בן יהוידע על בבא בתרא ג:

וְאִיתָא לְהָא וְאִיתָא לְהָא. מקשים כיון דאיתא להא ואיתא להא אמאי חד מפרש לה אבנין וחד מפרש לה אשנים ולא פרשו שניהם הכתוב אתרוויהו? ונראה לי דאבנין תהיה כונת הכתוב דרך צווי שמצוה אותם לעשותו גדול בבנין אבל אשנים לא שייך ביה צווי אלא בא הכתוב לבשר אותם שיהיה זה הבית גדול בשנים יותר מן הראשון ולכן לא נקיט כל חד מנייהו אתרווייהו אלא מי שהבין את הכתוב שבא לבשרם פירש דקאי אשנים ומי שהבין הכתוב שבא לצוותם פירש דקאי אבנין. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מאן דמפרש אבנין סבירא ליה דאזלינן עיקר בתר איכות ומאן דמפרש אשנים סבירא ליה דאזלינן עיקר בתר כמות עד כאן דבריו נר"ו.

הוֹרְדוּס, עַבְדָּא דְּבֵית חַשְׁמוֹנָאִי הֲוָה, נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינוֹקֶת. פירוש תחלה נתן עיניו בה ועדיין לא עלה על דעתו שיוכל להרוג את אדוניו כדי ליקח אותה ואחר ששמע שהעבד יצליח אז באותה שעה מלאו לבו לעשות הרע הזה להרוג את אדוניו כדי שיקח אותה תינוקת לאשה ואומרו שָׁמַע בַּת־קָלָא אין הכונה בת קול משמים אלא דבר זה יצא מפי הכלדאים החוזים בכוכבים ונשמע לאחרים והם הוציאו קול זה בעולם והגיע באזני הורדוס שגם הוא שמעו מקול דעלמא וכהאי גונא אמרינן בגמרא יצא קול וכו' וכן הענין כאן לקול היוצא מבני אדם קרי ליה בַּת־קָלָא. ומה שאמר ' טָמְנָהּ בְּדוּבְשָׁא ' אין הכונה דבש ממש אלא היתה ליה תחבושת מתוקנת בכמה מיני סממנים שמועלת לקיים בשר האדם כעין סמים של חניטה במצרים אך לא היה חניטה ממש אלא זו מקיימת הבשר בעודו טמון בה.

דָּרִישׁ: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"? רַבָּנָן! קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְהוּ רַבָּנָן, שַׁייְרֵיה לְבָבָא בֶּן בּוּטָא (דברים יז, טו) . הנה בודאי מה שאמר לְכוּלְהוּ רַבָּנָן קאי על הסנהדרין שהיה ירא מהם פן יעשו דין על פי התורה להרגו על אשר הוא עבד ומלך בחזקה בהרגו נפשות נקיים ודין זה הוא מסור בידם ולא חשש משאר חכמים שאין ממונים בסנהדרין ולכן הרג הסנהדרין בלבד ושייר מהם את בבא בן בוטא ליקח עצה. וּמָה שֶׁבָּחַר בְּבָבָא בֶּן בּוּטָא דוקא ולא בזולתו מפני כי בבא בן בוטא היה ידוע בטבעו שאינו נוקם ונוטר והוא מוחל וסולח לכל מי שחטא לו ולא עוד אלא שהוא מטיב לעושה עמו רעה וכאשר מצינו בגמרא דנדרים (נדרים סו:) באותו שאמר לאשתו תביא לי תרי בוציני אזלת ואייתת ליה תרי שרגי שהיתה תמה שחשבה שרוצה שתי נרות הנקראים בוציני והוא לא אמר אלא על אבטיחים כי ביום היה מדבר עמה והוא נתכעס על הטפשות שלה ואמר לו זילי תברי יתהון על ריש דבבא, פירוש על ראש הפתח והיא חשבה שצוה לה לשברם על ראש בבא בן בוטא ע"ה, והוה יתיב ודאין דינא ובאה האשה ושברה אותם על ראשו ואמר לה מה זאת עשית? והשיבה כך צוני בעלי והכיר כי זו ברוב תמותה עשתה כן ואמר לה, את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא עיין שם. ראה כמה היה סבלן ואינו מקפיד ומוחל על כבודו ושלא די לו שלא קללה אלא ברוכי בירך לה וכיון שהיה ידוע ומפורסם שהוא מעביר על מדותיו לכן בחר הורדוס לשיירו שלא להרגו. וְהָא דְּסִימָא אֶת עֵינָיו ולא שיירו פתוח מפני שרצה לבדקו ולנסותו כאשר עשה באחרונה. ונראה לי כי חשש שיבואו בני אדם וידברו עמו לעשות נקמה בהורדוס ויקבץ חכמים וימנה אותם סנהדרין ויהיה הוא ראש הסנהדרין וידונו את הורדוס כפי משפט תורתינו הקדושה לכן סימא את עיניו דאין סומא ראוי להיות מן הסנהדרין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין עו:) על פסוק וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ (שמות יח, כב) בדומים לך שאין בהם מום.