בן יהוידע על בבא בתרא ס.

מָה רָאָה? רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵי אֳהָלֵיהֶם מְכֻוָּנִין זֶה לָזֶה, אָמַר: רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה. נראה לי בס"ד דייק לה מדכתיב שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו (במדבר כד, ב) דלא אמר 'שׁוֹכְנִים' לשון רבים אלא 'שֹׁכֵן' לשון יחיד שמע מינה כל אחד שוכן לבדו דאין בעל הבית זה רואה בעל הבית בעולם הבא חבירו וכמו שכתב הרי"ף ז"ל. ולי אנא עבדא נראה לרמוז דאמר לִשְׁבָטָיו אותיות ' יַבֵּט שֶׁלּוֹ ' דכל אחד יבט בשלו ולא יבט בשל חבירו והיינו מפני דאין פתחיהם מכוונים זה לזה.

אָמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידְנָא וְתָא לְמָחָר. קשא למה הוצרך לומר לו זִיל הָאִידְנָא? סגי לומר תָּא לְמָחָר! ונראה לי בס"ד דרבי ינאי היה דעתו בתחלה לצוות את בן בית שלו שיקוץ בו ביום תכף ומיד אך לא רצה לצוות לפני אותו בעל דין ולכן חש אם יאמר לו רק 'תָּא לְמָחָר' ישאר זה הבעל דין בבית דינו של רבי ינאי שעה או שתים לצוותא בעלמא כי לא היה לו עסק לילך למקום אחר והוא רוצה שילך מלפניו תכף כדי שהוא יצוה תכף ומיד את בני ביתו שלו שיקוץ לכך הוצרך לומר לו 'זִיל הָאִידְנָא' ולא תעמוד כאן 'וְתָא לְמָחָר' אצלי לקבל תשובה על דבריך. אך אחר שיצא זה מלפניו חזר רבי ינאי מדעתו שלא יצוה לקוץ את שלו בו ביום אלא יקצוץ בלילה שאין זה יודע מן הקציצה כדי שמחר יבא אצלו לבקש תשובה ויאמר לו משורת הדין אתה חייב לקוץ מה שאין כן אם קוצץ רבי ינאי בו ביום היה יודע שקצץ רבי ינאי ולא היה חוזר ובא אצלו לקבל תשובה אלא היה גם הוא קוצץ ואפשר דהוא חושב זה שקצץ רבי ינאי הוא מתורת חסידות ולאו מדינא אך על ידי שקצץ רבי ינאי בלילה זה לא ידע מן הקציצה וממילא בא למחר אצל רבי ינאי לקבל תשובה על דבריו ואז אמר לו רבי ינאי בפירוש שחייב מן הדין לקוץ ולא משום חסידות בלבד ועוד נראה לי בתחלה אמר לו רבי ינאי זִיל הָאִידְנָא וזה השיב אימתי אבא ואמר לו תָּא לְמָחָר ותלמודא קיצר הדברים והבליע דבריו של זה שאמר לו אימתי אבא וחיבר דבריו של רבי ינאי ראשונים ואחרונים ביחד.