בית שערים אורח חיים פה

וגם מ"ש דכאן איכא תרתי דהוי רמי ב' ואתי ג' שגית הרי לא מדדו ואולי לא הוסיף מדתו רק חלק ששית דודאי בטל יין במים כמ"ש ביו"ד סי' קל"ד ס"ה ועיי' במג"א סי' ר"ד סקט"ו ומ"ש ושנית שהחרצנים לא נעצרו אין זה תרתי שעיקר הכוונה בהוסיף חלק רביעית מלבר דמברך בפה"ג משום דכך דרך מזיגה ביינות שלהם כדאמרי' כל חמרא דלא דרי על חד תלת לאו חמרא ובלא נעצרו אמרי' אף שלא הוסיף מדתו או אפי' הפחית מדתו שיש בו יין כדי מזיגה רק שמים נבלעי' בזגי' ויין יצא ונכנס בתמד כשיעור מזיגה וכאן שלא מדד ליכא רק חדא שלא נעצרו ואפי' רמי תרי ואתי ג' שודאי נכנס תילתא יין א"כ מה שלא נעשה אינו מע"ה ואינו מוריד

ובגוף הדין נראה דביינות שלנו אין חילוק בין רמי תלתא ואתי ג' ובין רמי ב' ואתי ג' דאין דרך למזג כך יינות שלנו ולשתות במקום יין ועיי' מג"א סקט"ז והא דנקיט בשו"ע רמי ג' ואתי ד' משום דכך הי' דרך מזיגה ביינות חזקי' שלהם אבל הה"נ רמי ב' ואתי ג' אם אין דרך מזיגה בכך אין מברכי' בפה"ג וכמו שסיים בשו"ע שם ונראה שמשערי' בשיעור שמוזגי' יין שבאותו מקום ולפ"ז מסברא הי' נר' אפי' אין בו רק מעט מים לא יברך בפה"ג כיון שאין דרך כלל למזוג יינות רפוים שלנו ולשתות במקום יין וכן הביא האלי' רבה סי' ר"ד אות י"ד בשם עולת תמיד אלא שהניח בצ"ע למעשה אבל המחה"ש שם תופס עיקר כדעת הא"ר דאפי' רוב יין אינו מברך בפה"ג וכמו שהוכיח א"ר מדברי הלבוש שהשמיט דברי רמ"א וכ"ז ברוב יין אבל ברוב מים ודאי נראה דמברך רק שהכל וכן הסכים פמג"ד באשל סי' ר"ד סקט"ז ע"ש לכן נ"ל בנ"ד לברך רק שהכל נהי' בדברו. ואנו נסע ונלך לאורו אור פני מלך חיים וברכה עד העולם כנפשך ונפש רבך הדו"ש

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה פ"א

שיל"ת ב' אויפאלו תרס"א לפ"ק

שוכ"ט ושמחת יו"ט להרבני המופלג ושנון. שמו ינון כמו"ה שלמה זלמן גליקק ני'

מכתבו בא אלי בזמנו והימים ימי ביקורי מעשים והייתי טרוד בטרדא דמצוה והגם שעכשיו ג"כ עמוס הטרדות אנכי עכ"ז לקחת לי מעט פנאי להשיב

א) ומה שהק' על תוס' ברכות י"ב ד"ה לא שכתבו דהר"י מקינון הק' מאי קמבע"ל והא ודאי מצות א"צ כונה ותי' דהיינו דוקא בלא נתכוון לצאת אבל היכי דנתכוין לברך על היין ונמצא שכר לא מהני ע"ש וק"ל מגמ' סוטה מ"ג דפריך ומ"ש ילדה בזקנה וכו' ומשני התם אי מימלך עלה לאו בת מיהדר הוא הכא אי מימליך עלה בת מיהדר הוא דהא מעיקרא לפירי קיימי מידי דהוי אעלו מאליהן וכו' ולסברת תוס' הנ"ל תקשי מה ראי' מייתי מעלו מאליהן בשלמא עלו מאליהן לא הי' כונה כלל אבל נטען לסייג הוי כונה אחרת כמו בירך על היין ונמצא שכר דהוי כמו היפך כונה. ולק"מ ועיי' ברע"ב ותוי"ט רפ"ק דפסחים שכת' דכמו דבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאלו הוא עפר סגי בכך וכו' ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דאתי מחשבה ומבטלת מחשבה ע"ש ועיי' רשב"א גיטי' נ"ג שהק' מ"ש מפיגול דהוי במחשבה נמי אע"ג דלא עביד מעשה ותי' דשאני התם דבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט וכו' ועיי' במהרי"ט בחי' קידושי' נ"ט דאע"ג דמעשה בלא מחשבה לא מהני מ"מ כשמחשב בשעת מעשה לא אמרי' דמחשבה מוציא מידי מחשבה ונשאר מעשה בלא מחשבה דלא מהני אלא אלים ואין מחשבה יוכל לבטלו ע"ש ועיי' בתוס' גיטין נ"ג ד"ה בד"א דהאי דסתם שוורים לאו למזבח קיימי עבדי לי' כהיזק שאינו ניכר ועיי' ברא"ש חולי' מ"א דמנסך כיון דהשא"נ ל"ש היזק לא חשיב מעשה גמור. ומעתה אלו היינו אומרי' דעלו מאליהן פטורי' מערלה דסתמא לאו לפירי קיימי א"כ אם הי' נוטע מתחילה לסייג הוי מעשה גמור וניכר לפטור מערלה א"כ נהי דבעלו מאליהן מהני מחשבתו לאכילה לחייב בערלה אבל בנוטע לסייג דהוי מחשבה בשעת מעשה אין מחשבת אכילה שאח"כ מהני להוציא מידי מעשה אבל כיון דעלו מאליהן חייבי' בערלה א"כ ע"כ סתמא מעיקרא לפירי קיימא וא"כ מה שנטע לסייג הוי אינו ניכר ולא חשיב מעשה גמור רק מחשבה שחישב לסייג ולקורות וא"כ אי מימליך עלי' לאכילה מחשבה מוציא מידי מחשבה וחייב בערלה. ולפ"ז אין, התחלה לקושי' ואין לו ענין כלל להאי דמאצ"כ וגם אינו מביא ראי' מעלו מאליהן להא דנוטע לסייג רק ראי' מזה דסתמא לפירי קיימי וא"ש

ב) ומה שהק' עמ"ש אחרוני' דעובר אי' דרבנן בשוגג א"צ כפרה ותשובה להגין מן היסורי' אמת שכ"כ נתה"מ סי' רל"ד והביא ראי' מעירובי' מ"ז א"כ מה יענו להא דחולי' ו' ע"א דאר"ז אפשר גזרו על תערובת דמאי ומיסתייעא מילתא דר' אסי למיכל אי' השתא בהמתן של צדיקי' וכו' אלמא אף דדמאי דרבנן מ"מ מקרי תקלה בשוגג. והנה כי כן הי' יכול להקשות על גופא דעובדא דבהמתן של צדיקים שם דף ז' דג"כ איירי בדמאי כמבואר שם. ולק"מ דנהי דא"צ כפרה בשוגג מ"מ יש תקלה וגנאי לצדיק שיאכל דבר איסו' או שיתאכל דבר איסו' ע"י ע"ש בתוד"ה צדיקי' והרי חלב נכרית מותר לגמרי ומ"מ לא יניקו תינוק מן הנכרית וגם המינקת והתינוק לא יאכלו דברי' אסורי' אף דמותר מדינא כמבואר כ"ז ביו"ד סוסי' פ"א וכן תערובת יבש ביבש חד בתרי דמותר אפי' לכתחילה מה"ת ומדרבנן ומ"מ יש אוסרי' לאכלם אדם א' אפי' בזאח"ז בסי' ק"ט ויש מחמירי' להשליך א' ולמה תצא כזאת מלפניו ית' להזמין להצדיק לאכול דבר שברצונו לא הי' אוכל

ועוד יש לחלק בין דבר שאסרו חכמים משום גזירה ובין דבר שאסרו מפני חשש אי' דאו' כדמאי שמא אינו מעושר ואסור מה"ת אלא שמה"ת לא חיישי' לזה דרוב ע"ה מעשרי' ואף דדמאי הוא איסו' קל דמאכילי' העניים דמאי מ"מ הוא מפני חשש אי' תורה ועיי' בש"כ דיני ס"ס אות י"ז ותבין

ג) ומה שהק' על ב"י ביו"ד סי' רפ"ו שכ' ולענין הלכה נקטי' כהרמב"ם דבית אע"פ שהוא עגול או בעל ה' זויות או ארכו יתר על רחבו הואיל ויש בו לרבע ד"א על ד"א חייב במזוזה דהא לא פליג עלי' אלא הרא"ש ולישנא דד"א עד"א שלמד ממנו הרא"ש אינו מוכרח דכל שיש בו לרבע ד"א עד"א בכלל ד"א על ד"א הוא וכו' ותמה עליו שהוא נגד גמ' דעירובי' פ"ח דקאמר ת"ש חצר שאין בה ד"א על ד"א אין שופכי' לתוכה מים בשבת ופרש"י אלמא מרובעת בעי' וקשי' לר"ז דס"ל באריך ח"א ורוחב ב"א לא בעי' עוקא והוא בהדי' נגד דברי ב"י. יעיי' בס' תוספות שבת סי' שנ"ז סק"ו הוא מותיב לה והוא מפרק לה שם ובלאה"נ לק"מ שהרי הביא הרא"ש שם בשם רבינו האי וראב"ד ור"ח דלר"ז כשיש בו אורך ד"א אעפ"י שאין ברחבו ד' אמות נמי מותר לשפוך ועיי' בריטב"א שם וישוע"י סי' שנ"ז ולדידהו פריך שפיר מברייתא דבעי' שיעור ד"א עד"א ואינו מוכרח דס"ל דפירושו מרובעות דוקא. ובזה הנני חותם באהבת התורה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה פ"ב

שיל"ת מאדע יום ה' קדושים י"ד למב"י תרל"ח לפ"ק

בימי ספירת העומר, יפרח כתמר, כבוד ידידי הרבני המופלג בתורה וביראה, עושה פרי תבואה, חרוץ ושנון וריח לו כלבנון הנגיד מו"ה משה עקשטיין ני' בק"ק סערענטש

זה היום פניתי מעט מרוב טרדותי לקיים הבטחתי לעיין בדבריו הנעימים והנני להשיב כאשר יתן ד' בפי וד' יחנני דעה ובינה. ומה שהתעורר על דברי הרמב"ם פי"א דברכות ה"ח דמצוה שאינה תדירה ואינה מצוי' בכל עת מברך שהחיינו דדומה למצוה שהוא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן וקשי' לי' למעלתו א"כ למה כתב בפ"ג מחמץ ה"ו כשבודק וכו' מברך על ביעור חמץ וכו' ולא כתב דמברך גם שהחיינו ואמאי הלא הטור בסי' תל"ב הביא שני טעמי' דאינו מברך שהחיינו בשעת ביעור. טעם א' בשם העיטור משום דאינו מזמן לזמן דמפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבדוק. טעם ב' בשם הרא"ש כיון שהבדיקה לצורך הרגל סמכי' אזמן דרגל וא"כ טעם א' ל"ש לרמב"ם דעכ"פ בדיקת חמץ אינה תדירה כמו פדיון הבן אף שלאחר ל' פודה כל ימיו מיקרי אינו תדיר וטעם ב' נמי ל"ש שהרי הרמב"ם בהל' ברכות הנ"ל כתב ואם לא בירך על סוכה ולולב וכו' בשעת עשיי' מברך בשעה שיי"ח אבל לכתחילה מברך בשעת עשיי' וה"נ ליברוך בשעת בדיקה אלו דבריו

והנ"ל בזה דמה דפשיטא לי' למעלתו דביעור חמץ דומה לפה"ב לא כן הוא והפרש גדול ביניהם דהנה סברת בעה"ע דאינו מברך שהחיינו בביעור חמץ יען דמפרש בים וכו' מר"ה צריך לבדוק היינו כיון דאין לו זמן קבוע ל"ש בי' ברכת שהחיינו וכמבואר בתשו' רשב"א סי' רכ"ג וע"ז כתב הרשב"א בתשו' סי' שע"ט והפר"ח סי' תל"ב דגם פדיון הבן אין לו זמן קבוע אחר שלשים אמנם הרמב"ם במתק לשונו חידש דגם במצוה שאין לה זמן קבוע אלא שאינה תדירה ואינה מצוי' בכל עת כגון פדיון הבן ומילה נמי הו' כמצוה שקבוע לה זמן ומברך שהחיי' ופי' הדבר שהרי אינו מצוי בכל עת בן בכור ובן למול ואין בידו לקיים מצוה זו תדיר לכן מברך שהחיינו כשנזדמן לו לקיים מצוה זו אבל ביעור חמץ תדיר ומצוי בכל עת ובכל שעה מצוי חמץ בביתו ובידו לפרש בים ולצאת בשיירא אדעתא לחזור תוך הפסח ולקיים עתה מצות ביעור ואיך יברך ע"ז שהחיינו לזמן שיקיים מצוה זו והלא הי' יכול לקיימה גם מקודם לכן ועיי' בח"י סי' תל"ג סק"א וסקכ"ג דאם בדק בליל י"ג מהני וא"צ לחזור ולבדוק ולענ"ד דאפי' מתחילת השנה