בן יהוידע על בבא בתרא קנה

אָמַר לְהוּ: זְבִינֵיהּ לָאו זְבִינָא. קשה איך סמך רבא על זאת להוציא קרקע מיד הלקוחות והלא מעשיו של זה דשדי קשיתא בי רבא אין זה בכלל שטות אלא הוא מסוג העזות והחציפות וכמו דמסיק רבא גופיה בתר הכי שאמר 'הָא דְּעָבִיד הָכִי חֻצְפָּא יְתֵרָה הוּא דַּהֲוָה בֵּיהּ' ועוד ודאי ידעו הלקוחות דקרוביו למדו אותו לעשות כן ולמה לא טענו בתחילה טענה זו לפני רבא לומר קרוביו למדוה וכאשר טענו הקרובים עליהם אחר כך? ונראה לי בס"ד דבתחילה בעת דשדי קשיתא קמיה רבא היו הקרובים גוערין בו והוא עשה עצמו כאבן דומם שאינו מרגיש ואינו מבין למה גוערין בו והוה שדי קשיתא כי כן למדוהו אף על פי שתשמע גוערין בך אתה תעשה את שלך למשדי קשיתא כדי שעל ידי כך יחשבהו רבא בסוג השוטין כחמור שאינו מרגיש כלום, ולכך פסק ובטל המכר והלקוחות אף על גב דהבינו בערמת הקרובים אמרו אם נאמר הם לימדוהו בכך מאן מוכח? אך הם ציירו בדעתם לעשות כאשר עשו אחר כך שבזה יתברר הדבר ויחזור בו רבא וכן עשו והלך הילד ודבר עם רבא דבר חכמה אשר שמו בפיו ואז רבא חזר בו ואף על גב דאמרו קרוביו הלקוחות למדוהו לא חש רבא לזאת כי כיון דמלמדין אותו מסבר אין זה בסוג השוטים ומה שעשה חוצפה הוא ומה שגערו בו ולא הרגיש רגלים לדבר שהם למדוהו כן כי סופו הוכיח על תחלתו.