בן יהוידע על בבא בתרא קלג:

אָמַר לֵיהּ: דַּיְּנֵי דַּחֲצַצְתָּא הָכִי דָּיְנִי. פירש רשב"ם בשם רבינו חננאל חֲצַצְתָּא בית הקברות וקרי להו חֲצַצְתָּא לפי שעושין לה מחיצה להפסיק ביניהם עיין שם. וצריך להבין וכי דיינים יש בבית הקברות ומאי עבדתייהו לדיינים שם? ועוד מה שייכות יש לזה כאן בענין זה דטעה בו רב עליש? ונראה לי בס"ד דידוע בזמן קדמון היו מכשפים מחטטי שכבי שחופרין בבית הקברות ומפשיטין המתים מבגדיהם וכמו שאמרו במכלתין לעיל (דף נח.) הַהוּא אַמְגּוּשָׁא דַּהֲוָה מְחַטֵּט שַׁכְבֵי, כִּי מָטָא לִמְעַרְתָּא דְּרַב טוּבִי בַּר מַתְנָה, תַּפְסֵיהּ בְּדִיקְנֵיהּ עיין שם. ודבר זה היה מצוי הרבה באותם הימים ולכן היו בני אדם מופקדים וממונים על דבר זה מן הקהל לחפש ולתפוש בני אדם אלו שעושין כן בבית הקברות לחטט שכבי ולענוש אותם ולשפטן ואת אלו הממונים המופקדים לשפוט את מחטטי שכבי בבית הקברות הנקרא חֲצַצְתָּא קורא אותם בשם דַּיְּנֵי כי דבר זה מסור בידם לדון ולענוש עושה רשע כזה. ולכן לזה הדיין אשר דן הדין שלא יוכל שמעון ליקח אותה המתנה שלקחה ראובן דשכיב קרי ליה דייני דחצצתא שהם הדיינים הדנים לאותם המפשיטים המתים מבגדיהם כי גם זה הדיין דן שלא יוכל שמעון החי להפשיט את ראובן שמת מן המתנה שזכה בה בחייו ליקח אותה לעצמו וטעה בדבר זה.

קָרִי עֲלֵיהּ: "אֲנִי הֳ' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב) . פירש רבנו חננאל כשתגיע לזמן ארבעים שנה יחיש לך השם יתברך חכמה כאחד הגדולים. ושבחיה הריטב"א ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד לרמוז דבר זה בפסוק הנזכר והוא דאתמר בפרק ה' דאבות (משנה אבות ה, כא) בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻפָּה בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. ופירש רש"י בן ארבעים להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה עד כאן עיין שם. נמצא עתים השייכים לתורה הם חמשה כי בן שלש־עשרה למצות גם זה בכלל עתים של תורה היא מה שאין כן של חופה ושל לרדוף ושל כח לא שייכי לתורה ונמצא בן ארבעים הוא עת חמישי בעתים של תורה ולזה אמר אֲנִי הֳ' בְּעִתָּהּ 'בָּעֵת ה' הוא עת חמישי שהוא בֶּן אַרְבָּעִים אֲחִישֶׁנָּה לַבִּינָה ולחכמה שתבא בקרבך שתהיה מבין בה דבר מתוך דבר ותהיה מורה כהלכה.

אָזַל בְּרֵיהּ נָסִיב בַּת גָּדִיל כְּלִילֵי דְּיַנַּאי מַלְכָּא. קשא למאי אצטריך תלמודא להודיענו שנשא בת גדיל כלילי דינאי מלכא? ונראה לי בס"ד לומר כי בהשגחה פרטית היה זה מן השמים שישא בת גדיל כלילי דינאי כדי שיסובב מזה שיקח שבע מן ההקדש והיינו אם היה נושא בת אדם אחר לא היתה מיעצתו שלא יוליך המרגלית לבית המלך למכור אלא אדרבה היתה מיעצתו שיוליכנה לבית המלך והוא מעצמו היה מוליך אותה שם ואז לא היה נעשה דבר זה שיקח הוא שבע מן ההקדש, אך כיון דנשא בת גדיל כלילי דינאי המלך שהיא מכרת מכח אביה את מנהגם של בית המלך שיקנו בזול ויתנו חצי שוויה, לכך הזהירה אותו שלא יוליך אותה שם אלא יוליכנה לגזבר ההקדש וסמך על דבריה ואז ממילא נתגלגל הדבר שהוא הוציא מן ההקדש שבע ועל ידי כך כתבו יוסי בן יועזר הכניס אחד ובנו הוציא שבע שרצו מן השמים להודיע דלאו שפיר עבד יוסי בן יועזר להקדיש נכסיו להבריחם מן בנו דניחא קמיה שמיא שהבן הוא ירש את אביו.

אוֹלִידָא דְּבִיתְהוּ, אַיְתִּי לָהּ בּוּנִיתָא. נראה לי בס"ד גלגלו מן השמים מציאות המרגלית מן הדג כי רמזו מעיקרא בדג שזה יהיה לוקח בעד המרגלית שבע עליתא דדנרי כמנין דג [7] ולמחול השאר. גם נרמז בזה כי אותה מצוה של אביו שהקדיש עליתא חדא פרתה ורבתה כדגים והולידה שבע עליתא בכרס אחד. גם נסתבב דבר זה בקנותו את הדג לצורך אשתו שילדה ולא קנאו לצורך סעודת שבת או חול היינו לרמוז דלא טוב עשה אביו שהעביר הנחלה מבנו כי אם ראה שלא היה נוהג כשורה היה לו לחשוב שמא יוליד בן טוב ולכך נתעשר על ידי מציאות זו של קניית הדג שקנה בעת שילדה לו אשתו.

אַמְרֵי לֵיהּ: שֶׁבַע אִיכָּא, שִׁית לֵיכָּא. קשא סגי לומר שֶׁבַע אִיכָּא והוא ידע דטפי משבע ליכא! ויש לומר שלא יחשוב דליכא דנרי טפי משבע אבל איכא חפצים של כסף וזהב או אבנים טובות ששוים שית דנרים להשלים דמי מרגליתא ההיא לכך אמר ליה שִׁית לֵיכָּא בשום אופן.

אָמַר לְהוּ: שֶׁבַע הָבוּ לִי, שִׁית, הֲרֵי הֵן מְקֻדָּשׁוֹת לַשָּׁמַיִם. נראה לי בס"ד דקדק למנקט בלשונו על פי סדר זה שלא אמר שש מוקדשים לשמים ושבע הבו לי כדי שלא יחול ההקדש על שש אלא עד שיתנו לו השבע דחש שמא הגזבר יחזור בו ולא ירצה לקנות או שמא יצטרך באלו השבע לצורך אחד גדול והכרחי דאז כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט חל ההקדש על המרגלית כנגד דמי השש ונעשה ההקדש שותף עמו במרגלית זו לכך הקדים ואמר הבו לי קודם שאמר שש מוקדשים.

יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אֶחָד, וּבְנוֹ הוֹצִיא שֶׁבַע. פירש רשב"ם לומר זכות אביו שהקדיש אחד גרם לבנו שהקדיש שש עיין שם. ונראה לי בס"ד לכך היתה אותה המרגלית שוה שלש־עשרה עיליתא דדנרי כמנין אחד [13] לומר בזכות אביו שהקדיש אחד מצא בנו מרגלית ששוה כמספר אותיות אחד.

שִׁינְנָא, לָא תֶּהֱוֵי בֵּי עֲבוּרִי אַחְסַנְתָּא וַאֲפִלּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא, וְכָל־שֶׁכֵּן מִבְּרָא לִבְרַתָּא. נראה לי קראו שִׁינְנָא רצונו לומר חריף לומר אף על פי שאתה חריף ותוכל לכוין על האמת לדעת דזה המעביר אחסנתא שפיר עביד עם כל זה לא תכניס עצמך בדבר זה.

בָּא עָלָיו שַׁמַּאי בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ. נראה לי בס"ד נקיט ביה לישנא דמקל ותרמיל על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) דשמאי היה בסוד הגבורה ולכן היה קפדן הרבה ומחמת קפדנותו לא קבל גרים ומחמת כן נתגלגל בשמעון בן עזאי לתקן זה עיין שם. ולזה אמר במקלו רמז למדת הגבורה שהיה אחוז בה ותרמילו רמז על קפדנות שהיה בו ולכך אמר הטיח עלי בן עוזיאל נצצה בו רוח הקודש שעתיד שמעון בן עזאי לתקן קלקול מדת הקפדנות שהיתה בו וטיחה הוא לשון תקון וְעֻזִּיאֵל בהפוך אתוון לעֲזַאי פירוש מי שהוא בן לעזאי יתקן זה.