בית יוסף, אורח חיים סב

אע"פ שצריך לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק באותיותיה יצא בפרק היה קורא (ברכות טו.) פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ואיפסיקא הילכתא בגמרא כמאן דמיקל:

דאמר רב חמא בר חנינא כל הקורא ק"ש באותיותיה וכו' (שם:) וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל אולי הטעם שמצננין לו גיהנם שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותי' בשכר זה החום הטבעי מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנם:

ונקראת בכל ל' בר"פ היה קורא (ברכות יג.) ת"ר ק"ש ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון ובפרק אלו נאמרין (סוטה לב.) סתם לן תנא כחכמים. וכתב הכלבו בשם הרי"ף דה"מ בציבור אבל ביחיד לא כדאמר ר' יוחנן (שבת יב:) אל ישאל אדם צרכיו בל' ארמי ע"כ ואיני יודע מה שאלת צרכים יש בק"ש הילכך אין נראה לחלק בין יחיד לציבור וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא חילקו בין יחיד לציבור:

וכתב הרמב"ם הקורא בכל לשון וכו' בפ"ב מהלכות ק"ש פשוט הוא:

וצריך להשמיע לאזנו וכו' בפרק היה קורא (ברכות טו.) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ואיפסיקא בגמרא הלכתא כמאן דמיקל ובפרק מי שמתו (ברכות ך:) אמתניתין דבעל קרי מהרהר בלבו אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי ורב חסדא אמר הרהור לאו כדיבור דמי וכתב שם הרא"ש ר"ח פסק הלכה כרב חסדא ואין יוצא ידי חובתו בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שאינו צריך להשמיע לאזנו כדפסק רב חסדא גופיה בפ"ב וכ"כ ה"ר יונה ג"כ: כתוב בא"ח לפי דעת הירושלמי נראה שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא שנאמר אמרו בלבבכם וכו' : כתב הכלבו במדרש שצריך ש"ץ להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד ואם אמרו יחיד כבר צריך לחזור ולאמרו עם ש"ץ וכן אם לא אמרו עדיין ע"כ: