בית יוסף, אורח חיים תקמה:ד

מותר לטוות תכלת לציציותיו וכו' שם במשנה טווה על ירכו תכלת לציציתו ופירש"י על ירכו אבל לא בידו בין אצבעותיו ובפלך כדרך חול ובגמרא ת"ר טווה אדם על ירכו תכלת לציציתו אבל לא באבן דר"א ופירש"י אבל לא באבן. שתולה בחוט כדי שיוכל לשזרו יפה וחכ"א אף באבן ר"י אומר באבן אבל לא בפלך וחכ"א בין באבן בין בפלך ואסיקנא הלכה בין באבן בין בפלך ומשמע דה"ה דלא בעי שינוי דעל ירכו אלא טווה כדרכו ולזה סתם רבינו וגם הרמב"ם בפ"ז סתם וכתב וטווה תכלת לבגדו וכ"כ בהגה' אשיר"י דבלא שום שינוי שרי וכ"כ רבינו ירוחם. וכתב עוד בהגהות דאיכא למימר דוקא תכלת שהוא דבר מועט אבל כל חוטין של ציצית לא וצריך שינוי. וכתב עוד שם וכל הני דשרי לכתוב ולטוות דווקא בשלא כיון מלאכתו במועד ורבינו ירוחם כתב וז"ל טווה ציצית לטלית ומתקנו בח"ה דכיון דציצות נוהג בח"ה מותר. ומשמע מדבריו דבכל חוטין של ציצית קאמר דשרי וכן נמי משמע דאפי' כיון מלאכתו נמי שרי דכיון דדבר מצוה הוא ליכא למקנסיה: