בן יהוידע על בבא בתרא ח.

"וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ", תָּנִי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּכַתְּתִין רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר (דברים לג, ג) . יש לדקדק הפסוק אומר לְרַגְלֶךָ והמאמר מפרש על רגלי התלמידי חכמים. ונראה לי בס"ד כל אבר שיעשה האדם בו עבודה להשם יתברך או איזה מצוה יתייחס אותו אבר להקדוש ברוך הוא על דרך מה שאמר מרן ז"ל באבקת רוכל על פסוק וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) פירוש מלך שלי אשר עשיתיו ואשר בראתיו ולכן רגלי תלמידי חכמים שעושים בהם עבודה להקדוש ברוך הוא בעסק התורה שמכתתין אותם מעיר לעיר הכתוב מייחס אותם להקדוש ברוך הוא ולכן אמר לְרַגְלֶךָ על דרך מה שאמר הכתוב וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי דאלו גם כן עשאם ובראם הקדוש ברוך הוא לעבודתו. ועוד נראה לי בס"ד כי הלוחות שבהם היתה קבלת התורה הם רומזים לנצח והוד שהם סוד רגלים גם עוד כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה המה נצח והוד שהם רגלים בעשר ספירות ולכן דריש רַגְלֶךָ על התורה שהם כיתתו רגלם בשביל התורה.

"יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ"; לִשָּׂא וְלִתֵּן בִּדְבָרָיו שֶׁל מָקוֹם (דברים לג, ג) . נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.) אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ (שמות כ, ב) מפי הגבורה שמענום, ואם כן תיבת אָנֹכִי נקראת דבריו של מקום טפי משאר דברות. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (שבת קה.) 'אָנֹכִי' א מירה נ עימה כ תיבה י היבה ופרשתי בס"ד דארבע דברים אלו הם כנגד ארבע חלקי פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] ואמירה בלחישה כנגד חלק הסוד והוא יוכל לישא ויתן בדבריו של מקום רצונו לומר בנוטרקון של אָנֹכִי כולו. ומה שאמר פסוק זה בלשון ארמית כי החיצונים מכירים בלשון ארמי וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הקדיש, ורצה הקדוש ברוך הוא שיבינו השרים של מעלה הדבר הזה שהבטיח לישראל.

רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, וְאָמַר: יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, בַּעֲלֵי הַגָּדוֹת. הא דלא אמר דבר אחד בסתם יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי תּוֹרָה והכל בכלל, מפני שרצה להודיע שבזה הבזבוז שמבזבז לצדקה כונתו ליחד ארבע אותיות השם ברוך הוא כמו שנאמר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) וארבע מינים אלו הם כנגד ארבע אותיות השם ברוך הוא והם ראשי תיבות אָדָם והיינו א' אגדה, מ"ם מקרא משנה , ואות ד' באמצע הנה הוא במילואו דֶּלֶת רמז לתלמוד כי 'תל' דְּדֶ לֶת ראש התלמוד וד' דְּ דֶ לֶת הוא סוף תלמוד ובזבוז רב זה נאה ויאה לרבינו הקדוש כי הוא היה בחינת יוסף הצדיק ע"ה וכנזכר בשער הגלגולים ולכן כלכל את ישראל בשנת בצורת דוגמת יוסף הצדיק ע"ה אשר כלכל את אחיו ואת בית אביו בשנות הרעב במצרים.

פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב. נראה לי בס"ד רמז לו בזה דהכלבים בשביל שעשו טובה לישראל ביציאתם ממצרים שלא נבחו דכתיב וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ (שמות יא, ז) נתן להם שכר שצוה על הנבילה לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב, ל) וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא משפטים פרשה כ) וגם עמי ארצות אף על פי שאינם ראויים ראוי שיפרנסם בשביל שמגיע מהם טובה לישראל בקבלת התפילות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כריתות ו:) כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל אינה מקובלת, שהוא כדוגמת החלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. או יובן שאמר לו פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב כלומר דבר מועט כמו שאמרו על הכלב 'משח אודניה וחוטרא אבתריה' (שבת קנה:) . או יובן בס"ד דהכלב עשה הקדוש ברוך הוא טובה עמו דמשהה אכילתו במעיו שלשה ימים וכנזכר בגמרא (שבת קנה:) והנה מצינו מין מאכל הראוי לאדם ששוהא בבני מעים הרבה ואינו מתעכל ועל ידי כך יספיק לאדם האוכל אותו בעד ב' וג' סעודות וכמו שאמרו בגמרא דנדרים (נדרים מט:) דאמר לו רבי יהודה לרבי שמעון אמאי לא אכיל מר מאותם כלוספיין? אמר לו מפני שאין יוצאים מן בני מעים. אמר לו רבי יהודה כל שכן שנסמוך עליהם למחר עיין שם. וכן כאן רמז לו שיתן לו מאכל קשה שאינו מתעכל שיועיל לו לשהות במעיו כטבע הכלב באכילתו.

פַּרְנְסֵנִי כָּעוֹרֵב. נראה לי כונתו בזה כי כתוב בספר תולדות הטבע דהעורב מצוי בכל הארצות אך בכל מקום שבתו יהיה לשנינה ולקללה ויתנו אותו לבן בליעל ורע מעללים ורבים אומרים אין דבר טוב נמצא בו, וגם בחכמת לבו ישימו תפלה כל איש ידבר עליו תועה ולא יש מליץ אחד מני אלף להגיד ישרו, גם טבעו להיות חמדן לחמוד כסף וזהב וכלי יקר, גם יגנבם וישים בקינו וכאשר האריך בזה עיין שם. ולכן הזכיר מין זה הרע והנמאס לומר אף על פי שעמי ארצות שהיו בזמן המשנה הם רעים וחטאים עם כל זה תשוה אותם כָּעוֹרֵב שהוא רע בליעל ועם כל זה הקדוש ברוך הוא מזמין לו פרנסתו. אי נמי אמר לו כָּעוֹרֵב רצונו לומר תתן לי פסולת של מאכל כעורב זה שהוא נזון מן הפסולת.

אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם־הָאָרֶץ. קשא והלא בתחלה הסכים שלא לפרנסו בשביל שהוא עם הארץ ואחר שאמר לו 'פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב פַּרְנְסֵנִי כָּעוֹרֵב' הסכים לפרנסו ופרנסו. ולמה אחר שפרנסו ויצא חזר בו ואמר אוֹי ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? ונראה לי לא נתחרט על אשר פרנסו אלא נתחרט על אשר נתן לו הפת והלך לו כי אמר כיון שהוא עם הארץ ודאי יאכל בלא נטילת ידיים ובלא ברכה והיה צריך שלא אתן לו הפת וילך אלא יאכילהו הפת בביתו כדי שיטול ידיו ויברך בפניו ולזה אמר אוֹי ' שֶׁנָּתַתִּי ' פִּתִּי לְעַם־הָאָרֶץ 'נָּתַתִּי' דייקא כלומר נתתי לו ולא האכלתיו בביתי את הפת אלא נתתיו לו ועל ידי כך הוליכו עמו לביתו. אי נמי אמר אוֹי שֶׁנָּתַתִּי ' פִּתִּי ' ולא נתתי לו מאכל אחר או מעות כי בפת איכא תרי איסור שיאכל בלא נטילת ידיים ובלא ברכת המזון.

אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי־הָאָרֶץ. נראה לי בס"ד כי החכם בעל תורה יש לו תואר עָנָו דהמתגאה חכמתו מסתלקת ממנו ואין זוכה לחכמה אלא בשביל ענוה (פסחים סו:) גם בתורה כתיב (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' שמעלה הן על לומדיה (ערובין נד:) . ובזה פרשתי בס"ד בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) פֹּרָת רצונו לומר חֵן כמו שפירש רש"י ז"ל לשון אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן (בבא מציעא קיט.) , ותלמיד חכם נקרא יוֹסֵף דכתיב יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח (משלי א, ה) כי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם (משנה קנים ג, ו) , וְעַיִן רמז לתורה שיש בה שבעים פנים כמנין אות עי"ן. וזהו שנאמר בֵּן פֹּרָת כלומר חֵן יוֹסֵף זה התלמיד חכם ויהיה בֵּן פֹּרָת בעל חן עֲלֵי עָיִן בעבור התורה שמעלה חן על לומדיה. ונמצא אצל בעלי תורה יש פֹּרָת ויש עָנָו ולכן עמי ארצות שמאסו בתורה יבואו אצלם אותיות עָנָו בתוך אותיות פֹּרָת ויהיה אצלם צירוף פּוּרְעָנוּת ולזה אמר אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי־הָאָרֶץ אבל אצל בעלי תורה הם פֹּרָת וְעָנָו שיתבטל צרוף של פּוּרְעָנוּת וגבר ישראל.

אָמְרוּ לֵיהּ: עַרוּקִינָן. אָמַר לְהוּ: עֲרוֹקוּ. נראה לי מאחר דפורענות באה בעבורם על אשר לא למדו תורה לכן אמר לו עֲרוֹקוּ דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) גלות מכפרת עון, והועיל שהמלך מחל החצי כנגד אותם שגלו ואחר שבאו חצי השניה לפני רבי וגם הכובס עמהם ונתן להם עצה לברוח כדי שהגלות מכפרת עון וכן עשו ורק אותו כובס לא גלה שהחשיב עצמו כתלמיד חכם שאין צריכין לברוח, לכך אותם שברחו ניצולו והוטל כל החוב על הכובס וכאשר גם הוא ברח נמחל הכל.