בן יהוידע על בבא קמא ט:

בָּעִי רַב אַשִׁי: שְׁלִישׁ מִלְּגַו אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר. מקשים אי אמרת שליש מלבר למה אמר רב הונא 'עַד שְׁלִישׁ' שבזה יש צד להסתפק אי מלבר או מלגיו , לימא עד חצי שהוא רצונו לומר אם הראשון בששה ונזדמן אחר בתשעה שיתר על הראשון שלשה שהם חצי הששה יקנהו ויותר מזה אינו מחוייב לקנות? ונראה לי בס"ד דיש לומר לעולם הוא שליש מלבר והא דלא נקיט עד חצי אלא אמר 'עַד שְׁלִישׁ' ללמדינו לפי דרכו דבר אחר שהוא יסוד גדול בעבודת שמים בקיום המצות והוא שצריך האדם לעבוד הבורא לקיים מצותיו בכל כוחו ואפילו אם היתה עבודתו מעט כיון שעובד בכל כוחו שלא היה לו יכולת לעשות יותר ממה שעשה הרי זה מכבד את השם יתברך בעבודה זו ורצויה היא לפניו יתברך ואם אחד עשה הרבה ועדין יש ביכלתו לעשות יותר כי לא עבד בכל כוחו אין עבודתו רצויה ולא נחשב מכבד את השם יתברך בעבודתו. ובדרושים אמרתי משל על זה לאחד שהביא עשרה קבין ענבים בכלי מהודר דורון למלך אך הכלי לא היה גדוש אלא מחוק שהיה אפשר לתת בתוכו עוד שלש קבין ענבים בגודש שלו ואמר המלך לעבדיו שיתנו לו תמורת ענבים דמים כפי מה ששוים הענבים ההם בשוק והשני הביא דורון למלך בכלי קטן מהודר ויפה והיה גדוש ומלא עד שאי אפשר להניח בו עוד יותר אפילו גרגיר אחד וכל הענבים שבאותו הכלי היה משקלם ששה קבין מחמת כי הכלי היה קטן ויאמר המלך שיתנו לו תמורת הענבים ההם מאה זהובים. אמרו לו עבדיו אדונינו! זה הביא עשרה קבין נתת לו תמורתם דבר מועט כמו ששוים בשוק וזה הביא ששה קבין ואתה נותן לו מאה זהובים? אמר להם זה שהביא עשרה קבין לא כבדני בזאת המנחה אלא אדרבה זלזל בכבודי שהראה לעיני הכל שאין כבודי שוה יותר מעשרה קבין יען כי הכלי שהביא בו הענבים יכיל עוד ענבים יותר משלש קבין אם היה גודשו, ולמה לא גדשו והניח בו יותר? אלא ודאי שיער בדעתו זה הוא כבודי בעשרה קבין דוקא ולא יותר! אבל השני מה שהביא ששה קבין לא נגע בכבודי בזה כי הוא מילא הכלי ההוא בגודש כאשר יכיל ואם היה אפשר לתת לתוכו יותר היה נותן והוא לא מצא כלי מהודר וחשוב גדול מזה הכלי כדי שיביא בו את המנחה ואם היה מוצא היה מביא בו וגודשו! נמצא זה לא זלזל בכבודי לכן אנוכי כבדתיו בתמורת מנחתו במאה זהובים. וכן הענין כאן בנמשל בעבודת הבורא יתברך בהפרש שיש בין העושה בכל כוחו ובין שאינו עושה בכל כוחו שהיה לו יכולת לעשות יותר ולא עשה. והנה ידוע מה שאמרו בגמרא דעירובין (עירובין יד:) דמדה גדושה יתירה על מדה מחוקה שליש, וכתבו התוספות דנפקא מינה לענין מקח וממכר אם התנה לתת לו סאה גדושה או לתקן לו כל המדה עיין שם. נמצא שיעור הגודש היא יתר שליש על שיעור המחק ולפי המשל הנזכר נמצא העבודה שיעבוד האדם להשם יתברך בכל כוחו נמשלה לגודש אשר בזה הוא נחשב מכבד את השם יתברך ומי שאינו עובד בכל כוחו ויכלתו נמשלה עבודה שעובד למדה מחוקה שאין בעבודה זו כבוד להשם יתברך. ולכן בהידור מצוה שעושה האדם לכבודו יתברך נקיט חשבון שלה ואפקיה בלשון 'שְׁלִישׁ' לומר דאין האדם מכבד את השם יתברך בעבודתו אלא אם כן עושה העבודה בכל כוחו אשר עבודה זו נמשלה לגודש שהוא שליש ולא שיעשה העבודה חסירה מכדי יכולתו שאז נדמית למדה מחוקה. ועוד נראה לי בס"ד דאפילו אם נאמר שליש מלבר דהוה מצי למנקט עד החצי עם כל זה נקיט עד שליש לרמוז בזה דבר אחד והוא לומר דאין הידור מצוה מקובל ומרוצה לפניו יתברך אלא אם כן עושהו בשלימות הלב. והנה תמצא דהלב נרמז באותיות שהם עומדים בתוך אותיות מצוה והיינו כי בתוך אותיות מ צו ה יש 'צו' ושליש צ' הוא ל' [3÷90=30] ושליש ו' הוא ב' [3÷6=2] הרי לב [32] וזהו שאמר עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה דהיינו שליש אותיות שהם עומדים בתוך מצוה. או יובן בס"ד רמז לפי דרכו בלשון זה שצריך לעשות כל זה בדחילו ורחימו שיכוין בזה בשילוב הוי־ה אהי־ה כי דְחִילוּ הוא הוי־ה שהוא סוד חכמה וּרְחִימוּ אהי־ה שהוא סוד בינה והנה שילוב זה של הוי־ה אהי־ה [47] שהוא דחילו ורחימו עולה מספר מ"ז והוא שליש מספר מצוה [141] שעולה קמ"א כי שליש קמ"א הוא מ"ז [3÷141=47] ולזה אמר 'שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה' רצונו לומר שליש המספר הרמוז באותיות מצוה שהוא מ"ז מנין שילוב הוי־ה אהי־ה שהיא דחילו ורחימו.

עַד שְׁלִישׁ מִשֶּׁלּוֹ, מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד הכונה עַד שְׁלִישׁ אוכל בעולם הזה הקרן של ההידור וזהו מִשֶּׁלּוֹ דהיינו מן הקרן עצמו אבל אם עשה יותר משליש אז גם הקרן של ההידור יהיה שמור לעולם הבא ויאכל בעולם הזה מן פירות הקרן של ההידור וזהו מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כלומר מן הפירות שנותן הקדוש ברוך הוא ולא מן הקרן שהוא משל האדם והרי זו טובה מרובה דלא כליה קרנא בעולם הזה.