בית שערים אורח חיים עב

לשריפה משום חמץ וכשרוף דמי עפרא בעלמא היא ואינה מטמא טומאת אוכלין וכן התרומה הטמאה עומדת לשרוף כדאמרי' בשבת כ"ה ועפרא בעלמא היא. ונ"ל דהא נמי ניחא לשיטת רש"י שם בשבת וכן שי' תוס' שם ד"ה כך בתי' הא' דשריפת תרומה טמאה הוא רק מדרבנן וכן הא דשורפין את הטהורה משום חמץ הוא בתחילת שש כדתנן בפסחים י"א ע"ב והם שעות דרבנן וא"כ מה"ת לאו כשרוף דמי כיון דמה"ת אין עומדין לשריפה ועיין חת"ס חיו"ד סי' קצ"ה ושפיר מטמאי' ומיטמאי' טומאת אוכלין דלא אמרו חכמים הדבר להקל אלא להחמיר ועיין כעין סברא זו בר"ן פסחים דף ל' דהרבה פוסקים ומכללם הרמב"ם והרמב"ן במלחמות שם ס"ל דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ ואע"ג דר"ש קנסא קניס ואסור מדרבנן גם לאחר הפסח מ"מ כיון דמה"ת שרי והוי דשיל"מ לא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר יע"ש אלא כיון דעכ"פ מדרבנן עומד לשרוף וכשרוף דמי ועפרא בעלמא היא שוב אינו דינו כאוכל ושפיר מטמא ומיטמא אע"ג דאין אוכל מטמא אוכל אזלי' בתר תרווייהו בתר דאו' דלא פרחה טומאתו וגם מקבל טומאה כיון דמה"ת אינו עומד לשרוף ובתר דרבנן דאינו אוכל ועיי' תוס' שבועות דף למ"ד ד"ה ורבנן ויש לחלק משם ולפ"ז למ"ד בתרומה אין אוכל מטמא אוכל שפיר ל"ק לי' אדר"מ ומיושב קושי' מהרש"א

והנה לעיל י"ג מסקי' דהני שתי חלות של תודה פסולות מיירי שנתקבל הדם בכוס ונשפך ור"א בר"ש ס"ל כאבוהי דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ הוא הדין דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והו"א דגבי תרומה אין כאן רבותא כלל דשורפי' טהורה עם הטמאה דעפרא בעלמא היא קמ"ל כיון דהוא בשעות דרבנן שפיר מטמאי' ומיטמאי' ואפ"ה מותר דנלמוד מדבריהם דמותר להוסיף טומאה

ולפ"ז גם הרמב"ם ס"ל כרש"י דנקטי הכא משום סיפא ומ"מ כתב שפיר שנמשך זה הענין בכאן על הסיפא גופא לפי שדברנו בשתי חלות פסולות מלחם תודה שהם קדשי' ונשרפין אפי' אליבא דראבר"ש משום כל העומד לזרוק ומ"מ בסיפא רק מדבריהם למדנו כנ"ל וא"ש

ובעיוני עלה בדעתי ליישב קושי' תוס' בשמעתי' ד"ה עם בשר ומשקין מבע"ל שהקשו אמאי לא פריך מאי איריא שנטמא באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי כדפריך לקמן על רע"ק. ולפענ"ד נראה עפמ"ש תוס' לקמן מ"ד ד"ה מקום מגעו ונר' לר"י כפי' ר"ת דפי' דמתני' מיירי שהשום והשמן בעין וכדגרס בכל הספרים מקום מגעו אמאי פסול והא לא הוי כביצה והואיל דלא מקבל טומאה אלא מדרבנן אית לן למימר דבטלי אגב מקפה וכו' ע"ש. ולפ"ז ה"נ אי נטמאו בראשון ושני ול"ה המשקין ראשון רק משום דגזרו על המשקין להיות תחילה כיון דאינן ראשון רק מדרבנן הו"א דבטלי לגבי בשר והוויין רק שני או שלישי להכי נקיט שנטמאו באב הטומאה שהוא טומאה דאוריי' ולא בטלי לגבי בשר ואינן אוכל רק משקי' ושפיר מטמאי' אוכל משא"כ רע"ק פריך שפיר בנר אפי' הו' הנר ראשון או שני נמי עושה השמן תחילה וא"ש

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל: נין ונכד להגה"ק מאור הגולה מו"ה עמרם חסידא זצוק"ל מ"כ בצעת הבירה

תשובה ע"ד

שיל"ת ב' אויפאלו ב' בשלח תרס"א לפ"ק

שוכ"ט לידידי הרבני המופלא ומופלג, מלא פלג, כמו"ה אהרן זאב גלויבער ני' בטשאבא

מכתבו מסוף שבוע העבר הגיע עדי ותוכו רצוף אהבה בד"ת ועל שאלה הראשונה צויתי להעתיק לו תשובה שכתבתי בנידון זה ועל שאלה השני' שמשחו החלות שאפו לש"ק ללחם משנה בביצה אחת טרופה ובשעת משיחה מצאו טיפת דם בתוך הביצה ונאפו כך במשיחה זו והנה אנן מחמירינן לאסור כל ביצה שיש בת דם כמ"ש רמ"א סי' ס"ו סעי' ג' ועיי' בש"ך שם סק"ח אלא כיון דאנן קיי"ל בסי' ק"ה ס"ה דאפוי דינו כצלי ובאי' דל"ש בי' שמנונית סגי בנטילה רק דש"ך שם סקט"ז כתב דלפ"מ דמבואר בס"ט דנוהגין לשער במליחה בס' אפילו בכחוש לגמרי א"כ ה"ה בצלי דצליי' ומליחה שווין בזה ובאי' דרבנן מקילין בנטילה כמ"ש ש"ך שם וסקל"ה וא"כ כאן דלדעת הרבה פוסקי' כל דם ביצים הוא רק דרבנן ואפילו לשיטות דהוי מה"ת מ"מ כיון דיש ספק אם הי' במקום האוסר יש לסמוך דסגי בנטילה וכן פסק בח"א כלל כ"ט אות ד'

מיהא נסתפק למה דקי"ל באו"ח סי' ער"ד דצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ואם יחתוך מן החלות כדי נטילה לא יהיו שלימות אליבא דכל הדיעות ומכ"ש לדעת ר"י שבתוס' עירובין פ"א ד"ה כדי דאי לא בע' תיקון אפילו בחסרון מועט איכא איבה [אלא דהאי כ"ש ל"ש בנ"ד דבעי תיקון וגם אין הטעם משום איבה] ואם לבצוע עליהם כשהן שלימות וליטול כדי נטילה אח"כ יש לחוש דאמרינן כל העומד לחתוך כחתוך דמ' כדאמרינן בחולין ע"ב

הנה בתשו' תורת השלמים שבסוף ספר מנחת יעקב סי' י"ב נשאל בשכחה ליטול חלה מן העיסה ואפאה ממנו לחמים לשבת ושברה אח"כ מן הלחמים לחלה אם ראוי ללחם משנה כיון שאינם שלמים והשיב דלמה דקי"ל באו"ח סי' שס"ו ס"ו דאין מערבין אלא בשלימה ומיהו אם ניטל ממנה כדי חלת נחתום שהוא א' ממ"ח מערבין בה אפילו לא היתה טבולה לחלה וכ"ש כאן שהיתה טבולה לחלה ובזה"ז אין מפרישין אפילו מעיסה גדולה רק משהו א"כ חסר רק חלק מ"ח או פחות שפיר מקרי שלם והוא מגמ' עירובין פ"א הנ"ל ופירש"י ד"ה חלתה אינו חסרון שזהו תיקונה וא"כ בנ"ד נמי כיון דכדי נטילה הוא תיקונה אין זה חסרון ושפיר מקרי שלם. אלא דא"כ תקשי אמאי אם נטל כדי חלת בעה"ב אין מערבין דלא נקרי שלם עיין עירובין שם הא זהו תיקונה. לק"מ כיון דאפשר לי' לתקונו כדרך הנחתום בא' ממ"ח ולא להפריש בעין יפה א' מכ"ד אין זה תיקונה ולא מקרי שלם וכמ"ש תוה"ש שם

אמנם הביא שם שרבים מפקפקין דשאני גבי עירוב דבעי' שלם משום איבה ולכן היכי דצריך לתקונה ליכא איבה אבל בלח"מ דבעי' שלם משום כבוד אם נחסר ממנו קצת תו לא מקרי שלם והוא השיב דמדברי רש"י שם משמע להדי' דזה מקרי שלם ואף דמדברי התוס' שם נראה הטעם דכיון שהוא לתיקן העיסה ל"ש איבה מ"מ דבריהם אינם כהלכתא דהרי לתוס' שם כתבו להדי' דאם אינו טבל לחלה וחסר א' ממ"ח אין מערבין דשייך איבה ואנן קי"ל בסי' שס"ו הנ"ל דאפי' אינו טבול לחלה וחסר רק כשיעור זה נמי מערבין בו משום דמקרי שלם. ואפילו תאמר דגם לפ"מ דקי"ל כנ"ל נמי הטעם משום דל"ש איבה דהגם שאינו טבול לחלה מ"מ תולין שניטל לשם חלה אעפ"כ נראה לי דיש לו דין שלם גם לענין לח"מ דהא דבעי' שלם היינו משום שהוא דרך כבוד משום דדרכי של עני בפרוסה כדאמרינן בפסחי' קט"ו ע"ב וכיון דאמרינן בחסר שיעור חלת נחתום ליכא איבה ורוח הבריות נוחה וחשוב בעיניהם כשלם א"כ גם רוח המקום נוחה הימנו והוי שפיר כבוד המקום והביא ראי' מדברי רוקח שהביא ב"י סי' קס"א דאם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחבר ביחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כדין שלם ואפילו בשבת יכול לחברם כדמשמע בעירובין פ"א וכן פסקינן בשו"ע סי' קס"ח ס"ב וקשה מה ראי' מייתי מעירובין שאני התם כיון שסוברין שהוא שלם ל"ש איבה אבל לענין לח"מ ולבצוע לא מקרי שלם כיון שבאמת אינו שלם אלא ודאי דגם כאן לא בעי' רק מה שמקרי שלם אצל הבריות ובזה הוא כבוד המקום ע"ש

ובספר פמ"א בחידושיו לזבחים דף ק"ד השיג על גוף דין זה של הרוקח מתוספתא שהביאו תוס' שם ד"ה חיבורי אוכלין אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דבשלמא אתרוג הי' מתחילתו חיבורו ושלימותו בידי שמים שפיר אמרינן דאם נפרץ ותחבו בכוש דלא מקרי שלם שאין חיבורי אדם חיבור אבל בלחם שגם מתחילתו לא הי' מחובר ושלם בידי שמים רק בידי אדם שפיר י"ל שאם נחלק וחיברו בעץ דמקרי שלם וחיבור בידי אדם מקרי חיבור אף דמעיקרא הי' מחובר חיבור מזגיי והשתא הוא מחובר רק חיבור שכוניי עיין תשו' תשב"ץ ח"ש סי' ד' ובהקדמת ש"ש אות מ' מ"מ חיבור בידי אדם הי'

ועוד הי' נ"ל לפמ"ש תוס' שבועות כ"ז ע"ב ד"ה אם דאם שייר פחות מכזית דחייב וכו' דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שיאכל ככר שלם שלא יהיו מעט פירורין נושרין ממנו וכו' ע"ש וה"נ אם אין חסר מן הככר כזית במקום א' לא מקרי חסר אלא שלם שאין הככר נחלק ברהיטני שיהא חלק לגמרי וכדומה ראיתי בא' מהראשוני' דהא דאמרינן בכל דוכתא דפחות מג' כארעא סמיכתא דמי הטעם לפי שגם הקרקע אינה חלקה ושווה בכ"מ כאלו עשוי ברהיטני ויש בליטות וגבשושית פחות מג' [עיין חידושי ר"ן שבת דצ"ז ע"א ד"ה לפי]

אלא דבנ"ד אין אנו צריכין לכל זה שהרי באמת לא ניטל מן הלחמים כדי נטילה רק הספק דנימא כל העומד לחתוך כחתוך דמי ולפענ"ד נראה דאפילו למה דאמרינן בחולין ע"ג דאפי' לרבנן דר"מ דלא ס"ל כל העומד ליקצוץ כקצוץ דמי מ"מ חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וכתבו תוס' שם דלא אמרינן כמאן דמפרתי דמי אלא היכי דמומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בפסחים פ"ה גבי אבר שיצתה מקצתה דמה שיצא אסור והשאר מותר אבל גבי אבמה"ח דהכל אסור ואינו עומד לחתוך לא אמרינן כמאן דמפרתי ע"ש וה"נ בנ"ד שכדי נטילה אסור והשאר מותר ועומד לחתוך נימא חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי ועומד לחתוך כחתוך דמי מ"מ נ"ל לחלק דהתם כיון דקצת אסור והשאר מותר קודם בישול עומד לחתוך קודם בישול שלא יאסור האי' את המותר אבל כאן שאסור כדי נטילה אחר אפיה אינו עומד לחתוך כלל שהרי יכול לאכול כולו עד כדי נטילה ולא יחתוך כלל כדי