בית שערים אורח חיים עה

להל' שחיטה דאי' אינו זבוח הוא בכ"ש ואף דכתי' וזבחת ואכלת ואכילה בכזית הך אכילה הוא אכילת רשות ובזה לא אמרי' דאכילה בכזית א"כ תקשי הא דפליגי ר"מ ור"י בברכות מ"ט ע"ב דר"מ ס"ל ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' ואכילה בכזית ור"י ס"ל ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה הא התם אכילת רשות ולא בעי כזית ולזה עוררו רב א' שוב הראו לו קושי' זו בהגהות מוהרי"ש לפמ"ג. ולפענ"ד דוקא גבי אי' א"ז כ' הפמ"ג כן דהרי בתורה לא כתיב האי' רק ההיתר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ודייקי' מינה אבל מה שאי אתה זובח לא וכמ"ש תוס' שבועות כ"ד ובהא דמה שאתה זובח אתה אוכל הוא רשות גמור שרשאי לאכול ובזה אין אכילה בכזית רק כמו שירצה ולהכי גם בדיוק מה שא"א זובח לא הוא ג"כ בכ"ש אבל ואכלת וכו' וברכת שהתורה חייבתו בבהמ"ז כשאוכל ודאי לא חייבתו התורה אלא כשאוכל אכילה של תורה דהיינו כזית ומה לי אם חייבתו התורה כרת על אכילת חלב דכתיב כי כל אוכל חלב ונכרתה ומ"ל שחייבתו על אכילתו בבהמ"ז כמו דהתם לא חייבתו כרת רק על אכילה של תורה ה"נ לא חייבתו בבהמ"ז רק על אכילה של תורה ואולי לזה נתכווין גם ידידי ני'

אלא דלפ"ז לא יתכן מ"ש ליישב בסברתו קושי' הצל"ח ברכות ל"ה מ"ש ברכה אל אחרונה דבעי שיעור וברכה ראשונה לא בעי שיעור דלפי סברתי כיון שחייבתו התורה או רבנן לברך כשרוצה לאכול ודאי על אכילה של תורה דהיינו כזית חייבו אותו

אבל לפענ"ד נראה ליישב קושי' צל"ח ע"ד שכתבתי במק"א ליישב קושי' מהרש"א על מהרש"ל בשבועות כ"ג שכתב דלר"ש כ"ש למלקות גם שלכד"א חייב והק' מהרש"א דא"כ אי ח"ש אסור מה"ת במי נימא דגם שלכד"א אסור מה"ת ואמינא דודאי שלא יאכל אדם רק כ"ש וח"ש אינו כד"א אבל גם אם אוכל כשיעור אינו אוכל דוקא כשיעור בב"א רק בזאח"ז בכדא"פ ולכן אם באמת לא אכל יותר מכ"ש הוי שלכד"א ומ"מ חייב ר"ש לכן חייב גם שלכד"א אבל ח"ש שאסור מה"ת לאכול הואיל וחזי לאיטרופי שפיר הוי כד"א שאוכל קימעא ואח"כ הדר ואוכל קימעא ואם נמצא אח"כ שלא אכל יותר מח"ש הר' באמת אין עליו שום חיוב אלא שלכתחילה אסור לאכול ושפיר אסור דזה כד"א אבל שלכד"א מותר מה"ת. וה"נ ברכה שלפני' א"צ שיעור דהרי נהנה מן העוה"ז כדה"נ הואיל וחזי לאיצטרופי כנ"ל אבל ברכה אחרונה אם לא אכל באמת כשיעור הוי שלכדה"נ וא"צ לברך ועיי' או"ח סי' ר"ד

אבל קושי' על פמ"ג מעיקרא ליתא דהרי כתבו תוס' בברכות מ"מ דהני קראי ל"ה רק אסמכתא בעלמא דמדאו' בעי' שביעה גמורה ע"ש וכזית וביצה הוי רק מדרבנן ואסמכי' ר"מ אקרא דואכלת דהיינו אכילה של תורה בכזית. וגם למ"ש תוס' יומא ע"ט דר"מ דדריש ושבעת לשתי' בעי כביצה דלשון שביעה הוי כביצה וא"כ כמו דושבעת לשתי' בעי שיעור אע"ג דהוי שתי' דרשות ה"נ ואכלת בעי שיעור אכילה אע"ג דהוי אכילה דרשות דמקיש ואכלת לושבעת

ועל קושי' השני' לפמ"ג דא"כ איך משני ר"ל בשבועות כ"ג במפרש ח"ש וכו' הא גם בח"ש נבילה איכא אי' עשה שא"ז ואין שבועה חל על אי' עשה כמ"ש תוס' שם. והביא בשם כת"ס שתי' דמשכחת לה בנבלת עוף דליכא אי' שא"ז והוא פלא הרי בא ליישב דעת פמ"ג ופמ"ג העלה שם דגם בעוף יש אי' שא"ז. ואני רגיל לומר דר"ל לשיטתו דס"ל בנזיר כ"ט א"ש לעוף מה"ת וא"כ לדידי' ודאי ליכא אי' שא"ז בעוף ומ"מ יש בו לאו דנבילה כמ"ש תוס' חולין כ' ד"ה לא אמרן. אך גם זה בורכא דא"כ מה פריך בשלמא ר"י לא אמר כר"ל לימא משום דר"י ס"ל י"ש לעוף מה"ת וכדמשמע שם בנזיר וא"כ א"א לתרץ כר"ל משום דאין שבועה חל על אי' א"ז, וכמו שדחה מעלתו דברי הרב דר"ל לשיטתו דס"ל אכילה בכזית וכמ"ש מל"מ פ"א מחמץ ה"ו בדעת הרא"מ דא"כ מה פריך ור"י לא אמר כר"ל הא איהו ס"ל דאכילה בכ"ש. וגם יש לפקפק דילמא רק סתם אכילה שבתורה הוי לר"ל בכזית ולא באכילת רשות

מיהו לפענ"ד נראה דשפיר משכחת נבילת עוף שאין בה אי' שא"ז למה שפסק הרמב"ם פ"ז מפסוהמ"ק ה"ג דמולק ונמצאת טריפה או שמלק בסכין או קדשים בחוץ ה"ז נבלה לכל דבר וכו' ע"ש והוא ממשנה דזבחים ס"ח וס"ט ובזה ודאי ליכא אי' דא"ז דהרי לא הי' צריך לשחוט רק למלוק או בזר דאכל מליקה דחייב משום נבילה וכמ"ש רמב"ם פי"א ממעה"ק ה"ט ועיי' יבמות ל"ב ע"ב ואין בו אי' דא"ז דהא לא הי' בו חיוב לשחוט רק למלוק ושפיר חל שבועה במפרש ח"ש

ומה שנ"ל עוד בזה דאף הפמ"ג לא חידש דבאכילת רשות יש אי' אפי' פחות משיעור רק בפחות משיעור אכילה דתורה דהוא בכזית אבל עכ"פ בעי' שיעור אכילה בלשון בנ"א ועיי' רש"י שבועות כ"א ע"ב ד"ה סתם ועיי' בכ"מ פ"א דחמץ ה"ז דאם אוכל מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל ע"ש ומסתמא זה לא נקרא אכילה סתם בלשון בנ"א ואין בו גם אי' דא"ז רק בשיעור אכילת רשות שקרוי אכילה בלשון בנ"א ופחות מזה הוי רק חצי שיעור ושפיר משני במפרש חצי שיעור ממה שנקרא אכילה באכילת רשות אי בסתם אליבא דרע"ק דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש אעפ"י שאין בו הנאה כלל כמו שאזרוק ולא אזרוק ולק"מ. ויען כבר הלכו בו נימושות תקצר וכ"ט ממנו לא יבצר. ידידו דוש"ת

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ע"ח

שיל"ת פה ה' מאדע תרכ"ח לפ"ק

נסתפקתי באחד שאכל פירות או מיני תרגימא בשר וביצים וכדומה שאינו מחוייב בברהמ"ז עד קרוב לשביעה. אם אח"כ אכל מעט פת ושבע ממנו מי נימא כיון ששבע ואכל פת חייב בבהמ"ז דקפידת התורה היתה רק שיברך בהמ"ז על אכילת פת. אך כשהוא רעב עדיין פטור מבהמ"ז אבל אם הוא שבע אף ששבע מדברי' אחרי' עכ"פ הוא שבע ואינו רעב וחייב בבהמ"ז על אכילת פת. ועיי' בתוס' ישינים יומא דף ל"ט ד"ה מגיעו עד כפול ובחת"ס או"ח סי' מ"ט או דילמא נימא דדוקא אם אכל שיעור שביעה מפת ובזה השביעה עצמו הוא דחייב בבהמ"ז אבל אם עיקר השביעה הי' מדברי' אחרי' אף שאכל ג"כ מעט פת ובזה הי' גמר תשביעה פטור מבהמ"ז וצ"ע

וכעין זה יש להסתפק ג"כ לענין כותבת ביוה"כ דשיערו חכז"ל בזה יען שבזה מיתבא דעתי' האיך הדין אם אחד אכל בערב יו"כ סמוך לחשיכה חצי כותבות או יותר אפי' כשיעור שביעה ומיד כשקידש היום תוך כדא"פ של אכילה ראשונה אכל עוד חצי כותבת וא"כ הי' יתובי דעתי' ביוכ"פ אם חייב כרת במחיד וחטאת בשגגה אף שלא אכל שיעור כותבת ביו"כ ולא היתה כל אכילתו באיסור מ"מ הלא קפידת התורה היתה רק על יתובי דעתא ביו"כ והרי היתה יתובי דעתי' ביוה"כ או נימא כיון דלא אכל כל השיעור בזמן החיוב פטור אף דכאן לא הי' השיעור גזיה"כ כמו כזית בשאר איסורי' רק סברא היא משום דמיתבא דעתי' מ"מ בעי' שיאכל כל מה ששייך ליתובי דעתי' בזמן החיוב והדבר צריך תלמוד ועיי' בס' שערי חיים דפשיטא לי' כצד הא' אמנם כתב כן בלי שום ראי' וצ"ע

ולברר ב' ספיקות הנ"ל אקדים להעתיק כאן מה שחידשתי בסוגי' דכותבת הגסה יומא דף ע"ט

בגמ' שם בעי ר"פ ככותבת שאמרו בגרעינתה וכו' עד ר"פ לא בעי הא דר' אשי לחה שיבולת מיקרי וכ'. ולכאורה יל"ד כיון דקושי' הגמ' לא הי' רק דעה דמיבעי' לי' לר"פ בכותבת הו"ל למיבעי נמי בעצם כשעורה וא"כ כיון דלא בע' בכותבת אי לחה או יבשה ל"ל להג' לתרץ מדוע לא בעי כן גבי עצם כשעורה. אמנם מדברי תוס' ישינים נראה שהו"ל הגי' גם כאן בלחה או ביבשה שהק' אמאי לא בעי בעלמא גבי זתים וגרוגרות בלחי' או ביבשים ותי' ג' תירוצים וא' מהם כיון דבעי הכא אי בגרעינתה וכו' בעי נמי אי בלחה או ביבשה עיי"ש נגלה מזה שגרס גם באיבעי' דר"פ בלחה או ביבשה וניחא דקדוק הנ"ל

ובגוף קושי' תו"י דלמה לא בעי הכי בעלמא נ"ל ליישב דלכאו' ק"ל טובא לשיט' רש"י דאיבעי' דר"פ הי' אם כמוה וכגרעינתה יחד או"ד הפי' כמוה לחודא או כגרעינתה לחודא הלא מבואר בתרומת הדשן סי' קל"ט דכזית הוא כחצי ביצה ועיי' בד"מ או"ח סי' תע"ה וכ"נ מדברי התוס' סו"פ גיד הנשה ועיי' בב"י סי' תפ"ו ובמג"א שם ובב"י ומג"א סי' ת"ט וסי' שס"ח ובב"י סי' תרי"ב וזה תלי' בפי' הסוגי' דעירובי' דף פ' ודפ"ב והעולה משם דאם כדי אכילת פרס הוא ד' ביצים יש בביצה ב' זיתים ואם אכ"פ הוא ג' ביצים יש בביצה ג' זיתים כדעת הרמב"ם כמבואר במג"א סי' תפ"ו ודעת רש"י בפסחים דף מ"ד דאכילת פרס הוא ד' ביצים וא"כ אין בביצה כ"א ב' זיתים ולפי המבואר בסוג' דשמעתי' דלחד מ"ד ככותבת הוא יותר מכביצה ולחד מ"ד הוא פחותה מכביצה נראה עכ"פ דאף למ"ד יתירה מכביצה הוא רק גדולה מעט ולמ"ד פחותה הוא רק קטנה מעט דאין סברא כלל שזה סובר שגדולה הרבה וזה סובר שפחותה הרבה ועיי' תוי"ט פ"ח דיומא מ"ב וגם זה מבואר דהגרעין הוא גדול מהפרי כדמשני ר' ירמי' ור"פ אמר עלה היינו דאמרי אינשי וכו' וגם כאן נראה דהגרעין הוא רק גדול מעט מהפרי דאל"כ האיך סבר המקשן דשווין הן וע"כ דאין הגרעין גדול רק בדבר מועט. וכ"ז פשוט לבעל שכל ישר. ולפ"ז ק"ל טובא דאיך אפשר לומר דמשערי' בפרי הכותבת בלא הגרעין הלא אם כולו יותר מכביעא שהוא דבר מועט יותר מב' זיתים והגרעין גדול מעט א"כ הפרי הוא כזית מצומצם וא"כ אין בין יוה"כ לשאר אכילת איסור דזה וזה בכזית. ומ"ש דתני גבי' יוה"כ שיעור ככותבת ואמרי' בסוכה ד"ה ובעירובי' דף ד' דבש לככותבת ביוה"כ הלא הוא שיעור, שוה עם כזית ועיי' ברש"י לקמן בד"ה ואי נמי כי הדדי נינהו ליתני כביצה שהוא שגור במתני' וכו' וכ"ש שאם הוא בכזית שאין לומר שיעור אחר דכזית שגור בכל אכילת איסור. ובשלמא אם ס"ל לר"פ דכותבת הוא פחות מביצה וגם הגרעין גדול מפירי ניחא דא"כ כותבת בלא גרעין פחות מזית ושפיר הוא שיעור אחר. ול"ק למה יתחייב על פחות מכזית דקי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' אבל באמת משטחות הסוגי'