בית שערים אורח חיים פא

דברכות ססי' ו' דאף דלענין אכילת איסור חייב בכזית מצומצם ומצרפינן את של בין החניכים כדאמרי' ספג"ה לר"י דהנאת גרונו בעי' מ"מ לענין ברהמ"ז דכתיב ושבעת לא מצרפי' של בין החניכים אלא בעי' כזית במיעיו דוקא שישבעו מיעיו ע"ש ועיי' בחת"ס או"ח סי' קכ"ז וסי' מ"ט שם שרוצה ללמוד מדברי תוס' ישינים יומא דף ט"ל גבי חילוק לחה"פ פ דאמר כ"א מגיעו כפול והצנועי' מושכין את ידיהם וכתבו תו"י א"ר דוקא מגיעו כפול אבל בכזית לא היו מושכי' את ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא הי' מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שביעין מלשון זה למד לענין מצות אכילת קדשים שאם שבע בפחות מכזית יוצא י"ח כמו בכזית וכן לענין כל אכילות שבתורה ואפי' אם בשאר מצות אינו כן מ"מ לענין בהמ"ז העלה שם דאם שבע בפחות מכזית מחויב לברך וע"ש מה שפי' על והם מדקדקי' עד כזית ועד כביצה ולפ"ז קשי' מה פריך מר"י דס"ל דשיעור בהמ"ז הוא כביצה משום דדריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזה זה כביצה ואס"ד דכותבת הגסה יתירה מכביצה השתא כביצה שבועי משבעא דעתא לא מיתבא דילמא לעולם כביצה לא משבעא רק דר"י דריש ואכלת שיעור הנאכל בב"א כמו גבי טומאת אוכלין אלא דאי לא כתיב ושבעת הי' שיעור הנאכל בב"א רק ב' זיתים שהוא שיעור הנאכל בב"א ויש בה הנאת גרונו אבל כיון דכתי' ושבעת דרשי' דאין הכונה על אכילה שיש בה הנאת גרון אלא אכילה שיש בה שביעה היינו מילוי מיעים. ובאופן זה נאכל בב"א כביצה ולכן השיעור הוא כביצה ואם אוכל פחות מכביצה אעפ"י שאכל לפני' דברי' אחרי' הרבה עד שהוא שבע עתה מפחות מכביצה פת מ"מ אינו מחויב בבהמ"ז אבל בכביצה שהוא שיעור הנאכל בב"א אם א"צ להנאת גרון רק למילוי מיעים ושבע ממנו כגון שאכל לפני' וכדומה מחויב בבהמ"ז מדאורייתא ועי' מה שאכתוב בזה בסמוך ודלא כחת"ס הנ"ל וא"כ י"ל שפיר דכותבת הגסה יתירה מכביצה ומה פריך וצ"ע לכאורה

אמנם נ"ל דהנה דעת הרמב"ם פ"ה מה' ברכות דכזית וביצה הוי רק שיעורא דרבנן. ודעת הראב"ד שם דכזית וביצה הוי שיעורא דאורייתא ועי' בתוס' בסוגי' ד"ה ולא בירך אחרי' ובתוס' ברכות דף מ"ח ד"ה עד שיאכל כזית דגן ורש"י שם וברבינו יונה ורא"ש שם ולכאורה נראה ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם דהוא רק דרבנן דהא ר"מ דריש ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' ואכילה בכזית וא"כ אי נימא דכל הנך דאורייתא נינהו א"כ גם ברכה לאחרי' בשתי' דאוריית' והלא מבואר ברבינו יונה ברכות דף מ"ד גבי ארץ הפסיק הענין דלרבנן דר"ג שם דלית להו ג' ברכות בז' מינים גם ברכה מעין ג' אינה אלא מדרבנן וברשב"א שם נדחק דליהוי ברכה מעין ג' דאוריית' ועיין בצל"ח שם דאי ברכה מעין ג' בז' מיני' דאורייתא לרבנן ע"כ בפת בעי' ג' ברכות מדאורייתא ולא משמע כן בברכות דף כ' גבי הא דבעי אי נשים בבהמ"ז דאורייתא ופרש"י משום דנשים לא נטלו חלק בארץ ותוס' פי' משום דליתניהו בברית ותורה מש"ה מספקא לי' ולכאורה טעם זה ל"ש אלא על ברכת הארץ ולא בברכת הזן ובונה ירושלים ולא מיסתבר דבאמת מבע"ל רק על ברכת הארץ אלא על כל הג' מבע"ל ובשלמא אי מדאו' סגי בברכה אחת מעין ג' שפיר מיבעי' כיון דליתניהו בברכת הארץ ליתניהו לכולהו אבל אי מדאו' ג' ברכות בעי' א"כ מה"ת כיון דליתניהו בברכת הארץ לא יברכו אינך ב' ברכות ועי' בצל"ח ברכות כ' ותבין היטב א"כ מזה נראה דברכה מעין ג' לא הוי אלא מדרבנן וא"כ איך אפשר כלל לומר דכזית וביצה דאורייתא א"כ גם ושבעת זו שתי' דאו' ויהי' ברכת מעין ג' על היין דאוריית' וכבר הוכחתי דברכה מעין ג' אינה אלא מדרבנן, וא"ל אף דברכה מעין ג' מדרבנן בזי"ן מינים מ"מ ביין הוא דאו' דלא מצינו בשום מקום לחלק בין ברכה מעין ג' של יין לשאר שבעת המינים, ומכח זה ק"ל נמי לשיטת הרשב"א דברכה מעין ג' הוא דאו' בזי"ן מינין אבל א"כ בפת ג' ברכות הוא דאו' כמש"ל בשם צל"ח וא"כ אם כזית וביצה דאוריית' ושבעת זו שתי' נמי דאו' א"כ לר"מ צריך לברך על היין ג' ברכות והא ודאי ליתא ואדרבה כל פ' כיצד מברכין מלא מזה דאין מברך על היין רק ברכה מעין ג' ואין הפרש בינו לשאר זיין מינים אלא ודאי מוכח כדעת הרמב"ם דכזית וביצה הוי רק דרבנן וא"כ גם ושבעת זו שתי' הוי רק דרבנן וא"ש

אמנם באמת טעמא בעי היא גופא דממנ"פ אי שבע בכביצה לר' יודא למה יהי' רק שיעורא דרבנן ואי אינו שבע בזה א"כ איך אסמכוה רבנן כלל כביצה אקרא דושבעת הא בכביצה ליכא אכילה שיש בה שביעה ותוס' כתבו בשמעתי' דכזית וביצה הוא שיעורא דרבנן דמדאו' בעי' שביעה גמורה אך לכאו' לא ידענו מהו זה שביעה גמורה ושביעה שאינה גמורה אבל תוכן הדברים הוא כך כמו דאמרי' לקמן בסוגי' לענין יתובי דעתא דכותבת הגסה ביוה"כ כ"ע טובא ועוג פורתא היינו שכל העולם יש להם יתובי דעתא מכותבות זמן ארוך ועוג רק זמן קצר וע"ש בתוס' יו"כ כן הוא לענין שביעה דבהמ"ז דודאי כביצה שבועי משבעא אבל רק על זמן קצר ולא מסעודה לסעודה וזה כונת התוס' דמדאו' בעי' שביעה גמורה שיאכל עד שיהא שבע מסעודה לסעודה אז מחויב בבהמ"ז וחכמי' תקנו לברך גם על כביצה כיון שהוא משביעו לפי שעה ושפיר אסמכוה אקרא דושבעת והבן ועי' תשו' נוב"י ח"ר באו"ח סי' ל"ח בסופו, ולפ"ז התינח אם הפי' כפשוטו אכילה שיש בה שביעה שהוא שבע ממנה אבל אי נימא דהדרשא הוא שיהיה שיעור הנאכל בב"א אם אינו רוצה בהנאת גרון רק בהנאת מיעים כקושי' הנ"ל וא"כ יהי' כביצה שיעור לבהמ"ז מדאו' ולפ"ז גם לר"מ כזית ושבעת זו שתי' דאו' ויהי' יין חלוק משאר זי"ן מינים וזה לא שמענו כמו שביארתי ואלא מאי דהפי' כפשוטו ושפיר פריך השת' כביצה שבועי משבעא וכו'

ובסברא זו ישבתי על נכון דברי תוס' לקמן ד"ה ה"ב כמלא לוגמיו שהוכיחו דהא דאמר בפ' חלון דף ע"ט המקדש אם טעם מלוא לוגמיו יצא וא"ל לא יצא דהיינו המלוא לוגמיו דאס"ד מלא לוגמיו ממש קאמר א"כ הוי טפי מיתובי דעתא ואמאי שיערו כל חד וחד בדידי' בשלמא אי הוי כמלא לוגמיו ניחא כדמשני בסמוך קי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' כ"ע טובא עוג פורתא וכבר התפלאו על דבריהם המהרש"א בחידושיו ובס' כפ"ת הא זה אמרי' לקמן לענין אכילה בכותבת אבל לענין שתי' אמרי' בכל חד בדידי' מיתב דעתי' עי' בדבריהם ובס' כ"ת הנ"ל שלח ידו והגיה כ"ע פורתא היינו לכ"ע מיתב דעתי' במעט יין כמלוא לוגמיו דידי' ועוג טובא ודברי מהרש"א נפלאי' מאוד שהגיה ואמאי לא שיערו בכל חד בדידי' ור"ל כיון דנתנו שיעור למלא לוגמיו דהתם ברביעית ע"כ לאו בכל חד וחד שיערו אלא באדם בינוני הוי שיעור מלוא לוגמיו ברביעית ואי מלא לוגמיו ממש קאמר תקשי למה לא שיערו בכל חד וחד בדידי' ולמה שיערו ברביעית אבל אי כמלוא לוגמיו קאמר ניחא דהוא יתובי דעתא וקי"ל לרבנן גב' קידוש דברביעית מיתבא דעתא כ"ע טובא ועוג פורתא כמו דאמרי' לענין אכילת כותבת לקמן ואע"ג דלענין יתובי דעתי' דשתי' ביו"כ אמרי' לקמן דכל חד בדידי' יש לחלק בין חיוב דיו"כ לקידוש ע"ש, והנה לא ביאר לנו מה חילוק יש בין יתובי דעתא דיו"כ ליתובי דעתא דקידוש, ולדעתי נראה דכונתו דבקידוש שותה על השובע לכן השיעור שוה לכל אדם אבל ביו"כ שמתענה לא מיתב דעתי' בשתיתו אלא כל חד בדידי', אבל מ"ש כיון דשיעור מלוא לוגמיו דשם ברביעית ע"כ לאו בכל חד בדידי' שיערו. לא ידעתי מנ"ל הא דשיעור מלא לוגמיו דשם היינו רביעית, ואם כונתו למ"ש תוס' בסמוך דבע"פ דק"ח אמרי' דד' כוסות שיעורן ברביעית וע"כ דמלוא לוגמיו דהתם היינו רביעית הא אדרבה התוס' הוכיחו דמלוא לוגמיו הוי יתר מרביעית, ועוד דא"כ גם ראי' שני' בנוי על הא דע"פ ומה הוסיפו בראי' שני', ועוד דאפי' אי נימא דמלוא לוגמיו הוי רביעית מ"מ לא ניחא הא דע"פ דהכא בפ' חלון אמרי' דהמקדש צריך שיטעום מלוא לוגמיו והוא רביעית ושם אמרי' דשיעור הכוס הוא רביעית וא"צ לשתות רק רובא דכסא ע"ש וכוס של קידוש א' מהם, ויותר יש להפליא שפי' אי הוי מלוא לוגמיו ממש והוא רביעית א"כ אינו משום יתובי דעתי' ולמה לא שיערו בכל חד בדידי' מי שמע כאלה אדרבה אי ליכא טעמא דיתובי דעתי' השיעור שוה בכל אדם כמו לענין אכילת איסור ואכילת מצוה והוצאת שבת ודומיהן ועיי' מג"א סי' ק"ץ סק"ד כללו של דבר כונת המהרש"א נעלמה ממני

אמנם לדעתי נראה לפרש בכונת התוס' דהנה באמת הוא פלא דאי מלוא לוגמיו דהתם היינו כמלוא לוגמיו ניחא להו דמשערי' בכל חד וחד בדידי' דהא הוא משום יתובי דעתי' והוי כמו ביו"כ ולכאו' הוא נגד השכל דביו"כ שהוא צמא לשתות מיתבא דעתי' בכמלוא לוגמיו דידי' ובקידוש שהוא רוה נמי לא תיתב דעתי' אלא במלוא לוגמיו דידי' אך אחר העיון הוא נכון כמו דאמרי' לקמן לענין אכילה בכותבות כ"ע טובא ועוג פורתא מזה נראה להדי' דפי' יתובי דעתי' הוא כן. כשאדם יש לו תאוה לאכול או לשהות לא נתישב דעתו ולא נתקררה תאותו עד שאוכל כשיעור דקי"ל לחז"ל באכילה ככותבת ובשתי' מלא לוגמיו דידי' אבל כשאוכל ושותה כשיעור זה השקיע תאות אכילה ושתי' רק בעוג לא תשקוט רק פורתא ומיד תתעורר תאוה חדשה משא"כ לכ"ע לא יתעורר תאוה חדשה אלא לזמן מרובה וה"ב ביו"כ כשהוא צמא שיעור מלוא לוגמיו אינו משקיט תאות שתיתו אלא לזמן קצר ובקידוש שהוא רוה נמי לא תשקוט תאות שתיתו אלא בשיעור זה אבל אם שתה זה השיעור מיתבא דעתא טובא לזמן מרובה וזה כונת התוס' דאס"ד מלוא לוגמיו ממש א"כ אינו משום יתובי דעתי' ולמה שיערו בכל חד בדידי' בשלמא אם הוא כמלוא לוגמיו ניחא דהוא משום יתובי דעתי' ובשתי' לא מיתבא דעתי' אלא כל חד בדידי' אך לכאו' ק' כנ"ל ואפי' הוא כמלוא לוגמיו נמי ליכא למימר דהוא משום יתובי דעתי' ע"ז כתבו כדמשני לקמן קי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' כ"ע טובא ועוג פורתא וכתי' הנ"ל

נחזור להנ"ל דע"כ מוכח דהפי' אכילה שיש בה שביעה כפשוטו ולא כמו שהקשיתי דא"כ הוי ושבעת זו שתי' מה"ת לר"מ וזה א"א כמו שהוכחתי אבל לא נחה שקטה דעתי בזה די"ל לעולם כקושי' הנ"ל ובאמת כזית וביצה הוא דאורייתא ואפ"ה ברכה לאחרי' על שתית