בן יהוידע על בבא מציעא קיח

רַבִּי מֵאִיר סָבַר שָׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִקְּרוֹ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לֹא אַמְרִינָן שָׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִקְּרוֹ. וכתבו הראשונים ז"ל מה שהשיבו זה לזה במשנה מה אם ירצה העליון וכו' אם ירצה התחתון וכו' חיזוקים הם לדבריהם אבל עיקר הטעם שלהם הוא בסברה פליגי מר סבר שדינן נוף בתר עיקר ומר סבר לא שדינן נוף בתר עיקר. ולכאורה קשיא לי מהכא על מה שאמר בגמרא דמנחות (מנחות סט:) בעי רבי שמעון בן פזי שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו, בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר או דלמא בתר תוספת אזלינן ועד שיבא עומר הבא תיפשוט ליה מהא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ילדה שסבכה בזקינה ובה פירות אפילו הוסיף במאתים אסור ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפילו הוסיף במאתים אסור היא גופא קא מיבעיא ליה מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן לא שנא לקולא לא שנא לחומרא או דלמא ספוקי מספקא להו ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן תיקו, עד כאן. ולכאורה נראה דבעיא זו היא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דמר סבר שדינן נוף בתר עיקר ומר סבר לא שדינן נוף בתר עיקר כדאמרינן הכא דבסברה פליגי וקאמר תלמודא הכא דגם באיסורא פליגי בסברה זו. ועיין בגיטין (גיטין כב.) בפלוגתא דאביי ורבא דאביי סבר בתר נקבו אזלינן ורבא סבר בתר נופו אזלינן ופריך התם מפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דהכא ועיין בתוספות שם בדבור המתחיל ובדאשרוש וכו' עיין שם. ועיין בגמרא דחולין (חולין קלו.) דאתמר התם אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור אף בראשית הגז הגדל בחיוב חייב בפיטור פטור וגבי תרומה מנא ליה דתניא ישראל שלקח שדה בסוריא מנכרי עד שלא הביא שליש וכו' עיין שם. ואם יעזור ה' במקום אחר נדבר בכל זה בס"ד.