בן יהוידע על בבא מציעא ל:

יָהִיב לֵיהּ פַּלְגָּא דְּזוּזָא וְאַפְקְרָהּ. הקשו התוספות והא בעינן שני עדים שיעידו על ההפקר ואם היה עוד שנים אם כן למה הוצרך רבי ישמעאל לכך יטענו אותו השנים? ופירש הרא"ש ז"ל הביאו בשיטה מקובצת דהיה משוי גדול שצריך לשלשתם להטעינו ונראה דוחק. ונראה לי בס"ד דאפשר היו שניים חולים בידם או זקנים מופלגים בזקנה שאינם יכולים להטעין כלל ולכך הוצרך לרבי ישמעאל דוקא. אי נמי היו שנים שרוכבין על פרדות או שאר בהמות קשים מאד שמורדין אם אין תופשים אותם ואם ירדו מהם כדי להטעינו ימרדו הבהמות ויברחו. אי נמי היו שנים יושבים תוך ארמון סגור עליהם והמפתח ביד אחר שהם שומעין ורואין כל זה מן החלון או מן הגג ומעידים על ההפקר אך אין יכולים להטעינו כי הם בפנים והפתח של הארמון סגור עליהם. ועוד נראה לי בס"ד שהיו עוברים שנים שהיו גם כן נושאים משוי גדול עליהם דאין יכולים להטעינו אלא עד שישליכו המשוי מעליהם ואחר כך מי יטעון אותם אך על ההפקר יכולים להעיד כי שומעים ההפקר בעוד המשוי עליהם. אי נמי יש לומר דהיו שם בני אדם ולא חשו על קיום מצוה זו.

"וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם", זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם (שמות יח, כ) . פירוש דבר השייך להם כלומר לגופם וגם אות ה' תתחלף באות ח' באחה"ע ונמצא לָהֶם הוא לֶחֶם. ודריש ' דֶּרֶךְ ' זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים כי דרך [224] גימטריא בעל חסדים [224] . ודריש ' יֵלְכוּ ' זֶה בִּקּוּר חוֹלִים דדריש ילכו [66] עולה מספר גלגל [66] שהמבקר החולה יחשוב גלגל הוא שחוזר בעולם דיזדמן שהוא גם כן יחלה ויבקרו אותו. ואמר ' בָּהּ ' זוֹ קְבוּרָה דדריש בה [7] מספר ז' והקבורה צריכה להיות ביום השביעי לאבלות דאין רשאין לבנותה קודם וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות. אך קשא הוה ליה למימר ' זֶה חַיֵּיהֶם ' ומהו 'בֵּית' דקאמר כאן? ונראה לי בס"ד על פי מה שאומרים בשם מהר"ד ז"ל מה ענין דברים אלו הכא בדברי יתרו שבא לתת עצה למנות דיינים? ופירש הענין שנתן עיצה בדברים אלו כדי למעט התביעות ודין ודברים מביניהם דמנהגו של עולם הבטלנים שאין להם עסק מתעוררים לעשות תביעות ודין ודברים זה בזה ועל דבר קל יעשו מריבה ודין ודברים כי בטלנים הם וממציאים להם דברים לעסוק בהם הן מצד נזקין הן מצד חרופים וכיוצא ועל כן אף על פי שימנה להם דיינים הרבה לא יספיקו לדון את דיניהם אך אם הם בעלי מלאכות קשה להם לפנות ממלאכתם כדי לעסוק בדינא ודיינא ולכן אפילו אם יש לזה שהוא בעל מלאכה טענה לתבוע את חבירו בדין מוחל ואינו תובע. ולכן יעץ אותו שיצוום לעסוק באומנות ולא יהיו בטלנים ועל ידי כך יתמעטו תביעות שלהם בפני הדיינים ויספיקו להם הדיינים שממנה עליהם עד כאן דבריו בתוספת קצת. ובזה מובן מה שאמר 'בֵּית חַיֵּיהֶם' כי בית קאי על החנות ומקום שעושה בו האומנות שאינו יכול לזוז ממנו כדי לילך לבית דין ועל ידי כך תתמעט התביעות שלהם בפני בית דין. ומה שאמר ' אֶת הַדֶּרֶךְ ' זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים גם זה שייך לענין זה של מנוי הדיינים כי מי שדרכו לעשות גמילות חסדים יהיה טבעו ומנהגו להיות ותרן ואינו אומר יקוב הדין את ההר אלא מוותר ומוחל על ממונו ולכן תתמעט התביעות בפני הדיינים. ומה שאמר ' יֵלְכוּ ' זֶה בִּקּוּר חוֹלִים , ' בָּהּ ', זוֹ קְבוּרָה כי העוסק בדברים האלו תהיה בעיניו עולם הזה וקניינה הבל בזכרו יום המיתה וכמו שנאמר וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ (קהלת ז, ב) ולכן לא יהיה להוט עליה כל כך לעשות תביעות ודין ודברים בעבור ממון או בעבור חרופים וגדיפים וכיוצא וימעט בתביעות אלו ולכן יספיקו הדיינים לדון עם רב. מעשה באדם אחד דהשכן שלו היה בונה ביתו ועשה עמו הרבה דברים שלא כדין הן בגניבה שגנב מן עובי הכותל שלו והכניס לביתו הן מה שהכביד על כותל הן מה שעשה בית הכסא ומעלה אצל כותל שלו ומזיק לו וכן כיוצא בזה חטא לו בנזקי שכנים וזה לא היה בביתו ולא ידע מכל זה כדי למנעו וכאשר בא לביתו וראה נזקין שעשה לו וגם גניבה שגנב מעובי הכותל שלו והכניס לביתו חרה לו עד מאד והלך לקבול בבית דין ואחר שיצא לקבול בבית דין ולהביא שמש בית דין להזמין את חבירו בדין חזר לביתו ריקם. אמרה לו אשתו איה הוא שמש בית דין ולמה לא קבלת בבית דין כאשר אמרת? ויאמר אחר שיצאתי קודם שנכנסתי לבית דין הדרי בי אמרה לו למה? ויאמר עתה בהילוכו פגע באדון גביר אחד עצום שהיו מוליכין אותו לקברו וזה הגביר בנה לו מקרוב בית אחד גדול ורחב ידים כבית המלך ויש לו זה ארבע שנים עוסק בבנינו ועתה קודם שישב בו נפטר ומוליכין אותו לקבר אמה רוחב על שלש אמות אורך ושוכב בתוך העפר ואם כן אמרתי למה אתקוטט ואריב בשביל הבית הזה שאינו שלי? כי בתים של עולם הזה וקניינם הבל ועיקר הבתים והקניינים הם של עולם הבא! נמצא מן המבקרים חולים ועוסקים בצרכי קבורה יעלה תועלת שיתמעטו תביעותיהם ודין ודברים שלהם בממון וקניינים של עולם הזה וכיון דמתמעטים תביעותיהם יספיקו הדיינים אשר ימנה אותם לעם רב.

"וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה", זֶה הַדִּין (שמות יח, כ) . נראה לי בס"ד אפיק הכתוב את הדין בתיבת 'הַמַּעֲשֶׂה' כי המעשה ראשי תיבות הִ דּוּר מִ צְוָה עַ ד שְׁ לִישׁ הַ מִּצְוָה ורמז בזה שהאדם צריך לחשוב ההידור שהוא מדת חסידות כאלו הוא מעיקר הדין והחיוב. ומה שאמר ' אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן ' זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין והחיוב נראה דמפיק לה מתיבת 'אֲשֶׁר' שהוא לשון שבח כמו כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל, יג) ואם האדם יקיים חיוב הדין אין לו שבח אך אם יעשה לפנים משורת הדין הרי זה משובח.

אֶלָּא אֵימָא שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה, וְלֹא עָבְדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. קשא וכי בשביל שלא נהגו במידת חסידות תחרב ירושלים?! ולמה אינו תולה החרבן בעבירות חמורות שהיה בידם? וכבר צווחו קמאי בזה. ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ:) אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא כתיב (דברים י, יז) 'אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים' וכתיב (במדבר ו, כו) 'יִשָּׂא הֳ' פָּנָיו אֵלֶיךָ'? אמר להם אני כתבתי בתורה (דברים ח, י) 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ' והם דקדקו על עצמן עד כזית. נמצא ישראל אם יעשו לפנים משורת הדין אז מדה כנגד מדה יעשה הקדוש ברוך הוא עמהם לפנים משורת הדין ואין מענישם כפי חיובם על עבירות שבידם ולכן כיון דלא עבדו לפנים משורת הדין חרבה ירושלים על עבירות חמורות שבידם. וכמדומה לי דכיוצא בזה תירצו בספרי הראשנים ז"ל. והא דלא עבד רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין לטענו נראה דחש פן הרואה יחשוב שהוא עושה כן משורת הדין ויקבע הלכה כן. אי נמי חש פן בכהאי גונא נחשב בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דנותן ממון לפנים משורת הדין לחוד ודבר זה לחוד וקל להבין.