בן יהוידע על בבא בתרא קיז.

רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ (במדבר כו, נה) . נראה לי בס"ד טעם לשני סברות אלו דמצינו דהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו ע"ה על מתנת הארץ אך תלה אותה בשעבוד ארבע מאות שנה דאחר שיהיו בגלות ארבע מאות שנה יזכו בארץ והם לא היו במצרים ארבע מאות שנה אך יש אומרים קושי השעבוד השלים המנין ואם כן בזמנם יצאו וכאלו עבדו ארבע מאות שנה וחלה מתנת הארץ, לכן סבירא ליה לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה אבל רבי יונתן לית ליה האי טעמא דקושי השעבוד השלים אלא השלימו המנין בשעבוד המלכיות ולדידיה כשיצאו ממצרים עדיין לא זכו במתנת הארץ אך הקדוש ברוך הוא הקדים ליתן להם הארץ קודם שהשלימו הזמן בשעבוד מלכיות משום דזכר להם חסד זה שהלכו ארבעים שנה בארץ לא זרועה בבטחונם בו לכך הקדים ליתן להם את הארץ בזכות זה שהלכו בארץ לא זרועה וכמו שאמר הכתוב כֹּה אָמַר הֳ' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיה ב, ב) ולכן סבירא ליה לְבָאֵי הָאָרֶץ נִתְחַלְּקָה כי הם שזכו בה אחר מהלכם בארץ לא זרועה. ועוד נראה לי בס"ד דפלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן הכא תלויה בפלוגתא אחרת דאיכא בינייהו בענין וא"ו לחלק או וא"ו להוסיף דפליגי (סנהדרין סו.) על פסוק אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ (ויקרא כ, ט) דרבי יאשיה סבירא ליה וא"ו מוסיף על ענין ראשון ואם קלל שניהם יחדיו הוא דחייב אבל אם קלל אחד משניהם פטור ורבי יונתן סבירא ליה וא"ו לחלק והכי קאמר אביו או אמו ולכן חייב גם על אחד מהם דוקא. עוד ידוע מה שאמר בפרק המוכר פירות (בבא בתרא ק:) תנא הלך בה לארכה ולרחבה קנה דכתיב קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ (בראשית יג, יז) והקשו הראשונים ז"ל דלא אשכחן דהלך אברהם אבינו אלא לארכה בלבד? ותירצו דקנה למאן דאמר וא"ו לחלק דאמר לו לארכה או לרחבה וכמו שכתב הרב מהר"י אלגאזי ז"ל הקדמה זו בכמה מקומות. עוד כתב הרב הנזכר דמה שאמר הגלות נחשב מלידת יצחק ובזמנם יצאו היינו דוקא למאן דאמר וא"ו להוסיף דנמצא לא קנה אברהם אבינו את ארץ כנען כיון דלא הלך אלא לארכה ואז נחשבת ארץ לא להם ושפיר חשבינן הגלות מלידת יצחק אבל למאן דאמר וא"ו לחלק קנה אברהם אבינו את ארץ כנען ולא הוי בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בראשית טו, יג) ולכן אין הגלות נחשב אלא מעת ירידתם למצרים עד כאן דבריו עיין שם. ובזה מובן טעם פלוגתייהו דרבי יאשיה סבירא ליה לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה אזיל בתר סברה דידיה דסבירא ליה וא"ו להוסיף ולא קנה אברהם אבינו את ארץ כנען ואם כן חשיבה ארץ לא להם ושפיר הגלות נחשב מלידת יצחק ובזמנם יצאו ואז חלה מתנת הארץ בעת יציאתם ולכך נחלקה כפי חשבונם אבל רבי יונתן סבירא ליה לְבָאֵי הָאָרֶץ נִתְחַלְּקָה דאזיל בתר סברתו דסבירא ליה וא"ו לחלק וקנה אברהם אבינו את ארץ כנען ולהכי אין הגלות נחשב מלידת יצחק ולא יצאו בזמנם ועדיין ביציאתם לא חלה מתנת הארץ ולהכי לא נתחלקה לחשבונם אלא נתחלקה לבאי הארץ שזכו בתורת חסד בעבור שהלכו במדבר בארץ לא זרועה ולכך עשה עמהם חסד זה במתנת הארץ.

מְשֻׁנָּה נַחֲלָה זוֹ מִכָּל נַחֲלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁכָּל נַחֲלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, חַיִּים יוֹרְשִׁים מֵתִים, וְכָאן, מֵתִים יוֹרְשִׁים חַיִּים (במדבר כו, נה) . צריך להבין למה הוצרך התנא להאריך ללמדנו דבר זה שהוא פשוט ומובן מעצמו לכל השומע דבר זה? ונראה דנתכוין התנא בדבר זה לפרשו כי בו רמז לדבר עליון בענייני הנשמות המגולגלים אשר ביאר לנו רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) במאמר רב ששת דהוה אמינא חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי (פסחים סח:) דנפש המגולגלת בגוף זה אם עשתה רוב התיקון שלה בגוף הראשון הנה תחזור לגוף הראשון אחר גמר תיקונה בגוף השני וכל תיקונים בתורה ומצות יתחברו עם תיקונים שעשה גוף הראשון ונמצא בזה מתים יורשים חיים כי מתים הם גופים הראשונים שמתו יורשים המעשים שעשו גופים החיים עתה בעולם הזה וכמו שאמר רב ששת שהיה בו גלגול נשמת בבא בן בוטא 'לך קראי לך תנאי' כי הרוב עשה גוף בבא בן בוטא ואם הרוב עשה גוף השני אז מעט שעשה גוף הראשון ירשנו ויקחנו גוף השני וזהו חיים יורשים מתים. ועוד נראה רמז בזה על נשמות הבאים בעיבור שהם חולקים במעשה המצות שעושים הגופים החיים אשר נתעברו בהם ואין להם נזק וחסרון מן עונות שלהם וזהו מתים שכבר מתו יורשים חיים אלו הגופים שנתעברו עתה בהם אמנם נפשות שבאו בגופם בסוד הגלגול ונתקנו אז חיים אלו הגופים יורשים מתים אותם גופים שמתו וכאמור.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים כֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת וכו'. בשיטה מקובצת כתב על זה פירוש וביאור עיין שם. ואם תאמר לפי זה מאי איכא נפקותא בין מאן דאמר לבאי הארץ ובין מאן דאמר ליוצאי מצרים? נראה הנפקותא הוא לאותם הטפלים שהם פחות מבני עשרים שלא נמנו.