בן יהוידע על עבודה זרה נה.

כְּלוּם מִתְקַנֵּא, אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם. גִּבּוֹר בְּגִבּוֹר עָשִׁיר בֶּעָשִׁיר וכו' (דברים ד, כד) . נקיט שלשה חכם גבור עשיר על פי מה שאמר הכתוב אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ וְעָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ (ירמיה ט, כב) ואגריפס היה מבין 'קַנָּא' לשון קנאה שמתקנא ח"ו והשיב לו שהוא לשון הקפדה כמו קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלַ‍ִם קִנְאָה גְדוֹלָה (זכריה א, יד) .

וְלֹא תֵּצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְעַל יְדֵי פְּלוֹנִי, וְעַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי. פירוש או או קאמר יש יסורין משביעים אותם שיצאו ביום פלוני מאליהם שלא על ידי רופא ולא על ידי סם ויש שמשביעים אותם שיצאו על ידי רופא או על ידי סם ובאותם היסורין שהשביעום שיצאו מאליהם מטעה השטן לאותו בעל יסורין שילך ביום ההוא לבית עבודה זרה כדי שיחשוב העבודה זרה הצילו.

שָׁחֲטוּ לָהּ גַּבְרָא וְאָתָא מִטְרָא. קשא והלא כתיב הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים (ירמיה יד, כב) שאין גשמים יורדים על ידי כשוף ועל ידי שדים אלא רק במאמרו יתברך? ונראה לי הכונה כיון שהקדוש ברוך הוא גוזר ביום ראש השנה שיבואו גשמים בעיר פלונית ביום פלוני אז החיצונים שומעים זה הדיבור ומטעין בו את בני אדם שביום שנגזר שיבא בו המטר אומרים להם בחלום שַׁחֲטוּ לִי גַּבְרָא וְאַיְתִּי מִטְרָא וכו' אבל אם לא היה השם יתברך אומר גזרת המטר בדבור אלא תשאר במחשבה לא היו מרגישים בזה מכח המחשבה וזהו שאמר 'מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱלִיקָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְטָרְדָן' אמר בִּדְבָרִים דייקא שמוציא הגזרה בדיבור כדי שיטעו בזה.

בָּא לְטַמֵּא, פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לְטַהֵר, מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ. נראה לי בס"ד 'הַבָּא לְטַמֵּא' מכנהו הכתוב בשם 'לֵץ' והיינו אותיות 'לֵץ' במלואם למ"ד צד"י תמצא במלוי אותיות 'דדים' רמז שהלץ דומה לדדים שיש שם נקבים פתוחים שאין להם מנעול וכאשר התינוק יגש למצוץ מהם יוצא החלב ונכנס לפיו, כן הלץ פותחין לו דוקא והוא הנכנס ויוצא ומוציא ומביא ואין מסייעין אותו בכך. וזהו 'אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ' (משלי ג, לד) רצונו לומר האדם הוא שיליץ אבל לענוים שרואין עצמם אַיִן כמו הצל שהוא עובר ואין הנה הצל מלוי שלו 'חֵן' [58] שהוא גם כן כמנין דדים [58] אשר בתוך אותיות 'לֵץ' ורק כאן נהפך המספר של 'דדים' למספר 'חן' שהוא מספר כְּבוֹד הֳ' [58] שזה מורה שמסייעין אותו בהארות אלו שמאירין בו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו ' בָּא לְטַמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ , בָּא לְטַהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ ' על פי מעשה שהיה בשני יהודים שירדו בספינה בים ותעו בדרך הים ונתעכבו כמה ימים בדרך ובאלף צרות הגיעה הספינה לחוף של יבשה שהיה שם עיר גדולה כולה נוצרים והיה אותו זמן עת שמד שהרגו הנוצרים את היהודים ויש מהם שהמירו דתם מכח אונס אך שומרים יהדות בצנעה בביתם ואלו שני היהודים היו רעבים מאד כשיצאו מן הספינה שיש להם ד' ימים שלא אכלו כלום ונכנסו לאותה העיר וכל אחד נכנס בבית אחד לאכול מאכלים האסורים בשביל פקוח נפש עד שתשוב נפשם ויהיה בהם כח לילך רגלי מעיר לעיר עד שישובו לעירם וכאשר שבה רוחם והסכימו לנסוע בא היהודי לברך את בעל הבית על חסד שעשה עמו באכילה שהחיה את נפשו, וילחוש לו בעל הבית באזנו ודאי צר עליך הדבר הזה שאכלת מאכל אסור על כן אודיעך שלא בא בפיך בשר פגול כי אני יהודי מן האנוסים ונזהר בביתי לאכול מאכל היתר ובשר שחוטה והראהו מקום ששוחט וישמח היהודי על זאת. ואחר שנסע עם חבירו סיפר לחבירו דבר זה אך חבירו ברור לו שאכל מאכלי נוצרים בשר נבילה וטריפה ובשר בחלב כי אותו בית שנכנס בו היה בית נוצרי ויצטער בלבו על זאת אף על פי שהיה מותר לו מן הדין לאכול בשביל פקוח נפש אך למה השם יתברך הזמין לחבירו ליכנס בבית יהודי אנוס ולו בבית נוצרי כי ודאי היו שם עוד יהודים אנוסים, וכשהגיע לעירו הלך אצל הרב של העיר ויתרעם על הדבר הזה שקרה לו ולמה נשתנה מחבירו? וישאלהו הרב אם מימיך אכלת איסור ברצון? ויודה כי פעם אחת היה מטייל ביער והיו נוצרים שותין יין ואוכלין גבינה ויזמינו אותו עמהם ושתה מיינם ואכל מן הגבינה וכאשר קם אמר יסלח ה'. אז אמר לו הרב עתה תראה השגחתו יתברך חבירך שלא אכל מימיו בשר פיגול ברצון לכן שמרו השם יתברך בעת עתה שהיה בסכנת רעב לא הצריכו לאכול איסור אף על פי שהיה מותר לו כפי הדין משום פקוח נפש ולכן אף על פי שהיו בתי הנוצרים כולם פתוחים לפניו לא נטה לבו ליכנס בתוכם אלא משך השם יתברך את לבו ליכנס באותו בית של היהודי שהיה נחשב לעיני הכל שהוא בית נוצרי ולא אכל שם בשר פיגול ולא שום מאכל איסור וטרפות אלא רק מאכל היתר וכל זה היה לפי תומו שלא הרגיש בדבר, אבל אתה אשר אכלת מקדמת דנא מאכל איסור בשאט הנפש בלי שום אונס אלא ברצון הנה אחר כך כשהיה לך סכנת רעב ונכנסת לעיר הנוצרים לאכול איסור בשביל פקוח נפש היו בתי הנוצרים פתוחים לפניך ונכנסת ברצון עצמך ואכלת מאכל איסור הנמצא שם ולא נעשה לך סיוע מן השמים כאשר עשו לחבירך אשר בתי הנוצרים היו פתוחים לפניו ועם כל זה מן השמים משכו לבבו לבלתי יכנס אלא בבית היהודי האנוס כדי שיאכל שם מאכל היתר. וזהו שאמר 'בָּא לְטַמֵּא' במזיד וברצון הנה אחר כך כשהוא אנוס 'פּוֹתְחִים לוֹ' לפניו פתחים של מקום טומאה שיכנס בם ויטמא במאכל טמא אך 'בָּא לְטַהֵר' בתחלתו הנה אחר כך כשהוא אנוס 'מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ' שלא יכנס בפתחים של מקום טומאה כדי שלא יטמא שם וכמו ענין אותו מעשה ממש.