בית שערים אורח חיים צב

בדבר שחייבי' על שגגתו חטאת חייבי' על זדונו סקילה ותקשי מתני' דכלל גדול איך חשיב אופה באבות מלאכות דחייב על שגגתו חטאת הא אין בזדונו סקילה משום הת"ס ועכ"ח יש אב אחר דשגגתו חטאת וזדונו סקילה ואפי' לאיסי ב"י בשבת ו' ע"ב דפליג אהאי ברייתא כמ"ש תוס' שם סד"ה הא. מ"מ הא גם לאיסי ב"י אינו חייב רק על אחת מהן סקילה וכמ"ש תוס' הנ"ל דלא פליג אמתני' דכלל גדול ותקשי הא איכא עוד אחת דאינו חייב סקילה משום הת"ס דהיינו אופה ואין לומר דהאי דאינו חייב על אחת דתני איסי ב"י באמת היינו אופה חדא דמה קמ"ל כיון דהת"ס ל"ש התראה. ועוד דא"כ מה קמ"ל ברייתא שם אם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל דהא מהנך דלא מספקי' פשיטא דזה האחת הוא אופה וכנ"ל. ובזה הנני ידידו החותם ברוב ברכות

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה צ"ג

שיל"ת ב' אויפאלו לס' גם ברוך יהי' תרס"ג לפ"ק

אלפי שלומים. מגבהי מרומים, לידידי יושב בשבת תחכמוני עסיס רמוני', הרבני החריף ושנון, וריח לו כלבנון שמו ינון, כמו"ה משה ני' שטערן

יקרת מכתבו הנעים בא לידי בזמנו והייתי טרוד בטרדות שונות ומשולשות אשר מנעוני מבוא בשור"ה תשובה. ועל דבר הערתו על דברת תוס' רעק"א במשניות שבת אות פ"ט ד"ה והאופה כתב וחייב סקילה אם התרו בו קודם שהדביק וכו' תוס' שבת דף ד' ע"א ד"ה קודם שיבא וכתב ידידי דנראה מדבריו שסובר דתוס' כתבו זאת על מתני' דהכא ונעלם ממנו דברי מהרש"א שם שהק' אמאי לא הקשו אמתני' דכלל גדול דחשיב אופה בכלל ט"ל מלאכות ואמאי הא לא אתי לידי חיוב סקילה דהת"ס הוא ותי' דבלא הדביק פת בתנור כי הכא מצינו לאשכוחי אופה להדי' דהוי התראה ודאי. ולפענ"ד לא נעלם ממנו דהרי בשבת ע"ד ע"ב פריך שבק תנא דידן סממני' דהוי במשכן ונקט אופה ומשני תנא דידן סידורא דפת נקט וכתב הר"ן הטעם משום דשכיחא וא"כ סדורא דפת דשכיחא הוא להדביק בתנור ואיך כתב מהרש"א דמצינו לאשכוחי אופה בלא הדביק הא בלא הדביק אינו סידורא דפת דשכיח אלא דהא ל"ק דעכ"פ אפשר לדחוק ולישב כן ולהכי ניחא להו לתוס' להקשו' על רבב"א אבל למה שתי' תוס' בהדביק הו' התראת ודאי תו לא צרכי' לדוחק זה ואמרי' דחשיב אופה כסידורא דפת בהדביק בתנור וכתי' תוס'

ומידי עברי בדבריו ראיתי שנתקשה דמלשון תוס' משמע דוקא כיון דלא הי' בדעתו לרדותו וגם מחוסר מעשה והא מדסיימו תוס' וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו וכו' משמע דבשבועה שלא אוכל ככר זו אם לא אוכל ככר זו למחר ואכלי' לאי' ולא אכלי' לתנאי דלוקה דלא הוי הת"ס כיון שהוא מחוסר מעשה לאכול התנאי והא בזה ל"ש דלא הי' בדעתו לאכלו דאדרבה נראה דמקשר עצמו לאכלו וקונס עצמו שאם לא יאכלנו אסור בככר זו לאכלו א"כ משמע דבמחוסר מעשה לחוד מספיק דלא הוי הת"ס. ולפענ"ד לק"מ ואקדי' דמהרמ"ל בשבת ד' עמד על דברי תוס' שם שכתבו ומה שלא רדה שמא שכח התראה שהוא שפת יתר ולפענ"ד כונתם למ"ש תוס' כתובות ל"ג ד"ה נתרי דל"ה הת"ס אלא אם גם למותרה הוא ס' וכאן כיון שלא רדה הרי חזי' דלמותרה לא הי' ספק שירדנה קודם שתאפה וא"כ ל"ה הת"ס לזה כתבו דאפשר בשעה שהדביק תוך כדי דיבור של התראה גם למותרה הי' ספק או אפי' ודאי שירדנה קודם שתאפה ומה שלא רדה שמא שכח התראה. והנה מ"ש תוס' דודאי לא הי' בדעתו לרדות קודם אפיי' צריך ביאור איך הוא ודאי אבל הטעם כי אין לוקי' אא"כ התרו בו וקיבל התראה עי' רמב"ם פי"ב מסנהדרין ה"ב ושם פח"י ה"ה ומשו"ה כיון שמחוסר מעשה לפטרו לא הוי הת"ס גם למותרה דודאי לא הי' אז בדעתו לעשות מעשה ולרדות קודם אפיי' דאל"כ לא הי' מקבל התראה ועי' פנ"י כתובות כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה הבא ופנ"י גיטין י"ז אבל במחוסר מעשה לחיובא כגון שלא אוכל זו אם אוכל זו הוי הת"ס דצריך התראה בשעת אכילת אי' ועי' רש"י ותוס' שבועות כ"ח ואז עדיין לא עביד שום אי' עד שיעשה עוד מעשה ויאכל התנאי וגם בשעת אכילת התנאי לא מהני התראה למפרע ע"ש ולפ"ז בשבועה שלא אוכל זו אם לא אוכל זו נהי דבשעה שנשבע הי' בדעתו לאכלו וכמ"ש תוס' רעק"א אבל בשעת התראה כיון דמחוסר מעשה לפטור עצמו והוא קיבל התראה ודאי לא הי' בדעתו אז לאכול התנאי דאל"כ למה קיבל התראה ולק"מ

ומה שחקר עוד שם דנהי דלא הוי הת"ס משום דמוקמי' לי' אחזקתו שהוא עכשיו או משום דאזלי' בת"ר מ"מ לא מלקי' ולא קטלי' לי' עד שיתברר הדבר עי' תוס' מכות ט"ו ע"ב ד"ה במאי ותוס' גיטין ל"ג ד"ה ואפקעינהו ותוס' נדה מ"ו ד"ה ר"י. מצאתי סמוכי' לדבריו ברשב"א שבש"מ כתובות י"א שתמה בגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד ואינו עושה יי"נ במגעו ואוכלי' משחיטתו וכשר לשליחות הגט וכתיבתו ואם נקבה היא מנסבינן לה לישראל ואמאי הא כיון שהגדילו יכולי' למחות שמא ימחה כשיגדיל ונעשה גוי למפרע ונמצא מתירי' א"א לעלמא ע"י גט שכתב וישראל אכל נבילות למפרע ובא על נכרית דרך חתנות ותי' דמוקמי' אותו אחזקתו שלא ימחה כמו שנוהג עכשיו כישראל ואינו מוחה והק' ע"ז דא"כ מה פריך אביי ורבא מקנס וכתובה וכי חמירי ממון טפי מאי' תורה ותי' דלעולם אין מוציאי' ממון אלא בראי' ברורה ותדע לך דע"א נאמן באי' ובממון אין פחות משנים ע"ש ולהכי לא יהבי' לה קנס וכתובה עד שיתברר שתגדיל שעה אחת ולא מיחתה וא"כ כ"ש לענין קטלא ומלקות דודאי צריך ראי' ברורה ואינו פחות משנים ודאי ממתיני' עד שיתברר הדבר ולא סמכי' על רוב וחזקה רק לענין דלא הוי הת"ס

אלא דהקשה שם מהא דסנהדרין ס"ט דפריך ואמאי אימא אילונית הוא וכו' אלא לאו דאמרי' זיל בת"ר וכו' ובעי להוכיח מזה דאזלי' בד"נ בת"ר ולפי הנ"ל תקשי דילמא הא דאזלי' בת"ר היינו רק לענין דלא ליהוי הת"ס אבל מ"מ לא אזלי' בד"נ בת"ר וממתיני' עד שתגדיל ויתברר שאינה אילונית. ולפענ"ד נראה דתוס' בקידושין יו"ד ד"ה וחייבי' הק' אמאי איצטריך למתני וחייבי' עלי' משום א"א והא קתני סיפא ואם בא עלי' א' מכל העריות שבתורה מומתי' ע"י וא"א בכלל וכו' ותי' פנ"י דא"א ל"ה ידעי' מכלל כל העריות דסד"א דאין חייבי' דילמא אילונית הוא ואדעתא דהכי לא קידשה ואי דאזלי' בת"ר דלאו אילונית מ"מ הו"א דלא אזלי' בד"נ בת"ר והרוב מהני רק לענין דל"ה הת"ס קמ"ל דאפי' בד"נ אזלי' בת"ר וחייבי' עלי' משום א"א וקטלי' לי' בקטנותה וא"צ להמתין עד שתגדיל כדי שיתברר שאינה אילונית והתינח אם קטלי' לי' בקטנותה אבל אי נימא דלא קטלי' לי' עד שיתברר הדק"ל אמאי קתני כלל וחייבי' עלי' משום א"א זה הי' דעת המקשן ולמאי דמשני הב"ע דקבלי' עילוי' באמת צריך לומר כתי' תוס' שם וא"ש

ובהכי מיושב קושי' המקנה שם על תי' תוס' דהאי וחייבי' עלי' משום א"א קאי בין על אם בא עלי' יבם בין על א"א דעלמא והחידוש הוא בבא עלי' יבם דקנאה קנין גמור מדאו' ובסנהדרין פריך מא"א דעלמא א"כ תקשי מה משני התם דקבלי' עילוי אכתי תקשי מבא עלי' יבם ודילמא אילונית היא ולאו בת ייבום ע"ש. ולפמ"ש א"ש כיון דאיכא חידוש בבא עלי' יבם שוב י"ל כקושי' הנ"ל דבזה באמת ממתיני' עד שתגדיל ולא קטלי' לי' עד שיתברר דלאו אילונית היא ואינו. דאזלי' בד"נ בת"ר וא"ש

ושוב הק' מהא דהק' תוס' סנהדרין ס"ח ע"ב ד"ה בן הסמוך ודילמא שנה שלפני גדלות כדאשכחן נדה מ"ו במופלא הסמוך לאיש לענין נדרי' והיינו ע"כ דלאו הת"ס הוא שמא לא יביא שערות בזמנו משום דרוב מביאי' שערות בזמנן ואי נימא דמ"מ לא קטלי' לי' עד שיתברר שיביא שערות לאחר י"ג הא אז יפטר משום דאישתני דינא כיון דלאחר י"ג אינו נעשה בן סורר ומורה וכמו דאמרינן שם דף ע"א ע"ב דבאישתני דינא פטור והאריך בזה ע"ש, הנה מ"ש דמשו"ה ל"ה הת"ס משום דרוב מביאי' שערות בזמנן אינו צריך לזה דהרי כתב רש"י דף ע"א ד"ה מתרי' בו לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקי' אלא בהתראה דהא התראת עדי' בעי' ועוד זו ספק התראה הוא אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאח"ז הוא עושה אלא מוכיחי' אותו דבעי' ויסרו אותו שלא ירגיל ואם לא שמע מלקי' אותו בב"ד וכו' מבואר דגבי בן סורר ומורה לא בעי' כדין שאר התראות ואפי' למ"ד הת"ס ל"ש התראה הכא מודה דהת"ס שמה התראה

וגוף הקושי' לק"מ לפמ"ש חי' הר"ן סנהדרין ס"ט שהק' אהא דקאמר ובד"נ מ' אזלי' בת"ר והא בפ"ק דחולין ילפי' מד"נ דאזלי' בת"ר משום דלא חיישי' דילמא טריפה הרג ותי' דהתם מיירי היכי דא"א למיבדקי' להרוג אי חיישי' למימר שמא במקום נקב ובכה"ג כיון דאמר רחמנא דנקטול רוצח ע"כ ס"ל דאזלי' בת"ר דאינשי דל"ה טריפות אבל היכי שאפשר לקיים את הדין רק במקום שיש לפטור אחד מפני חשש הי' ראוי לחוש בו כגון זה שאפשר שיהא ראוי לקרותו אב מכיון ששהה ב' וג' חדשי' משהביא שתי שערות והיינו דמקשי' מושפטו העדה והצילו העדה ע"ש, ולפ"ז לק"מ כיון דלפי קושיתו אי לא ניזול בת"ר לא משכחת דין בן סורר כלל ודאי אזלי' בת"ר גם בד"נ וקטלי' לי' אבל אם אפשר לקיים הדין רק במקרה א"א למיקטלי' רק משום רוב שפיר י"ל דלא אזלי' בד"נ בת"ר וממתיני' עד שיתברר הדבר וא"ש, ובדבריו יש ליישב קושי' העולם על ר"ת שבתוס' זבחי' ע"א דלא אזלי' בת"ר להחמיר כיון שנהרג בלא"ה במיתה אחרת א"כ איך משכחת בת כהן בשריפה ודילמא לאו אבוה ואי דאזלי' בת"ר הא בלא"ה נהרגת במיתה אחרת בנשואה בחנק וארוסה בסקילה די"ל דעד כאן לא חידש ר"ת סברא זו אלא באפשר לקיים הדין רק שבמקרה יש יחידי' שיש לדון בזה אבל אם א"א לקיים הדין כלל באופן אחר שפיר אזלי' בת"ר