בית יעקב על התורה, ויחי פא

ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן וגו' וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים וגו'. איתא בזוה"ק (ויחי רמט.) אטד בגמטריא י"ד כד"א וירא ישראל את היד הגדולה וגו' כיון דמטו לאתר דא חמו גבוראן דנפקי מהאי אטד וכו'. וזהו נמי דאיתא בהאר"י הקדוש זצללה"ה (לקוטי תורה ויחי) סוד גורן האטד שע' שרים נעשו כגורן וכו'. היינו מוקף אטדין כגורן, שנעשו מלאים חדודין על הדבר הזה, כי ראו הכח של ישראל. וזהו נמי דאיתא בגמ' (סוטה יג.) שתלאו כולם כתריהן, היינו שכולם הניח כל כחותם. כי קליפת מצרים היא הגדולה מכולם, וכאשר ראו שאבל כבד זה למצרים, היינו שהמצרים יכלו, הבינו כולם שבודאי גם הם יכלו רטז והובא העניין בהרחבה בספר הלקוטים לרבנו האריז"ל וזה לשונו: שמעתי מהרב חיים ויטאל זלה"ה, שהעניין הוא, שרובם אשר באו עם יוסף לקבור את אביו, היו חכמי פרעה ויועציו וחרטומיו, וכל עוד שהיה יעקב במצרים חשבו שלא יצא משם זרעו, וכשראו שיעקב אביהם הוציאוהו משם, אז רעדה אחזתם, שאמרו גם בניו עתידים לצאת ממצרים בזכותו. ועתה בעברם הירדן, ראו את כל זאת, וראו מה שעתידים לעשות במצרים והמכות, וגם שיקרע הירדן בפניהם, והכל יהיה בזכות יעקב. לכן בעברם הירדן אמרו עתה שאביהם בארץ ישראל קבור, יתפלל על הצלת בניו, ולכן ויספדו שם מספד גדול, על אשר עתיד לארע להם, לזה עשו שם מספד גדול. גם וירא יושב הארץ הכנעני, ראה שבזכות יעקב ינחלו ישראל ארצם, ועתידים ישראל להיות יושב הארץ במקומם, רעדה אחזתם. ומה עשו, ויאמרו אבל כבד זה למצרים, כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, ולחזק העניין ביותר, על כן קרא שמה אבל מצרים, אע"פ שראו שיתגרשו מפניהם. :