של רבו ואחר כך של אביו. אך מקשים אמאי אצטריך ללמדנו דין זה בשלשה אופנים אבידה ומשוי ושביה תסגי בחדא? ונראה לי בס"ד דאי אשמעינן במשוי בלבד הוה אמינא דוקא בדבר זה שהוא נוגע לגוף דהמשוי הוא צערא דגופו צריך להקדים את רבו אבל אבידה שהיא הפסד ממון שהוא חיצוני אין נוהג בה דין קדימה ומה שירצה יעשה לכך אשמעינן דין זה באבידה גם כן. אי נמי הוה אמינא באבידה יש טעם לומר דיקדים את אביו מפני דאחר כך יהיה ממון זה שלו שירש אותו מאביו ולכן חשיב מעתה ממון זה שלו וקיימא לן בממון שלו הוא קודם לרבו לכך אשמעינן דין זה באבדה גם כן רבו קודם. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר דאמאי נקיט זה דשלו קודם גבי אבידה בלבד ולא נקיט לה גבי שביה גם כן? ובזה ניחא דזכר דין זה גבי אבידה לאשמעינן הטעם דהוצרך לפרש דין דאבידה משום האי רבותא. ואי אשמעינן דין האבידה בלבד הוה אמינא דוקא אבידה שהוא פסידא דלא הדר עשו לרבו דין קדימה אבל משוי דאין כאן פסידא אלא רק צער בעלמא והוא דבר עובר לא חשו לעשות בזה דין קדימה לרבו אלא מה שירצה יעשה לכך אשמעינן דין זה במשוי גם כן דיקדים את רבו. ואי אשמעינן באבידה ומשוי בלבד הוה אמינא בשביה צריך שיקדים אביו משום דאם יקדים רבו יצא מזה לְזוּת שְׂפָתַיִם דהשביה גלויה וידועה לרבים ולאו ידעי שזה רבו אך יודעים שזה אביו וכשיראו שהוא אינו פודה את אביו אלא פודה אדם אחר יאמרו זה שונא את אביו או יודע שאמו זנתה ואין זה אביו בודאי אבל השבת אבידה ומשוי אין מעשים אלו גלוים וידועים לאחרים ואם יתעסק באבידת רבו ולא יתעסק באבידת אביו וכן אם יניח משוי של רבו ואינו מניח של אביו מי יודע מה שעשה על כן יקדים את רבו ולכך אשמעינן דין זה בשביה גם כן דיקדים את רבו.

כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ, סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ. נראה הכונה על פי המעשה שכתב הרב מהר"א הכהן ז"ל באחד שהיה לו אב זקן ולא היה חס עליו להביאו בתוך ביתו להאכילו ולהלבישו אלא היה הזקן הזה דר עם העניים שבעיר. ויהי היום בימי הקור היה הזקן יושב עם העניים ברחוב העיר ויעבור שם בן בנו של הזקן ויתחנן הזקן אל בן בנו ויאמר לו ראה איך הקור רב ועצום והוא ערום בתוקף הקור על כן יאמר לאביו שישלח לו בגד להתכסות בו וללבשו בימי הקור הזה. וילך הבן ויספר לאביו מה שאמר לו זקינו ויאמר לו תעלה אל העליה ותמצא בגד תלוי ביתד תקח אותו ותוליך אותו לזקינך. ויעלה הבן אל העליה וימצא בגד ישן נושן שיש בו כמה קרעים ויחר לו מאד על הדבר הזה ויקח מספרים ויחתוך הבגד לארכו לחצאין שוים ועל ידי כך נתעכב בעליה, ויצעק אביו למה נתעכבת ומה תעשה שם? ואחר שקרא עליו כמה פעמים ירד הבן מן העליה ובידו חצי בגד ויאמר לו אביו למה חתכת את הבגד לחצאין ומה תעשה בחצי האחר? ויאמר לו החצי השני הצגתיו בשבילך כי אחר שתזקין אוציא אותך מן הבית הזה ובעל כרחו תשב עם העניים ובימי הקור כשתבקש ממני בגד ללבוש אשלח לך זה החצי הנשאר פה כי מעשה אבות יעשו בנים וכמו שאתה מתנהג עם אביך כן אני אתנהג עמך, ויבוש האב ויכלם וידע כי חטא חטאה גדולה בזה בכבוד אביו והרגיש שאחרי זה גם עליו יעבור כוס זה של הבזיון והלך אצל אביו ובקש ממנו מחילה והביאו לביתו. ובזה פירש הרב הנזכר עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם (משלי יז, ו) פירוש עֲטֶרֶת זְקֵנִים הוא כבוד שלהם בא להם על ידי בְּנֵי בָנִים אך תִּפְאֶרֶת זה של הַבָּנִים שגרמו עטרת הכבוד לזקינם באה מכח אֲבוֹתָם שאם לא היה האב מטה אוזן לדברי בנו בדברים אלו מה תועלת היה יוצא מהם לזקינו! עד כאן דבריו. והנה כמו מאמר הבן לאביו כן הוא מאמר חכמינו ז"ל כאן שאמרו כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ לדחות של אביו ושל רבו ולהקדים את שלו הנה לְסוֹף יִזְדַּמֵּן לוֹ כָּךְ כאשר יהיה לו עצמו אבידה יקדימו בניו או תלמידיו את שלהם על שלו והמתנהג לפנים משורת הדין להקדים של רבו ושל אביו על שלו אז ימצא אחרי זה כשיבא לידי דבר זה שיקדימו בניו או תלמידיו את שלו על שלהם. והא דנקיט המאמר הזה בלשון כָּךְ נראה לי בס"ד דרמז לפי דרכו עוד דבר אחד והוא שהאדם צריך להתנהג בענייני הנפש בכף פתוחה להיות ותרן הרבה ובעניינו הגוף בכף סתומה לצמצם הרבה וידוע דענייני הנפש יתייחסו לימין וענייני הגוף לשמאל ותיבת כָּךְ אות הימני הוא כ"ף סתומה ואות השמאלי הוא כף פתוחה ונמצא תיבת כָּךְ יורה שהאדם מתנהג בענייני הנפש בכף סתומה וענייני הגוף בכף פתוחה וזה אי אפשר להיות צדיק, ומוכרח שיהיה רשע שאז יתנהגו מן השמים עמו בעולם הזה בכף פתוחה שיאכילוהו שכר קצת מצות שיש לו ובעולם הבא בכ"ף סתומה שאינו טועם כלום! וזהו שאמר כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ ' כָּךְ ' דהיינו בסדר כך שהימין כף סתומה והשמאל כף פתוחה סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ שעולם הבא המתייחסת לימין ימצא שם כ"ף סתומה שאין טועם כלום ובעולם הזה שמתייחסת לשמאל ימצא בה כ"ף פתוחה שיאכילוהו שכר קצת מצות שיש לו כדי שלא ישאר לו כלום לעולם הבא וכמו שנאמר וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ (דברים ז, י) .

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, עוֹמְדִים זֶה מִפְּנֵי זֶה, וְקוֹרְעִין זֶה עַל זֶה. נראה לפרש בס"ד הטעם דחכמים שבארץ ישראל עושין הידור זה לזה ואין עומדין מלא קומתם ושל בבל עומדין מלא קומתם וכן לקרוע זה בזה מפני כי תלמידי חכמים שבבבל מחמת חריפותם מקשים זה לזה ונלחמים ממש זה בזה וכמו שאמרו בגמרא (סנהדרין כד.) חֹבְלִים (זכריה יא, ז) אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה, והרואה אותם נלחמים זה בזה חושב שהם שונאין זה את זה אך באמת אֶת וָהֵב בְּסוּפָה (במדבר כא, יד) ולכן כדי שלא יחשבו העולם שהם שונאין זה את זה ומזלזלים זה את זה לכך עושין כבוד גדול זה לזה בקימה לעמוד מלא קומתם כדי להראות שהם אוהבים זה את זה ומיקרים זה לזה אך בארץ ישראל דנוחין זה לזה בהלכה אין צריכין לברר אהבתם על ידי קימה וכיוצא. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם כי אמרו בגמרא (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים [לבושים בצורה נאה] פירוש מלבשים בגדים חשובים? מפני שאינם בני תורה, ופירשו המפרשים ז"ל מפני דאנשי בבל אינן בני תורה ואין יודעים יקר החכמה כדי לכבד התלמידי חכמים לכך לובשים בגדים חשובים כדי שיכבדום מחמת מלבושם ורבי יצחק אמר מפני שאינם בני מקומן ולכן אין המון מכירים בהם כדי לכבדם בכבוד תלמידי חכמים. ולפי זה בין לטעם זה בין לטעם זה מובן הטעם למנהגם דקמים זה בפני זה וקורעין זה בזה מטעם כי המון העם אין מכירים אותם הן מצד שהם מאנשי עיר אחרת הן מצד דהמון העם אינם בני תורה ולכן מכבדים זה את זה כבוד גדול כדי שיתכבדו לפני המון העם מה שאין כן חכמי ארץ ישראל אין צריכים לכך כי הם בני מקומן וגם המון העם יודעים יקר החכמה ויכבדום עד כאן דבריו נר"ו.

אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי עַד אַרְבָּעִים שְׁנִין אִיקְפְּדֵי אַהֲדָדֵי וְלָא עַיְלֵי לְגַבֵּי הֲדָדֵי. כן צריך לפרש לחבר מילות עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין עם צְרִיכַתְּ לִי וכמו שפירשו בשיטה מקובצת אך יש מפרשים מחברים עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין עם אִיקְפְּדֵי אַהֲדָדֵי וכן נראה שהבין המרש"א ז"ל וצריך להבין לפירוש זה איך יצוייר שישארו בהקפדה ארבעים שנה ולא נזדמן שהרגיש רב הונא דרב חסדא לא נתכוין לכך? ונראה לי בס"ד דלעולם אחר שאמר רב הונא לרב חסדא לָא צְרִיכְנָא לָךְ אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי הגיד לו רב חסדא באמיתות שלא כך היתה כוונתו ולא נשאר בלבו של רב הונא כלום אך נולד מזה דעד ארבעין שנין הקפידו שלא ילך זה אצל זה כי רב הונא אחר שידע שחשד את רב חסדא באותו דבר הקפיד שלא יבא לביתו של רב חסדא כדי שלא ידבר עמו דבר דחש אולי יזדמן שידבר דבר דמשתמע לתרי אנפי ויהיה חושדו הפך האמת כאשר חשדו בדבר זה וכן רב חסדא הוה קפיד שלא ילך לבית רב כי חש אולי יזדמן שידבר דבר בשוגג שיהיה נחלש בו דעת רב הונא כאשר נחלש בזה הרבה ולכך הרחיקו עצמן זה מזה ולעולם דבר זה עצמו של החשד יצא מלבו של רב הונא תכף כי ידע דרב חסדא דבר לפי תומו ולא נתכוון כאשר חשב הוא.

וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד. נראה לי בס"ד נקיט לשון רָץ ללמדינו כי למוד המשנה שהוא רק גירסא יוכל ללמדו במהירות מה שאין כן התלמוד שהוא בסברה צריך להיות בו מתוני ולא יתנהג במרוצה. ולפי מה שאמר (ישעיה סו, ה) ' אֲחֵיכֶם ' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא שנקראים אחים לבעלי התלמוד בזה יובן בס"ד רמז הכתוב טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק (משלי כז, י) כי בעלי משנה הם שכנים לבעלי התלמוד אבל בעלי מקרא נקראים אחים ולימוד המשנה טוב מלימוד המקרא כמו שאמרו ברישא זו מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה וְזוֹ מִדָּה וְנוֹטֵל עָלֶיהָ שָׂכָר.