בן יהוידע על בבא בתרא צא.

חֲזִיתֶם נָעֳמִי שֶׁיָּצְאָה מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ, מֶה עָלְתָה לָהּ. נראה דדריש תיבת הֲזֹאת (רות א, יט) לתיבת חֲזוֹת דאות ה' תתחלף באלף באחה"ע וּגְדוֹלֵי הַדּוֹר מצד העושר וּפַרְנְסֵי הַדּוֹר מחמת חכמה. ומה שאמר אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבָּאת רוּת מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז נראה לי בס"ד דיליף לה מדכתיב וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז (רות ב, ג) והיינו דידוע דהאשה מכונית בשם 'שדה' ולזה אמר וַיִּקֶר מִקְרֶהָ שבאה לכאן הוא חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז רצונו לומר השדה שהיא אשתו של בועז שנחלקה ונפרדה ממנו לבית עולמה. גם רמז בתיבת וַיִּקֶר מִקְרֶהָ 'וי קר', מִקְרֶהָ רצונו לומר וַי שהיה לבועז במיתת אשתו קר מִקְרֶהָ של רות שבאה לְחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְבֹעַז ונראה דאשתו של בועז נפטרה בערב שבועות ויום טוב של שבועות שהוא יום אחד דוקא בארץ ישראל הוציאו מאבילות שבעה והיא באה לשדה ביום אסרו חג.

כּוּדְנַיָא עַקְרָה, בְּמַאי פָּרַע לִי. אין הכונה שהיה קפיד על דמי אכילה ושתיה אלא חש לביוש שלו שמא יתבייש בקראו לו כי יאמר שהוא 'כּוּדְנַיָא עַקְרָה בְּמָה יִפְרַע לוֹ' ועם כל זה נענש כי מנוח לא ידע כונתו לטובה בעבור זאת אלא חשב בדרך אחרת וחלשה דעתו. ונראה דהיה לו שלושים בנים ושלושים בנות כולם היו בסוד הגבורות בסוד שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ (שיר השירים ג, ז) ולכך שלטה בהם שתין פולסין דנורא ומתו כולם ורק עובד בנה של רות בא מצד החסד והאיר בו שם ע"ב שעולה חסד [72] ונכפל לו כפליים מצד זכות אביו ומצד זכות אמו ונתקיים ולכך נקרא 'עובד' אותיות 'דו ע"ב' והיינו רצונו לומר שנים כמו טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ (קידושין ז.) .

וְסִימָנִיךְ: טָמֵא, טָמֵא, טָהוֹר טָהוֹר. יש להקשות הוה ליה למימר 'טָהוֹר טָהוֹר, טָמֵא טָמֵא' דכן בתחלת המאמר הקדים אימיה דאברהם אבינו ע"ה לאימיה דהמן? ונראה דתפס כן כדי לסיים בכי טוב. ועוד נראה לי כי הסימן של 'טמא טמא' עדיף טפי כי כתוב כן בתורה פרשת תזריע וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (ויקרא יג, מה) אך 'טהור טהור' לא נמצא כן במקרא ולא בנביאים וכתובים ורק בעל המאמר סידר אותו כן אחר שמצא סימן במקרא של 'טמא טמא' לכך הקדים סימן זה של טמא כי הוא סימן אמיתי דכן כתיב במקרא. ועוד נראה לי זה עדיף כי סימן הטמא מפורש יותר באמו של המן שנקראת עוֹרְבְתָּא אך סימן של טהור באמו של אברהם אבינו הוא ברמז דק ולכך זכר אותו הסימן קודם. והנה רשב"ם ז"ל באר את הסימן של כַּרְנְבוּ שהכרים הם מצאן שהם טהורים. ולי אנא עבדא נראה דמספר כר [220] עולה בגימטריא טָהוֹר [220] .

עֶשֶׂר שָׁנִין נֶחְבַּשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וכו'. נראה לי בס"ד טעם לעשר וגם היותם שבע במקום אחר ושלש במקום אחר כי הקדוש ברוך הוא נתן לאברהם אבינו עשרה עממין שהם שבעה אשר בארץ כנען ועוד קני וקנזי וקדמוני שהם עמון ומואב ואדום, וישראל לא לקחו אלא שבעה עממין ונשארו השלשה עד ימי מלך המשיח דכתיב אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם (ישעיה יא, יד) וכתב הרב ערבי נחל ז"ל בשם רבינו האר"י ז"ל כי השבעה הם כנגד שבעה ספירות תחתונות דטומאה לכך יכלו ליקחם עד לעתיד עיין שם. ובזה מובן בס"ד הטעם שנחבש עשר שנים על קדוש השם כדי שבזה יזכה בעשרה עממין והיו חלוקים שבעה במקום אחר ושלשה במקום אחר כי זכייתו בהם חלוקה בזמן אלו בראשונה ואלו באחרונה.

אִמֵּיהּ דְּשִׁמְשׁוֹן, צְלָלְפוֹנִית. מה שהוצרכו לפרש זאת מפני המינין, עיין רשב"ם ז"ל ופירושו דחוק מאד. ונראה לי בס"ד מפני כי אמו נגלה לה המלאך כל פעם ודבר עמה ונחשבת אצל האפקורסים בכלל נשים נביאות כי חושבין דבור המלאך עמה בכלל נבואה וכיון דחושבין אותה לנביאה הם שואלין על שמה לידע אותו וקשה לומר להם שלא נדע שמה.