בית יעקב על התורה, נח כב

ואל אמה תכלנה מלמעלה. זה הוא עצה להאדם, שלא יאחוז בשום ספק מעשה ופעולה שאינו מבורר ומפורש תיכף לנגד פניו אם זאת הפעולה הוא רצון השי"ת, עד שיצטרך לצעוק אח"כ הושיעה, שהשי"ת יבררו לטוב למעלה מתפיסת שכלו. רק יהיו כל מעשיו ופעולותיו מזוככים ומבוררים מיד לעיניו, שתיכף באותו מקום וגבול שיד שכלו מגעת, שם יבין בעצמו שמעשיו רצויים לפני השי"ת. ומרומז במ"ש, ואל אמה תכלנה מלמעלה, היינו שלא יפעול יותר רק מה שיוכל לראות תיכף בשיעור הושטת ידו שהוא רצון השי"ת, שאמה הוא שעור הושטת ידים, כדאיתא בש"ס (עירובין מח.) ואמה כדי להושיט בה ידיו. היינו רק כפי מדתו באמת איש כל אחד לפי שכלו, וזהו מדת יעקב אע"ה שלא הכניס עצמו באיזה פרט מעשה מספק על סמך בטוחות שהשי"ת יבררו לטוב לעתיד, ולא נשען על שום תקיפות בעצמו, כי כל מגמתו היה לראות המכוון והעומק שיש להשי"ת באותו דבר מיד בשעת מעשה, וכמ"ש, האלהים הרועה אותי מעודי (בראשית טז), ויתבאר בפ' ויחי בעז"ה קיג כמו שהביא במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, היינו בכל פרט מעשה שאני עושה, אני צריך שהש"י יאיר עיני איך הוא רצונו ית'. עיין לקמן פ' ויחי אות ז, אות מד. פרי צדיק פ' ויחי אות ט. :