בית שערים אורח חיים פו

אם בדק בלילה כדינו ונזהר אח"כ שלא להכניס שם חמץ מהני ועיי' במג"א סי' תל"ג סק"י אלא דצריך לבדוק חדר א' בליל י"ד ועיי' מג"א שם סק"ב ועכ"פ הדבר פשוט וברור דמצות ביעור חמץ תדיר ומצוי' לקיים תמיד ומילה ופדיון הבן אינו תדיר ומצוי' בזמן שאין לו בן ואינם דומים רק לענין דשניהם לא מיקרי זמן קבוע לדעת קצת ראשוני' ומשום דלאחר זמן חיובם אין להם זמן קבוע

ועיין בר"ן סוכה מ"ו שכ' ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן קאתי אפ"ה כיון שהוא מצוה תלוי בזמן ליום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לאברוכי בי' שהחיינו ע"ש. מבואר מדבריו דס"ל דלא כרשב"א בתשו' הנכתב לעיל אלא דפדיון הבן מיקרי מצוה שזמנו קבוע דאף דלאחר שלשים יכול לפדות לעולם מ"מ כיון שקודם ל' אין יכול לפדות מיקרי תלוי' בזמן ומברך שהחיינו וא"כ י"ל דהרמב"ם ז"ל נמי סובר כן ובעי שני תנאים א' שלא תהי' המצוה תדירה וב' שלא תהי' מצוי' בכל עת דהיינו שיהי' עכ"פ זמן שאינו יכול לקיים המצוה והיינו פדה"ב קודם ל' ומילה קודם ח' ואז מברך וזה שכפל בלשונו הזהב וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוי' בכל עת וכו' אבל חמץ אפי' נאמר שאינו תדיר ודלא כמש"כ לעיל. אבל עכ"פ מצוי' בכל עת שאין כאן זמן מעכב מלקיימה אבל מילה קודם ח' ופדיון קודם ל' הזמן מעכב מלקיימה ושפיר מברך שהחיינו לזמן הזה

איברא דברי הר"ן הנ"ל צ"ע אצלי במה שסיים אבל תפילין ומילה לא תלוי בזמן והיא פלא הלא גם מילה תלוי' בזמן דנימול תוך ח' צריך להטיף ממנו דם ברית וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רס"ב סק"ב ומה לי זמן. דשלשים בפדיון או זמן דח' במילה ולומר דר"ן ס"ל כדעת הרא"ש פ' ר"א דמילה שהובא בהגהת רמ"א שם דנימול תוך ח' ביום יצא זה דוחק בעיני מדלא הביאו הפוסקים שם

לכן נ"ל כונה אחרת בדברי הר"ן בשנשים לב למ"ש כיון שהיא מצוה תלוי בזמן ל' יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות וכו' דהנך תיבות שיצא מכלל נפל וכו' המה דבר שפתים אך למותר והי' די באמרו כיון שתלוי' בזמן ל' של תינוק מברכין שהחיינו לכן נ"ל דרוח אחרת עמו דס"ל ג"כ כהרשב"א הנכתב לעיל כיון דאחר ל' לא קבוע לי' זמן ואין זמנו קבוע ובכה"ג בעלמא אין מברכין שהחיינו ולהכי במילה אין מברכין אף שאין מלין עד ח' מ"מ אחר ח' לא קביע לי' זמנו אלא דבפדיון מילתא אחריתא הוי בי' כיון שהחפץ שנעשה בו המצוה דהיינו הבן צריך להמתין לו שלשים יום כדי שנדע אם הוא בר קיימא וראוי לחיות וקודם לכן הוא ספק נפל שאין ראוי לחיות ואם הוא נפל שאינו ראוי לחיות אינו מחויב בפדיונו לכן מברכין שהחיינו על חיות התינוק והגיע לזמן שיהא ניכר שהוא בן קיימא וחיות וראוי לפדיון וזה מדוקדק מאוד בדבריו למבין. ומתוך הדברי' למדתי עוד טעם אחר שלא לברך במילה שהחיינו מלבד הטעם דלאחר ח' לא קביע לי' זמנו אלא משום דע"כ ל"א דמברך שהחיינו אלא אם העושה המצוה מצדו אין יכול לעשות המצוה עד הזמן ההיא אבל במילה אין העיכוב מצד העושה שהרי הוא מחויב במצות מילה בכל עת שיש בן זכר למול אלא שמצד החפץ שנעשה בו המצוה דהיינו הנימול אינו ראוי עד שמונה בזה אין מברכין שהחיינו דקודם ח' הוי כאלו לא בא לעולם עדיין לענין זה שאין לו מה למול ועכ"פ בר"מ י"ל כמ"ש ש וס"ל דלא כסברות אלו

אבל בלא"ה נראה דלק"מ אר"מ ז"ל וכ' זו בלבד יש לנו הטעמים שכ' הטור שאין מברכין שהחיינו על מצות ביעור חמץ בואו ונסמוך על רבינו פרץ שהביא הרשב"א בתשו' סי' שע"ט שאין אומרים זמן בבדיקת חמץ לפי שאין אומרים זמן על דבר שהוא מכלה אותו מן העולם ע"ש. וא"כ אין תימה אם גם הרמב"ם ז"ל סובר כן

ומה שהקשה עליו הרשב"א שם שאם כונתו שאין אומרי' זמן אלא על מה שהוא נהנה ממנו כישיבת סוכה וז' מינים ואכילת מצה וא"כ איך מברכין על יו"כ וא"ת מחמת הגעת זמן המצוה וא"כ גם בבדיקת חמץ כן ע"ש היטב. נראה לענ"ד ליישב בשני אופנים הא' עפ"מ שהביא הא"ר בסי' תל"ד בשם סדה"י ורמז עליו מג"א סק"ו דלכך ניתקן כל חמירא בלשון תרגום לפי שהלחם הוא חיי האדם ואין ראוי לזלזל בכבודו ולכן ניתקן בלשון שלא יבינו המזיקים ומקטריגים ועיי' במחה"ש שם וזה כונת רבינו פרץ שאין אומרי' זמן בדבר שהוא מכלה אותו מן העולם ואין ראוי לומר שהחיינו לזמן שנוכל לכלות דבר מן העולם ולאבד מע"י של הקב"ה וא"כ אין לזה ענין כלל ליו"כ כמובן

ושנית נ"ל גם לפי הבנת רשב"א בריש פירקין שאין מברך שהחיינו אלא מה שהוא נהנה ממנו מ"מ הבדל גדול יש בין יוה"כ לביעור חמץ ואקדים מ"ש הח"י סי' תל"ב סק"ד בשם חמיו ליישב קושי' הרש"ל שהקשה אמ"ש הרא"ש דמשו"ה אין מברכין שהחיינו בביעור חמץ דסמכי' אזמן דרגל והא אי' חמץ קודם לרגל משעת זביחת הפסח שהוא חול גמור ואינו דומה לסוכה ולולב ע"ש בטו"ז ותי' עפי"ד הרא"ש דמה שמוציא חמץ בביתו לאו מחשביתו רק כדי שלא יעבור בב"י ומבואר במ"מ פ"ג מחמץ הביאו המג"א ריש סי' תמ"ג דאינו עובר בב"י עד הלילה וא"כ הבדיקה צורך הרגל כמו סוכה ולולב ושפיר סמכינן אזמן דרגל כמו בסוכה ע"ש ולפ"ז נ"ל סברא ישרה דודאי במצוה חיובית הוא נהנה בהגעת זמן המצוה דאף שאין לו הנאת הגוף מ"מ יש לו הנאת הנפש ושמח שהגיע הזמן לקיים מצות ד' ועיי' בראשוני' בסוגי' דמללה"נ וכן במילה ופדיון הבן אף דכשאין לו בן אינו מחויב לפדות ולמול מ"מ צריך לברך שהחיינו לדעת הרמב"ם דעכשיו הוא נהנה בשתים אחד הנאת הגוף שיש לו בן והנאת הנפש ששמח שיש לו בן שיוכל לקיים מצות ה' למול ולפדות משא"כ בביעור חמץ שאין לו תכלית רק שלא יעבור בב"י וא"כ גם אם לא היו לו חמץ כלל לבדוק כגון שלא ישתמש חמץ בביתו שלשים יום קודם הפסח עיי' במג"א סי' תל"ג סק"י ג"כ לא הי' עובר בב"י וא"כ אינו נהנה כלל במה שיש לו חמץ ומכלה אותו יותר מאלו לא הי' חמץ כלל ולכן אינו אומר זמן ועיי' ברש"י שבת צ"ג ע"ב ד"ה ור"ש ושם ד' ל"א ברש"י ד"ה אפי' דאם ברצונו לא הי' בעולם כלל ועכשיו שהיא בעולם מכלה אותו ומסלקו מעליו הוי מלאכה שאצל"ג ע"ש היטב זה כונת רבינו פרץ שאין אומרי' זמן בדבר שהוא מכלה אותו מן העולם גם אם לא הי' בעולם כלל הי' מגיע לתכלית זה א"כ אינו נהנה בו ואין אומרים שהחיינו וא"ש

וכאשר בינותי בזה נ"ל עוד לחדש דבר מעתת ואקדים דברי הרמב"ם פי"א מברכות שם הלכה ט"ו שכ' וכן הוא מברך על ביעור חמץ [פי' בלשון לשעבר] בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרי' שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק וכו' מבואר מדבריו דאף דבכל המצות צריך לברך עובר לעשייתן וקודם התחלת עשיית המצוה מ"מ בביעור חמץ לא משכחת ברכה קודם להתחלת המצוה דמיד שגמר בלבו לבער כבר התחיל המצוה רק דבמצוה שיש לה משך הזמן יכול לברך כ"ז משך המצוה עיין ברא"ש סוכה מ"ו ולכן מברך על ביעור חמץ יען שמצוה נמשכת ובלשון עבר שכבר הי' התחלת המצוה. לפי"ז נ"ל דהא דס"ל לרמב"ם בסוכה ולולב דלכתחילה צריך לברך קודם לעשייתן שהחיינו היינו משום דעשייתן הוא התחלת המצוה וכיון דשהחיינו יכול לברך גם בדבר שאינו גמר מצוה עיי' תוס' סוכה מ"ו ד"ה הרואה ובמהרש"א שם לכן מברך קודם עשייתן כדי שיהי' עובר לעשייתן ולא במשך עשייתן ולא סמיך אזמן דרגל אבל בביעור חמץ דלא משכחת שיברך קודם התחלת המצוה כנכתב לעיל רק בזמן משך המצוה א"כ אינו מרויח במה שמברך בשעת בדיקה ממה שמברך ברגל ולכן מודה דסמכי' על זמן דרגל ושפיר לא כתב בביעור חמץ דמברך זמן

וראי' ברורה לסברא זו מדברי הרשב"א בסוכה מ"ו ד"ה אמר רב אשי שכ' יש מפורשים דלתנא דברייתא אם לא בירך בשעת עשיי' דמברך בשעת כניסה זמן זה עולה לו אף לרגל [וזה דלא כתוס' ורא"ש שם דגם זמן שבשעת עשיי' פוטר זמן דרגל ורשב"א בשם י"מ ס"ל דבשעת עשיי' אינו פוטר אבל זמן דשעת כניסה פוטר] ור"א אשמעי' דר"כ אינו מברך כלל זמן בשעת עשיית סוכה וכו' אלמא זמן דסוכה מנח לי' עד ליל סוכה דמקדש על הכוס ומסדר עלי' ברכת הסוכה והזמן שעולה לשניהם וכו' והק' ע"ז כיון דתנאי קפדי לברך זמן בשעת מעשה וכו' האיך שבק לי' עד שעת כניסה אלא ודאי דלתנא דמתני' בשעת מעשה מברך זמן על הסוכה וכו' וכשנכנס ליל החג חייב לומר זמן אחר קודם או לאחר מכאן מדין הרגל ואין זה יוצא בזמן של סוכה כלל ור"א אשמעי' באם לא בירך זמן אסוכה בשעת עשיי' דאז ג"כ צריך לברך זמן אסוכה מיד כשנכנס בה כדקתני בברייתא ואם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים ועיי' ברשב"א שם ד"ה ואם לאו ובאשר"י שם בדעת הרמב"ם פ"ו מסוכה ואחר קידוש צריך לברך עוד זמן אחר ארגל ואשמעי' ר"א שיכול הוא ליפטור עצמו עכשיו בזמן אחד כיון דשניהם באי' עליו בליל החג והוא שיסדר ברכת הסוכה על הכוס לאחר קידוש ויאמר אח"כ זמן ויעלה לו זמן לסוכה ולחג וכו' יעיי"ש היטב ויראה כי זה כונתו והוא תמוה לכאורה דאכתי תיקשי קושי' רשב"א כיון דתנאי קפדי לברך זמן אסוכה מיד כשנכנס בה איך מנח לי' עד לאחר הקידוש ודוחק לחלק בין זמן קצר לזמן מרובה. אלא הוא הדבר אשר דברתי דודאי זמן שקודם עשיי' שהוא קודם התחלת המצוה שפיר קשי' לי' לרשב"א איך מנח לי' וסמיך אזמן דרגל הא בעינן עובר לעשייתן אבל כשלא בירך קודם עשיי' וע"כ מברך בשעת משך המצוה ושוב אין חסרון אם מנח לי' עד לאחר קידוש וסמיך אזמן דרגל כיון דסוף סוף אינו מברך אלא בשעת משך מצוה ולא קודם התחלת המצוה וכנ"ל

ואשר אנכי אחזה לי עוד עיי' ברמב"ם פ"ו דסוכה הי"ב שכ' ובלילי יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן ומסדר כל הברכות על הכוס נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואח"כ מברך על הזמן וכו' והיינו כרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושה וכן כתב הרמב"ם והרה"מ שם וקשיא דא"כ פסקי הרמב"ם סותרי' אהדדי למ"ש פי"א מברכות דמברך בשעת עשיי' וכאן פסק דלכתחילה מסדר להו הכוס ופלא שא' מנושאי כליו לא עמד בזה

לכן נ"ל דעיי' בסוכה מ"ו שם בתוס' ד"ה נכנס כשמברך אסוכה זמן