בן איש חי, הלכות שנה א, ויגש טז

פה עירנו יע"א, מנהגם לומר כל הקדישים שבתפילה, וגם קדיש ברכו שאחר ישתבח, האנשים שאומרים קדיש בעד המתים שלהם. וכמה צער יש בזה על קלקולים המתהווים מדבר זה, כי יש בהם בורים ועמי ארצות הרבה אשר אין מבינים להוציא ידי חובה את הציבור. ועוד ממהרים הרבה בקריאת הקדיש, ומדלגים תיבות ממש. מה אענה ומה אומר על קלקולים המתהווים מדבר זה, שלא ניתנו להיכתב. ותהילות לאל, קודם כמה שנים עשיתי מנהג חדש פה עירנו, שבשבת ויום טוב אומר החזן את קדיש ברכו, כי מקדמת דנא המנהג היה לומר החזן את הקדיש הזה רק בראש השנה וביום הכיפורים. ותהילות לאל נתיישב המנהג הזה בשבתות וימים טובים, ואף על פי שהקהל היה קשה עליהם הדבר הזה בלבבם, כי חושבים שבאמירתם הקדיש הזה מחיים את המתים, עם כל זה שתקו וקיבלו הדבר הזה בעזרת השם יתברך, והוייא הצלה פורתא. אבל בקדיש ברכו שבחול לא שיניתי כלום, ונשארו עד עתה אומרים זה הקדיש אותם שאומרים הקדישים על המתים שלהם בתוך שנתם ושבוע יארצייט.

והנה מזדמן שאלו האומרים קדיש זה, עודם בתוך הזמירות, והשליח ציבור סיים ברכת ישתבח, הוא והציבור, ואלו עומדים לומר קדיש ברכו, ובדבר זה הארכתי הרבה בספרי הק' "רב פעלים", ושם העליתי בסיעתא דשמיא כיון דקדיש זה הוא נתקן לצורך תפילת הציבור, שצריך להם הקדיש אחר שגמרו תפלת היצירה, שהם הזמירות, וזה האומר קדיש כבר הוא עומד בתוך הזמירות, והוא אומר בעד הציבור במקום השליח ציבור, אין לנו למחות ביד אלו האומרים קדיש זה, בהיותם בתוך הזמירות שעדיין לא גמרו, ומשום הפסק גם כן העליתי שם דאין חשש, ואף על פי שכתבתי שלא למחות, מכל מקום ודאי המדקדקים לא נכון להם לעשות כן, ולא יאמרו קדיש זה אלא אם כן גמרו ישתבח: