בית שערים אורח חיים פב

יין הוי רק דרבנן אף דדרשה ושבעת זו שתי' הוי דאורייתא. ואקדים דברי תוס' בשמעתי' שכתבו בתחילה להוכיח דלענין שתי' בעי' כביצה ולא סגי בכזית דהא ר' יודא דריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה אלמא דלשון שביעה שייך בכביצה א"כ ר"מ דדריש ושבעת לשתי' בעי כביצה ושמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתי' דשביעה דשתי' הוי פחות מכביצה דכל הני שיעורי הוי מדרבנן כדמוכח וכו' ובס' תוס' יו"כ התפלא איך אפשר לומר דשביעה דשתי' הוי בפחות מכביצה דהיינו בכזית והלא ביו"כ לא בעי' שביעה אלא יתובי דעתי' ושיעור יתובי דעתיו בשתי' כמלוא לוגמיו כל חד בדידי' ואם בכזית שבע כ"ש דמיתבי' ולמה בעי' כמלוא לוגמיו שהוא יתר מכזית אפי' באדם בינוני וע"ש

ובהשקפה ראשונה אמרתי דאדרבה בזה מדויק לשון התוס' שכ' דשביעה דשתי' הוי פחות מכביצה דכל הני שיעורי הוו מדרבנן ולכאו' תיבת דכל אין לו מובן דמשמע שהוא נתינת טעם אדלעיל יען דכל הני שיעורי דרבנן לכן אפשר לומר דשביעה דשתי' הוא פחות מביצה והוא דבר שאין לו שחר לכאורה והתוס' בסוכה כ"ז כתבו באמת וכל הני שיעורי דרבנן והוא מילתא באנפי נפשה. אמנם להצדיק דברי תוס' בכאן אמרתי שבאו ליישב קו' ס' תוס' יו"כ הנ"ל דודאי אילו הי' שיעור כזית וביצה שיעור דאורייתא ששבע בזה הי' קשה השתא כזית משבעא בשתי' דעתי' לא מיתבי' אבל באמת מדאורייתא לא נקרא זה שביעה רק הוא שיעור דרבנן ואפשר מדאו' אפי' דעתי' לא מיתבי' וכמלוא לוגמיו מיתבי' דעתי' מדאו' וחייב עליו ביוה"כ וזה שכתבו אפשר דשביעה דשתי' הוי בפחות מביצה ואי תקשי לך א"כ השתא שבועי משבעא דעתי' לא מיתבי' ז"א דכל הני שיעורא דרבנן נינהו ורק מדרבנן משבעא ולא מה"ת והבן

אבל אחר העיון הא ליתא דא"כ תקשי לכאו' האיך הוכיח לקמן דכותבת פחותה מכביצה מדר"י דדריש אכילה שיש בה שביעה השתא כביצה שבועי משבעא וכו' הא האי דכביצה משבעא הוי רק מדרבנן וכותבת דיו"כ הוא ליחייב מדאו'. אמנם לפמש"ל ניחא דהא דאסמכא רבנן כביצה אושבעת היינו לפי שכביצה משביע לפי שעה ומה"ת בעי' שביעה גמורה על חצי מעל"ע והא חזי' דגבי יו"כ לא בעי' רק יתובי דעתי' לפי שעה כדאמר לקמן קי"ל לרבנן דבכותב' מיתבי' דעתי כ"ע טובא ועוג פורתא ופריך שפיר השתא כביצה משבעא לפי שעה מכ"ש דמיתבי' דעתי' לפי שעה. ולפ"ז ליתא להנ"ל דאפי' אי הוי שיעורא דרבנן בפחות מכביצה לענין שתי' מ"מ מדאסמכוה רבנן אישבעת ע"כ משביעו ומרווה צמאונו לפי שעה עכ"פ וכש"כ דמיתבי' דעתי' לפי שעה והדק"ל למה בעי' בשתית יו"כ מלא לוגמיו

ומעתה שוב אשוב לפשוט הני ב' ספיקות הנצבים בפתח דברינו ובאנו ג"כ עד הישוב לקושי' הנ"ל דאי כזית וביצה הוי שיעורא דרבנן א"כ מה פריך לקמן השתא כביצה שבועי מישבעא וכו'. והנה הא פשיטא לי דאפי' אכל קודם שקידש היום אפי' כדי שביעה ומשקידש היום אכל חצי כותבו' לאחר כדא"פ מאכילה ראשונה ודאי פטור כמו דמשני בשמעתי' כדפריך כזית בכדא"פ וכותבת בכדא"פ קי"ל לרבנן דבכדא"פ מיתבי' דעתי' ביותר בכדא"פ לא מיתבי' דעתי' והנה אף שמשם אפשר לחלק דדוקא משיעור קטן ככותבות לא מיתבי' דעתי' בטפי מכדא"פ אבל אם אכל ושבע ואחר כדא"פ אכל חצי כותבת אפשר דמיתב דעתו בזה מ"מ כבר הוכחתי לעיל מדברי התוס' בשמעתי' גבי קידוש דגם כשהוא שבע לא מיתב דעתי' בפחות רק כשהוא שבע מיתב דעתי' זמן רב וכשהוא רעב וצמא זמן מועט דכשאדם מתאוה לאכול לא תתקרר דעתו בפחות מכותבות בכדא"פ וכן בשתי' בשיעורי' אך אם הי' בכדא"פ אז אני נבוך בספק הנ"ל. ועיי' רש"י בשמעתין הפי' בכדא"פ שמתחילת אכילה הכזית או הכותבת עד סוף אכילתו לא ישהה יותר מזמן הצריך לאכילת פרס וכן דעת הרמב"ם פי"ד מה' מ"א ה"ח ועיי' בלשון התוספתא שהביא הרה"מ בפ"ב מה' שביתת עשור ה"ד אמנם דעת הר"ן בשמעתי' דשיעור כדא"פ נאמר על זמן ההפסק בין תחילת אכילה ראשונה לסוף אכילה והיינו שאם זמן הפסק שעשה בין תחילת אכילה ראשונה לסוף אכילה אחרונה היתה יותר מכדא"פ פטור אבל אם לא הפסיק כ"כ רק שמתחילת אכילתו עד סופו שהה כ"כ חייב יע"ש וכן מורי' דברי' התוס' בכריתות די"ב ע"ב ד"ה מתחילה ועד סוף כדא"פ יע"ש ועיי' בס' כפ"ת בסוגי' ובתשו' רא"ם ח"ב סי' ט"ו ולזה נתכווין הטור בסי' תרי"ב שהביא בשם הרמב"ם שיעור כדא"פ והוא לאפוקי מדעת התוס' והר"ן הנ"ל ובחנם השיג עליו הב"י שם למה הביא זה בשם הרמב"ם הלא הוא מבואר בגמ' ובתוספתא ע"ש

ולכאורה נ"ל לפשוט מדברי רש"י בשמעתין בד"ה אכילה גסה וז"ל שאכל לילי יו"כ על השובע שהי' שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה והנה תיבות וכל מה שאכל משחשיכה וכו' הוא דבר שפתים אך למותר כמבואר לכל מבין אבל הוא הדבר אשר דברתי דכונת רש"י דלא נטעה לפרש דכונת ר"ל דוקא דכל הכותבת זה היתה אכילה גסה לאכול עוד ככותבת שהוא שיעור של יו"כ אבל חצי כותבת עוד לא היתה אכילה גסה ואפ"ה פטור כיון דחצי כותבת שלא הי' אכילה גסה אינו כשיעור חיוב ובהשלמת השיעור הוא אכילה גסה אלא דוקא אם כל מה שאכל משחשיכה גם חצי כותבות הראשון היתה אכילה גסה אז פטור אבל אם תחילת אכילתו לא היתה אכילה גסה ודאי חייב אף שלא הי' בו ככותבת מ"מ כיון שאכל קודם שקידש היום והי' יתובי דעתא בפחות מכותבת הוא חייב ומדוקדק לשון רש"י הדק היטב ולפ"ז נפשט ספק הנ"ל לענין יו"כ לחומרא והבן

והנה ככל החזיון הזה י"ל ג"כ אפי' אם נאמר דיו"כ מכפר על ח"ש וכמו שהארכתי לעיל מ"מ מחויב אם אכל ככותבת בכדא"פ דאף דיו"כ כבר כיפר על מה שאכל וא"כ היתר הוא ואיך יצטרף לחיוב מ"מ חייב על המיעוט שאכל לבסוף כיון דבהא מיתבא דעתי' ולא גרע מאלו אכל רוב הכותבת בעיו"כ בזמן הפטור והשלים ביו"כ דחייב כנ"ל דאין קפידת התורה בשיעור כלל רק ביתובי דעתי' וקי"ל לחכז"ל דלא מיתב דעת בפחות מכותבות וכיון דבאופני' הנ"ל משכחת יתובי דעת בפחות מזה חייב עליו ובהכי ניחא דתוספתא הנ"ל שהביאו הרה"מ אתי' נמי אפי' אליבא דרבי דיו"כ מכפר נמי על שאינן שבים וגם בזה אפשר לכווין דברי הטור שהבאתי לעיל שכ' שיעור אכילת פרס ביו"כ בשם הרמב"ם והב"י השיג עליו שהוא מבואר בתוספתא ולפי האמור ניחא דתוספתא הו"א ר"י הוא דפליג אדרבי בשבועות די"ב וס"ל דיו"כ אינו מכפר אלא על השבים ואפשר דאנן קי"ל כרבי וכדוחי לקמן דכ"ה ע"ב אפ"ת מתני' רבי הוא וא"כ אינו חייב ביו"כ אלא אם אכל כשיעור בפ"א וכנ"ל לכן הביא בשם הרמב"ם דחייב גם לדידן אי משום דלא קי"ל כרבי או משום דיו"כ לא מכפר על ח"ש או כסברא הנ"ל

ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל אם כותבת יתירה מכביצה א"כ אין בית הבליעה מחזיקו בפ"א אלא בשתי פעמים ואיך משכחת כרת דיו"כ אליבא דרבי הא על אכילה ראשונה כבר כיפר לי' יו"כ. ולפמ"ש ניחא דמחויב על מעט שאכל לבסוף אף שאין בו כותבת כיון דמיתבי בי' דעתי' וכן עוררני ידידי הרבני המובהק מו"ה שמעון ליכטענבערג ני' מפה וכבר אמרתי דגם בזה ניחא ליישב דקדוק של הכפ"ת דמה שייכות להאי דקי"ל לרבנן עם הא דכותבת יתירה מכביצה כנ"ל ולפי האמור א"ש דאם יתירה מכביצה קשה איך משכחת חיוב דיו"כ כקושי' דלעיל וצ"ל דאם אכל כותבת בשני פעמים נמי חייב על חצי דלבסוף אף שעל הראשון כיפר לי' יו"כ משום דמיתבא דעתי' לכן קאמר וקי"ל לחכמי' דבהכי מיתבי' דעתי'

ובסברא זו עלה במחשבה לפני ליישב מה שתמה בעל כפ"ת לעיל בריש פרקין אהא דאמר לא נצרכא אלא לח"ש מ"ש דאשמועי' הא דח"ש אסור מה"ת ביו"כ טפי מבשאר איסורי' ע"ש מה שהאריך בזה ולפמ"ש ניחא בהקדם סברת בעל שאגת ארי' בה' חמץ סוסי' פ"א שהבאתי לעיל דלענין בל יראה ל"א ח"ש אסור מה"ת משום דהא דאמרי' ח"ש אסור מה"ת היינו טעמא משום דחזי לאיצטרופי והיינו שאם יאכל עוד חצי זית בכדא"פ של חצי זית ראשון קי"ל דחייב וא"כ האי חצי זית מצטרף לחיוב א"כ כשיאכל עוד ח"ש בכדא"פ איגלאי מילתא דח"ש הא' באיסורא קאכיל למפרע דהא הוא משלים לשיעור אכילה לכן שפיר אסור מה"ת משא"כ לענין בל יראה גם אם ישלים אחר זה לכזית לא יתחיל העבירה למפרע רק מיכן ולהבא כיון שאז יהי' לו כזית בביתו ולעולם לא נהי' צריכי' לצרף שהיות הח"ש לחיוב על שהיית השיעור וא"כ ל"ש בי' חזי לאיצטרופי וממילא לא אמרי' בי' ח"ש אסור מה"ת ע"ש דבריו כי נעמו ולפ"ז אני אומר גם ביו"כ אי נימא כסברא הנ"ל דגם אם אכל בזמן היתר קודם שחשיכה והשלים משחשיכה תוך כדא"פ חייב משום דעכ"פ מיתבא דעתי' עתה בפחות מכותבת שאכל בזמן החיוב א"כ ל"ש בי' חזי לאיצטרופי כלל כיון דאם יאכל ככותבת לא נהי' צריכי' לומר שהחיוב מתחיל למפרע מח"ש הראשון שאכל באיסור דהא גם אם אכל ח"ש הראשון בהיתר מחויב משום דבח"ש האחרון מיתבא דעתי' וא"כ אין החיוב מתחיל למפרע רק מיכן ולהבא כיון דעתה שאכל לפניו מיתבא דעתי' אח"כ בפחות מכותבת וכעין סברת חת"ס שהבאתי לעיל מדברי תו"י יומא ל"ט וא"כ ל"ש בי' חזי לאיצטרופי כלל וכסברת שג"א הנ"ל וא"כ הו"א דביו"כ ח"ש אינו אסור מה"ת לכן אשמעי' דגם ביו"כ ח"ש אסור מה"ת

אמנם אחרי העיון נ"ל להביא ראי' ברורה נגד סברא זו מלקמן דף פ"א דאר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכ' נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית. והנה לפי סברא הנ"ל השתא דכתיב לא תעונה והקפידה על יתובי דעתי' מחויב אף אם עיקר אכילתו היתה בעיו"כ עם חשיכה בשעת היתר רק גמר הכותבת שהוא יתובי דעתי' היתה ביו"כ משא"כ אי הוי כתיב לא יאכל ולא היתה הקפידה על יתובי דעתי' רק על אכילה לא הי' מחויב אלא אם אוכל כשיעור בזמן האיסור וא"כ למה לא קאמר משו"ה לא כתיב לא יאכל דא"כ ל"ה חייב באופן הספק הנ"ל ולהכי כתיב לא תעונה. ויותר קשי' אליבא דרבי דיו"כ מכפר אף על כרת דעצמו ואי נימא גם על ח"ש דעצמו כמש"ל א"כ א"א לחייב אליבי' על כותבות בכדא"פ