בן יהוידע על בבא בתרא טו:

חָסִיד הָיָה בְּעַכּוּ"ם וְאִיּוֹב שְׁמוֹ, וְלֹא בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ. הֵבִיא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין, הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, כָּפַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא. הדבר הזה יפלא איך ישוו דברי המאמר הזה עם פסוק מפורש ביחזקאל: וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיאֵל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם הֳ' אֱלֹקִים (יחזקאל יד, יד) הרי מונה הכתוב את איוב עם נח ודניאל שהיו צדיקים גמורים ונוחלי עולם הבא וגם זוכר אותו אחר פטירתו? ודוחק לומר תרי איוב הוו וקרא דיחזקאל לאו על איוב זה הנזכר בכתובים קאי כי כיון דנקיט ליה בסתמא מן הסתם נראה דעל איוב זה קאי. ונראה לי בס"ד דאיוב אף על פי שנתגלגל בו תרח עם כל זה מוכרח דהיה לו נפש של עצמו מלבד זו הנפש דתרח המתגלגלת בו כי זה כלל גדול דכייל רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים שאין שום נפש מתגלגלת לבדה כמו שהיא אלא מוכרח שתבא עמה נפש אחרת חדשה שאינה מגולגלת מכבר. ולפי זה מה שאמר תנא דברייתא כאן חָסִיד הָיָה בְּעַכּוּ"ם קאי על נפש תרח שהיה תחלתו עכו"ם ועתה בגלגולה באיוב נעשה חסיד ואמר וְאִיּוֹב שְׁמוֹ רצונו לומר דוק בשמיה ותדע מי הוא זה שנקרא אִיּוֹב אותיות 'וי אב' רצונו לומר תרח שהיה אב בזמן שהיה הוא וי לעולם שהיה עובד צלמים וחוטא ומחטיא וְלֹא בָּא לָעוֹלָם הזה שנית בגלגול אֶלָּא כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ רצונו לומר שיתוקן ויזכה אז לקבלת שכר במקומו ובזמנו שהוא בעולם הבא וְהֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין כדי לתקנו ואז יקבל שכרו בעולם הבא וְהִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף ולא הועילו היסורין שלו שיהיה מקבל שכרו בעולם הבא ששם מקום וזמן של השכר לכך כָּפַל לוֹ שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה אחר היסורין כְּדֵי לְטָרְדוֹ מקבלת השכר בָּעוֹלָם הַבָּא . וכל דברי תנא דידן קאי על נפש תרח שמצידה עשה איוב חירוף וגידוף אבל קרא דיחזקאל הנביא ע"ה קאי על נפש העיקרית של איוב כי גוף זה של איוב הגם דנתגלגלה בו נפש תרח היה בו עוד נפש חדשה אחרת שלו ונפש זו לקחה חלק בכל המצות שעשה בעולם הזה בגוף זה ולא היה החירוף וגידוף מצד הנפש הזאת ועליה נאמר בו (איוב א, ח) אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע, ונפש זו הלכה לגן עדן והיא מנוחלי עולם הבא ומצידה מנה הכתוב את איוב עם נח ודניאל.

אָמַר לוֹ: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אָמַר לוֹ: טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. צריך להבין הן אמת קֵיסָם וְקוֹרָה הם משל על עון קטן ועון גדול אבל איך יתכן דזה המוכיח ימצא בו עון גדול והוא מוכיח אחרים בעון קטן דאם הוא רשע כל כך איך נעשה מוכיח? ועוד צריך להבין למה תלה הקורה בין העיניים ומה כונת המאמר שתפס בזה שינים ובזה העינים? ונראה לי בס"ד מעשה של עבירה ממש קורא אותה בשם קוֹרָה שהיא גדולה כגון מעשה של זנות ששכב עם אשת איש וכיוצא אך דבר מכוער שאין בו מעשה עבירה ממש אלא הוא חשד של עבירה שזה עשה דבר מכוער דהרואהו חושד אותו שיש בידו מעשה ממש של עבירה וכגון שרואה אותו עושה שחוק וקלות ראש עם אשת איש דודאי דבר זה מביאו לידי חשד שבזה נחשד שהוא עושה עבירה במעשה ממש ולכן כל דבר מכוער שהוא חשד דוקא נקרא קֵיסָם. ובודאי עבירה במעשה ממש הנקראת בשם קוֹרָה אין נראות לעיני בני אדם כי אלו המנאפים במחשך מעשיהם אך שחוק וקלות ראש שהוא דבר חשד של עבירה יש עושין זה לפני בני אדם ולא אכפת להם. והנה ענין זה של חשד שנקרא בשם קֵיסָם ידמה לאדם שאכל בביתו ויצא לשוק ולא קנח ורחץ פיו דנשאר רושם ניכר בין השינים דהרואהו יבין מדעתו מחמת הרושם שזה אכל אף על פי שלא ראהו שאכל מה שאין כן האוכל ורוחץ פיו שלא ישאר רושם בין השינים זה לא נודע מאכילתו כלל ועיקר וכמו שאמר הכתוב אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן (משלי ל, כ) ולכן דבר מכוער שהוא ענין חשד דוקא הנקרא בשם קֵיסָם וידמה לרושם הנמצא בן השינים שהוא מורה ומוכיח על אדם זה שאכל אף על פי שלא אכל בפני שום אדם. ועל כן זה המוכיח כשרואה אצל בני אדם דבר מכוער שהוא אינו מעשה עבירה ממש אלא הוא דבר חשד של עבירה הנקרא בשם קיסם אומר להם טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ רצונו לומר לא תעשו דבר מכוער שמכונה בשם קיסם שהוא מוכיח על האדם על מעשה עבירה ממש כמו רושם הנשאר בין השינים שמוכיח על אכילה ממש שאכל אותו אדם. ואז ההמוני יאמר לזה המוכיח: אתה מוכיח אותי על דבר קטן שהוא נחשב קיסם שאינו מעשה עבירה ממש אלא הוא דבר שיהיה ממנו חשד של עבירה הנה אני מוכיח אותך על אשר אתה רואה בעיניך קורה אצל העשירים שאתה רואה שהם עושין מעשה ממש של עבירה ואינו חשד בעלמא הנקרא קיסם ואין אתה מוכיח אותם כי חנוף תחניף להם! ולזה אמר טֹל קוֹרָה מאחרים אשר אתה רואה אותה אצלם מִבֵּין עֵינֶיךָ . וכן נמי זה המוכיח יוכיח להמונים 'כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים' הם ישיבו לו אתה רואה אצל אחרים 'סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם' (ישעיה א, כב) ואתה שותק ואינך מוכיח אותם. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר מאי דסמיך תלמודא מאמר זה דְּטֹל קֵיסָם וְטֹל קוֹרָה למאמר דּוֹרוֹ שֶׁל אִיּוֹב שָׁטוּף בְּזִמָּה הָיָה דיליף ענין זה של דור איוב ממה שנאמר כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם (איוב כז, יב) שהוא מוכיח את דורו על אשר מסתכלים בנשים דענין זה אינו מעשה ממש של עבירה אלא הוא דבר חשד של עבירה שזה הוא ענין טול קיסם שהיא ענין דבר מכוער שמביא האדם לידי חשד על מעשה עבירה.

מַאי "וְסָר מֵרָע"? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִיּוֹב, וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, מִנְהֲגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹתֵן חֲצִי פְּרוּטָה לְחֶנְוָנִי, וְאִיּוֹב וִתְּרָהּ מִשֶּׁלּוֹ (איוב א, ח) . פירוש אין דרך מצוי כל כך מטבע שהיא חצי פרוטה ולכן אם קנה האדם דבר מחנוני שלפי המשקל והמנין של אותו דבר צריך לשלם לו חצי פרוטה כגון שקנה מאה אגוזים וחצי כל אגוז בפרוטה דצריך לשלם לו אחרי זה מאה פרוטות וחצי הנה זה אחר שלקח בידו המאה אגוזים וחצי לא ישלם לו אחרי זה אלא רק מאה פרוטות כי יאמר לו מהיכן אביא לך חצי פרוטה אין זה חשוב ממון ואם תרצה תן לי חצי פרוטה ואתן לך פרוטה וזה החנווני אינו מצוי לו חצי פרוטה על כן זה יאכל חצי פרוטה מן החנווני מאחר שכבר לקח המאה אגוזים וחצי ועתה בא מי שהכסף בידו ידו על העליונה. אבל איוב אם חייב לחנווני חצי פרוטה ואין לו חצי פרוטה לשלם יתן לו פרוטה שלימה וימחול לו החצי ולזה אמר מִנְהֲגוֹ שֶׁל עוֹלָם אָדָם נוֹתֵן חֲצִי פְּרוּטָה לְחֶנְוָנִי ? בלשון בתמיה קאמר, וכי אדם דרכו להיות קפיד למצוא חצי פרוטה כדי לתת אותה לחנווני? אלא הוא אוכל אותה על החנווני כי יאמר אין זה חשיב ממון ומהיכן אביא לך חצי פרוטה? אבל אִיּוֹב אף על פי שלא היה מצוי חצי פרוטה אצלו אינו אוכל אותה מן החנווני אלא מְוַתֵּר מִשֶּׁלּוֹ שיתן לו פרוטה שלימה ומוחל לו החצי. ובזה ניחא דנקיט חֶנְוָנִי ולא נקיט פּוֹעֵל כי בפועל לא ימצא ששוכרו בכך וכך מעות וחצי פרוטה אבל חנוני שמוכר פירות במנין ימצא זה כמו אופן שכתבנו וכיוצא בו.

מַאי "מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ"? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כָּל הַנּוֹטֵל פְּרוּטָה מֵאִיּוֹב מִתְבָּרֵךְ (איוב א, י) . נראה לי בס"ד איוב היה לו מדה טובה במחשבה שבמוחו ובכונה אשר בלבו ובדבור שבפיו וג' פעמים מִדָּה טוֹבָה [71×3=213] עולה רי"ג ועם מספר יַד העושה מתן הצדקה במדה טובה עולה מספר בְּרָכָה [14+213=227] ולזה אמר 'מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ' שֶׁכָּל הַנּוֹטֵל פְּרוּטָה מִמֶּנּוּ מִתְבָּרֵךְ. ברם הרי"ף ז"ל הקשה מנא ליה לפרש דקאי על אחרים שיתברכו ממנו ודילמא קאי עליה שיתברכו מעשה ידיו כדכתיב (דברים יד, כט) לְמַעַן יְבָרֶכְךָ הֳ' בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ? ונראה לי בס"ד כיון דהכתוב מספר בטובת עצמו באומרו (איוב א, י) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מִסָּבִיב, הוה ליה למימר ' וּ מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ' בתוספת וא"ו להוסיף על דברים ההם שדבר בטובת עצמו על כן משמע דזו מילתא אחריתי היא דמדבר בטובת אחרים.

גָּדוֹל הֲנֶאֱמַר בְּאִיּוֹב מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם, דְּאִלּוּ בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: (בראשית כב, יב) "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה". וְאִלּוּ בְּאִיּוֹב כְּתִיב: (איוב א, ח) "אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵר ָע ". הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא הביא קרא דריש הפרשה דכתיב (איוב א, א) וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע? ונראה לי בס"ד הכא כתיב (איוב א, ח) 'כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ' וזה רבותא טפי אבל התם אפשר דהיה כמוהו בארץ.

מְלַמֵּד שֶׁהִטְעִימוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא (איוב א, יד) . קשה למה רמז הכתוב דבר זה תוך בשורה רעה ולא נקיט לה עם דברים שדבר בטובתו דכתיב (איוב א, י) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מִסָּבִיב וכו'? ונראה לי נקיט דבר זה עם פרענות שלו ללמדך הטעם שלא הגינו מעשיו הטובים לדחות הפרענות מעליו ולהצילו מיד השטן ולכן נקיט לדבר זה שֶׁהִטְעִימוֹ מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא עם דברים דפרענות דידיה לומר כיון דראה איוב שהטעימו מעין עולם הבא הוה ליה למיחש פן יאכל עולמו בחייו והיה לו לבקש מהקדוש ברוך הוא שלא יטעימנו בזאת וכיון דלא בקש נמצא ערב לו דבר זה לאכול עולמו בחייו ואז ממילא איבד בזה שכר מצותיו ומעשיו בטובות אלו שקבלם בתורת שכר ונמצא לא נשאר בידו שכר מצות שיגינו עליו לדחות הפרענות ואז באו עליו אותם הפרענות.