בית שערים אורח חיים פג

דכבר כיפר יו"כ על ח"ש הראשון. אמנם לפי הסברא הנ"ל חידשתי דמ"מ חייב בכדא"פ משום דעכ"פ מיתבי' דעתי' במה שאכל לבסוף ואינו מזיק גם אם מה שאכל רוב מכותבת איתכפר לי' וכ"ז השתא דכתיב לא תעונה משא"כ אי הוי כתיב לא יאכל לא הי' מחויב אבותבת בכדא"פ לדידי' ומשו"ה לא נאמרה אזהרה בעינוי ואלא מאי דליתא לסברא הנ"ל אלא דגם עתה דתלי' ביתובי דעתי' אינו חייב אלא דוקא אם אכל שיעור יתובי דעתי' בחיוב דהיינו כל הכותבת בחיוב ועיי' במ"ל פ"א מה' ח"ומ ובשג"א סי' ע"ו בסופו. ואין לדחות דג"ז בכלל דברי הגמ' נכתוב לא יאכל אכילה בכזית משא"כ השתא דכתיב לא תעונה מחויב גם על פחות מכזית אם אכל לפניו בכא"פ קרוב לכותבת כיון דמיתבא דעתי' לא משמע כן מדברי רש"י ז"ל שם אכילה בכזית משמע והתורה לא חייבה עליו אלא ביישוב הדעת נראה מלשונו שבמה שכתבה התורה לא העונה לאקולי אתי ולפמ"ש אדרבה לאחמורי הוא. והדין עמו דאין לומר כלל דזה בכלל דברי הגמ' אכילה בכזית דהא אי נמי הוי שיעור אכילה בכותבת או שיעור יתובי דעתי' בכזית מ"מ יש נ"מ הנ"ל בין אם אפקי' רחמנא בלשון לא תעונה ובין אי אפקי' בלשון לא יאכל וא"כ ראי' הנ"ל נכונה

אמנם באמת טעמא בעי למה לא יתחייב בגונא הנ"ל כיון דמיתבי' דעתי' מעט. לכן נ"ל כיון דקי"ל שיעורי' הלמ"מ א"כ כותבות ביו"כ נמי הלמ"מ ועיי' בלשון רש"י סוכה ד"ה ע"ב ובעירובין דף ד' כתב באופן אחר וא"כ הלכתא גמירי לה דאינו חייב עד שיאכל כל מה שצריך ליישב דעתו דהיינו כותבת בזמן חיוב ובאיסור ולא כשאכל רובו של כותבת בעיו"כ בהיתר ולא כשכיפר יו"כ על מה שאכל והא דקאמר בשמעתין דמשו"ה שיערו ביו"כ בכותבת משום דקי"ל לרבנן דבהכי מיתבי' דעתי' ובקרא עינוי כתיב ועיי' רש"י ד"ה וק"ל לרבנן נראין בזה דברי הרב הגאון מוהרצ"ה חיות בהגהותיו דהל"מ מסיני הי' רק דיש שיעורי' שמשערי' בכזית ויש בכותבת וביצה וכעדשה אבל לא נתפרש איזה בכזית ואיזה בכותבת רק זה נמסר לחכמי' והם שיערו בכל דבר לפי הכרע דעתם ואמרו דשיעור כותבת ודאי היתה הלכה על יו"כ כיון דלא כתיב אכילה רק עינוי ובהכי מיתבי' דעתי' וא"כ האי קי"ל לרבנן דמיתבי' דעתי' הוא רק טעם למה העמידו הלכה דכותבת על יו"כ ולא על שאר איסורי' או טומאת אוכלי' אבל כיון דמכח סברא זו הכריעו דהלכה דכותבת קאי על יו"כ ממילא א"א לחייב אלא באכל כל הכותבת בחיוב כמו שהיתה הל"מ וזה ברור לענ"ד

אך מה דק"ל ע"ז א"כ מה פריך בשמעתי' כ"ע בכותבת ועוג בכותבת עד שהוצרך לתרץ כ"ע טובא ועוג פורתא ומה קושי' הא באמת היתה הל"מ דכל אדם חייב בכותבת רק שלא פי' דכונתו על אכילת יו"כ וראו חכמי' דאדם בינוני מיתבי' דעתי' בכותבת ולכן העמידו הלכה זו על אכילת יו"כ ושוב גם עוג חייב על שיעור זה אף דהוא לא מיתבי' דעתי' מ"מ כך היתה הלכה שכל אדם חייב בשיעור זה וכל שיעורי חכמים כך הם באדם בינוני, ולא מצאתי מקום ליישב רק עפ"ד המל"מ פ"א מחו"מ דלעולם לא אתי הל"מ ואפקי' לקרא ממשמעותי' לגמרי ע"ש מה שהאריך ע"ד הרא"מ וא"כ שפיר פריך כיון דעוג לא מיתב דעתי' בכותבת וקרא עינוי כתיב א"כ עקרי' הלכה לקרא ממשמעותי' וע"ז משני דגם עוג מיתבי' דעתי' פורתא, ועדיין יש להמעיי' במ"ל לפקפק ע"ז כי זה לא מקרי עקרי' לקרא לגמרי ע"ש וצ"ע

המורם מזה נ"ל ברור דאם אכל בעיוה"כ עד קרוב לשיעור שביעה סמוך לחשיכה ותוך כדא"פ משקידש היום אכל חצי כותבת והי' לו יתובי דעתא ביו"כ פטור כיון שלא אכל שיעור יתובי דעתי' ביו"כ עצמו, אך דברי רש"י שהבאתי לעיל הם נגד זה, ונ"ל לומר בכונתו עפ"ד תו"י בשמעתי' שהק' אהא דאמרי' האוכל אכילה גסה ביו"כ פטור דל"ש אכילה ובנזיר דכ"ג ובהוריות דף יו"ד אהא דאמרי' ב' בנ"א שצלו פסחיהן א' אכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם פריך האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר מצוה מיהא עביד אלמא אכילה גסה שמה אכילה ותי' שיש אכילה גסה מאוד שקץ לאכול וזה ל"ש אכילה ויש שאינה גסה וכו' כל כך ע"ש וזה כונת רש"י וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה גם חצי כותבת הא' וממילא כשאכל כותבת שלם היתה אכילה גסה מאוד לכן פטור משא"כ אם חצי כותבת הא' לא היתה אכילה גסה כלל א"כ חצי הב' הי' רק קצת אכילה גסה הי' חייב כקושי' תו"י לאמת וא"כ אדרבה דברי רש"י מסכימי' לדברינו דאל"כ אלא שאם אכל משחשיכה אף שלא אכל אח"כ ביו"כ אלא ח"ש משום יתובי דעתי' אפ"ה חייב א"כ לחייב משום חצי כותבת הראשון דאכתי לא הוי אכילה גסה מאוד ואלא מאי כדברינו

אמנם הדרנא בי דמדברי רש"י ז"ל אין ראי' לדברינו דנ"ל דודאי אם אכל סמוך לחשיכה חצי כותבת ותוכדא"פ משקידש היום חצי כותבת שפיר חייב כי דבמה שאכל קודם יו"כ לא הי' בו שיעור יתובי דעתא והי' צריך לצירוף של יו"כ ליישב דעתו משא"כ הכא שהי' אוכל בעיו"כ כדי שביעה וא"כ האכילה ראשונה לא היתה צריכה למה שאכל חצי כותבת ביו"כ ליישב דעתו לכן אין מצטרפי' אלא צריך לאכול ביו"כ עצמו שיעור יישוב הדעת ועיי' סברא כזה בתוס' שבת דף צ"א ע"ב ד"ה פחות מכביצה ובגמ' מנחות כ"ד ובתוס' זבחים דל"א ד"ה התם איכא שיעורא ע"ש היטב

ומה שצל"ע קצת בדברי רש"י אלו למה לא נקט שאכל ביו"כ גופא שיעור שביעה ואח"כ אכל אכילה גסה ובשוגג ואיתידע לי' בינתים ולענין חטאת או אפי' במזיד ואתרו בי' ולענין מלקות למה דקי"ל חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שפטור מקרבן ומלקות של אכילה אחרונה שהיתה אכילה גסה ואינו חייב רק על הראשונה ולמה נקט שאכל שיעור שביעה בעיו"כ וצ"ע

אמנם כ"ז לענין ספק שנסתפקתי לענין יו"כ אבל לענין בהמ"ז נ"ל להכריע דודאי אם השביע עצמו מדברי' אחרי' ואח"כ אכל פחות מכזית פת לר"מ או פחות מכביצה לר"י אינו חייב בבהמ"ז מדאורייתא ואפי' מדרבנן נמי פטור אבל אם אכל דברי' אחרים עד קרוב לשביעה ואח"כ אכל כזית פת לר"מ או כביצה לר"י וגמר בזה שביעתו אז חייב בבהמ"ז מדאורייתא והוא דהנה כבר העירותי לעיל מנ"ל דהאי דרשה דר"מ ור"י אסמכתות הן. ובשלמא לר"י יפה אמרתי לעיל דמה"ת בעי' שביעה גמורה שיהי' שבע ממנה מסעודה לסעודה ואמרו רבנן גם בשביעה לפי שעה דהיינו כביצה מחויב בבהמ"ז משא"כ לר"מ כיון דמה"ת בעי' שביעה א"כ מה"ת אמרו רבנן שמחויב בכזית. לכן לבי אומר לי דדרשה דר"מ ור"י דרשות גמורו' המה ואפ"ה כזית וביצה הוי רק דרבנן דר"מ ס"ל ואכלת זו אכילה ואכילה בכזית וא"כ על כזית פת מחויב לברך בהמ"ז אבל דוקא כשהוא שבע מברך והיינו אף שהיא שבע מדברי' אחרים מ"מ כיון שהוא שבע ואכל גם כזית פת חייב בבהמ"ז מדאוריי' משא"כ אם לא אכל כזי' פת רק חצי זית אף ששבע בזה כיון שאכל גם דברים אחרים מ"מ כיון שאכילת פת שלו לא מיקרי אכילה דאכילה בכזית אין כאן חיוב בהמ"ז. אך כ"ז אם הוא שבע מכזית פת כגון שאכל דברים אחרים קודם לפת והפת גמר לשביעתו משא"כ כשלא אכל רק כזית פת ולא יותר או אפי' השביע עצמו אח"כ בדברים אחרים אינו מחויב בבהמ"ז כיון שבאכילת הפת לא הי' שבע אבל כ"ז הוא מן התורה אבל מדרבנן אפי' אכל כזית פת ואינו שבע מחויב בבהמ"ז. אמנם ר"י דריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה והיינו כביצה דמכזית ליכא שום אדם בעולם שישבע ממנו אמנם מכביצה יש אנשים בעולם שנשבעים ממנו ונקרא אכילה שיש בו שביעה אמנם רוב בני אדם בינונים אין נשבעים ממנו וסובר ר"י ג"כ דודאי בעי' שביעה בדידי' באדם האוכל אך אם אכל עד קרוב לשביעה דברים שא"צ בהמ"ז ואח"כ השלים שביעתו בכביצה פת מחויב בבהמ"ז מדאורייתא משא"כ אם אכל פחות מכביצה פת אף שהשביע עצמו בזה ע"י דברים שאכל לפני זה אין כאן חיוב בהמ"ז כלל כיון שפחות מכביצה אין כאן שיעור שביעה לשום אדם בעולם אבל כביצה פת ואינו שבע מדאורייתא פטור ומדרבנן מחויב בבהמ"ז

המורם מזה יש ג' דינים נפרדים

(א) אם אכל קרוב לשביעה מדברים הפטורים מבהמ"ז ואח"כ השלים בכזית פת לר"מ או בכביצה לר"י מחויב בבהמ"ז מדאורייתא כמו אם אכל לשובע נפשו מפת

(ב) אבל אם גמר שביעתו בפחות מביצה לר"י או בפחות מזית פת לר"מ פטור מבהמ"ז אפי' מדרבנן אף שהוא שבע

(ג) אבל אם אכל כזית פת לר"מ או כביצה לד"י ועדיין רעב אז פטור מה"ת ומחויב מדרבנן בבהמ"ז וכמש"ל

ובזה יש ליישב קושי' תוס' בשמעתי' שהק' אהא דהוכיחו דכזית וביצה הוי שיעורא דרבנן מפ' ג' שאכלו דף מ"ח דאמר שמעון בן שטח לגרמי' הוא דעביד דתני' ולהוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן משמע דאי הוי אכל כזית דגן שפיר הי' יכול להוציא המלך והמלכה אף שהם אכלו מסתמא כדי שביעה והוא אכל שיעורא דרבנן דהיינו כזית והאיך אתי דרבנן ומפיק דאוריית' כדפריך במי שמתו דף כ' גבי קטן. ולפמ"ש נכון מאוד דודאי אם אכל רק כזית והוא רעב עדיין הוי רק שיעורא דרבנן משא"כ שמעון בן שטח אפשר שאכל מעיקרא דברים הפטורים מבהמ"ז עד קרוב לשביעה וא"כ אם הי' אוכל אח"כ כזית דגן הי' מחויב בבהמ"ז מדאו' ושפיר הי' יכול להוציא ינאי ואשתו משא"כ כשלא אכל כזית דגן לכן לגרמי' הוא דעבד והא דקתני בברייתא עד שיאכל כזית דגן היינו אפי' הוא שבע מדברים אחרים ג"כ אינו מחויב בפחות מכזית דגן. ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי לעיל דאם כזית וביצה הוי רק שיעור דרבנן מה פריך השתא כביצה שבועי משבעא עיי' עליו ולפ"ז א"ש דמכאן מוכח עכ"פ דיש אדם בעולם אשר שבע מביצה וכמ"ש וא"כ איך אפשר שלא יהי' אדם בעולם דמיתבי' דעתי' בפחות מכותבת שהוא יתר כביצה ושפיר הוכיח דכותבת פחותה מכביצה

ואחרי הדברים האלה ליתא לתי' שכתבתי לעיל על קושי' בעל כפ"ת וקושיתו קמה וגם נצבה דאיך אפשר דשביעה דשתי' ה' פחות מכביצה רק בכזית א"כ תקשי השתא כזית שבועי מישבעא בשתי' דעתי' לא מיתבי' ולמה לי בשתי' ביו"כ מלא לוגמיו ואי משום דשביעה דשתי' בכזית הו' רק מדרבנן מ"מ עכ"פ יש אדם בעולם שערוה צמאונו בזה