בית שערים אורח חיים עא

המקשה. פי' דרבינא דמשני שם משום כל העומד לחתוך וכו' או משום חיבורי אוכלין וכו' ולא משני כדעולא בשעת פרישתן מאבר מקבל טומאה מאבר לא ס"ל כעולא דבשעת פרישתן מאביהם מקבלין טומאה מאביהם ועיין במל"מ פכ"ג מכלים ה"ט שנסתפק בזה אי רבינא פליג אדעולא והכא אליבא דרבינא כלומר והכא סוגי' דהעור והרוטב דאיירי בה תו"י הוא אליבא דרבינא דלא ס"ל האי דבשעת פרישתן מאביהם מקבלת טומאה ולכן לא מצי לשנויי הכי וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות ואין פי' והכא על סוגי' דהכא דכריתות שם או הוא ט"ס וצ"ל והתם

ואל תתמה שרבינא פליג בהא אדעולא כי גוף הדבר דבשעת פרישה מקבלין טומאה מאביהם אינו מה"ת משום דנוגע באמת בשעת פרישה אלא משום דמחזי כנוגע בשעת פרישה ודבר זה מתורת משה רבינו הרמב"ם בפיה"מ דכריתות למדתי שכתב וצריך לזעזעו בכח גדול כדי שיפרוש ממנו במהרה ולא יראה כנוגע בו בשעת פרישה ע"ש מבואר דאין ניתזין בכל כחו אין כאן רק משום שנראה כנוגע בו בשעת פרישה ושפיר י"ל דרבינא אינו חושש לזה ופליג אדעולא. ומעתה דברי הר"ש נכונים דמאי דמוקי ר' יוסף האי ברייתא בניתזין בכל כחו היינו משום דס"ל כעולא דגם לענין טומאה אמרינן בשעת פרישה מקבלת טומאה ואין חילוק בין הכשר לקבלת טומאה אבל הר"ש כתב לחלק בין הכשר לקבלת טומאה אליבא דרבינא דפליג אדעולא ומ"מ בהכשר לא פליג אדשמואל אבל המקשן דפריך אשמואל ממתני' ס"ל כעולא דאין חילוק בין הכשר לקבלת טומאה ופריך שפיר זה הנלענ"ד בזה. ובזה הנני חותם בשלום וברכה חיים עד העולם ידידו הנאמן הדוש"ת: עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ע"ג

שיל"ת ב' אויפאלו יע"א

שלום וברכה, מאלקי המערכה, ליושבי ארץ נכוחה ובתוכם ידידי וידיד ה' הרב הגאון הגדול בענקים, המפורסם בכל קצוי ארץ וים רחוקים, תנא דליטרא קציעות, רבתי בדיעות, צדיק תמים, ראש בשמים, כקש"ת מו"ה יאושיע ליב דיסקין שליט"א מלפנים אבדק"ק בריסק דליטא ולעת כזאת נשיא אלקים בתוככי ירושלים קרתא דשופריא תובב"א

הן דורשין תחילות בשלמא דמר ניהו רבה דעמא קדישא בקרתא קדישא ועתה באתי ע"ד הקושי' אשר הקשה אדם קשה כברזל כהדגנ"י בתוס' פסחים י"ז ד"ה רביעי בקודש שכתבו מיהו י"ל דאין נעשה אב הטומאה היינו דוקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ולמשקין נעשה אב הטומאה והק' הדגנ"י ממשנה א' פ"ג דידים דקתני התם כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא את הידים להיות תחילות דברי ר"ע וכו' והיינו כל הני דתנן פ"ה דזבים משנה א' א"ל לר"ע היכן מצינו שהידים תחילות בכ"מ אמר להם וכי האיך אפשר להם להיות תחילות אא"כ נטמא גופו חוץ מזה ופי' הרע"ב שאין ראו' להיות תחילה אלא הנוגע באב הטומאה ואם נגע בידיו באב הטומאה נטמא כל גופו הלכך אין בידי למצוא ידים תחילה חוץ מהמכניס ידו לבית המנוגע שאם הכניס ידו לא נטמא כולו והמטמא בגדים בשעת מגעו שאעפ"י שהוא חשיב אב הטומאה לטמא בגדים ולעשות ראשון ושני אינו חשוב אב הטומאה לטמא אדם אבל מטמא את הידים שנגעו בו להיות תחילות ולתוס' הנ"ל תקשי הא איכא עוד אב הטומאה שאינו מטמא אדם דהיינו אוכלין שנגעו במת. ולענ"ד במת"כ אינו קושי' כלל דרע"ק לא ס"ל דידים נעשו תחילות אלא מאב הטומאה שמטמא בגדי' וכלים ולא אדם וכ"ח כהני דפ"ה דזבי' דמטמא כלי שטף במגע ע"ש או מכניס ידו לבית המנוגע שמטמא בגדי' שעליו כמבואר פי"ג דנגעים משנה יו"ד אבל אוכלין שנגעו במת דאין נעשי' אב הטומאה רק לעשות אוכלין ומשקין ראשון ואין מטמאין בגדי' וכלי שטף אין עושין ידים תחילות וא"כ שפיר השיב שלא מצא דבר שיעשה ידים תחילות ולא יטמא כל גופו וא"ש

ובישוב דעת הרמב"ם בפי' המשנה בשמעתין (פסחים דף י"ד) שכתב ומה שנמשך זה הענין בכאן לפי שדברנו בשתי חלות פסולות מלחם תודה שהם קדשי' ונשרפין ועיין בצל"ח שעמד בזה מדוע מיאן הרמב"ם בטעם שכתב רש"י דנקט לה משום סיפא דקתני אר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה וכו' יע"ש. ולפענ"ד נראה דתוס' ד"ה דאיכא כתבו ור"ת אומר דמראו' בעי' רביעית לטמא אחרי' אבל מדרבנן מטמא אחרי' בכ"ש ולפירושו צ"ל דהשתא לא מסיק אדעתי' שאוכל יטמא אוכל אפי' מדרבנן מדאיצטריך לאוקמא במשקין ומדרבנן ולא מוקי כמסקנא דאוכל מטמא אוכל מדרבנן ותמה מהרש"א לפום סברא דהשתא דאפילו מדרבנן אין אוכל מטמא אוכל תקשי לי' למ"ד דתרומה נמי אין עושה כיוצא בו למה חשו כלל במתני' לשרוף תרומה טמאה עם הטהורה ע"ש. ונ"ל דיש להקשות איך אמרינן נהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאו' מדרבנן מיהא מטמא לפמ"ש טו"ז יו"ד סי' קי"ז ובכמה דוכתי דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מה"ת משא"כ במקום שיש היתר מפורש מה"ת ע"ש [ואני עשיתי סמוכין לדבריו מירושלמי סוכה פ"ג הי"א חברייא בעון קומי ר' יונה היאך מה דא' אמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימים אין שבעה בלא שבת ודכוותה ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים אין שבעה בלא שבת וע"ש בק"ע והוא תמוה מאי פריך מקרא הא אסור רק מדרבנן ומוכח מכאן ראי' לדברי טו"ז הנ"ל דדבר שהיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו עכ"ל בגליון ירוש' שלי] וה"נ כיון דכתיב הוא מיעוטא הוא טמא ואין עושה כיוצא בו טמא וטהרה והיתר מפורש בתורה איך יש כח ביד חכמים להחמיר ולטמא מדרבנן

ונראה דיש להבין מה משני הב"ע דאיכא משקין בהדי בשר דקא מיטמא מחמת משקין הא אמרי' ביומא פ' ע"ב ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת ביו"כ ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא משקה הוא קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא ועיין תו"י שם ומג"א רס"י ר"י וא"כ נהי דיש משקה טופח על הבשר כמו שפירש"י ועיין תוס' ריש ד"ה דאיכא ופנ"י שם מ"מ גם זה הו"ל אוכל ולא משקה ושוב הדק"ל דאין אוכל מטמא אוכל. אמנם י"ל דס"ל לתרצן דודאי מה"ת אפי' איכא משקין בהדי בשר אינו מטמא אוכל כי קושיתינו לאמת אלא דמדרבנן מיהא מטמא דנהי דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן היינו משום דהיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור כי קושי' הנ"ל אבל משקה שע"ג אוכל דאינו מפורש בתורה דהוי אוכל ואינו מטמא אוכל שפיר יכולין חכמים לגזור דמטמא אוכל ומשני שפיר

ולפ"ז נ"ל סברא ישרה דהא דכ' טו"ז דהיכי דהיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים להחמיר ולאסור היינו דוקא אם גם בשעת מתן תורה ג"כ הי' שייך טעם זה אשר בעבורו אסרו וגזרו אז אמרי' כיון שהתורה התירה בפירוש ולא חששה ע"ז אנן נמי לא ניחוש אבל אם אז לא הוי שייך ה"ט שבעבורו גזרו ועתה נתחדש דבר שבעבורו גזרו שפיר י"ל אף דהיתר מפורש בתורה יש להם כח לאסור וכמדומה ראיתי כן באיזה ס' קדמון. ומעתה כאן ודאי עד שלא גזרו דהיכי דאיכא משקין בהדי אוכל מטמא אוכל לא הי' יכולין לגזור דאוכל מטמא אוכל כיון דהיתר מפורש בתור' כי קושי' אבל בתר דגזרו דהיכי דאיכא משקין בהדי אוכל מטמא אוכל שפיר גזרו דגם אוכל מטמא אוכל אטו איכא משקין בהדי אוכל ול"ל הא היתר מפורש בתורה דהא אז לא הי' שייך אטו מה לגזור ועכשיו יש טעם לגזור ומ"מ ל"ה גזלג"ז דאי לא הא לא קיימא הא כיון דמשקה שע"ג אוכלא הוי אוכלא א"כ כולה חדא גזירה היא. וזה כונת תוס' דקודם שתירץ דאיכא משקין בהדי' לא מסיק אדעתי' שאוכל יטמא אוכל אפי' מדרבנן משום קושיתינו דהיתר מפורש בתורה אבל לבתר דמשני דאיכא משקין בהדי בשר ובזה שפיר גזרו אף דהוי אוכל כנ"ל שפיר קאמר ג"כ דאוכל מטמא אוכל מדרבנן וכנ"ל

ועיין בתוס' ד"ה אבל דאומר ר"י דנפקא לי' בקדשי' עושה כיוצא בהם מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אפי' באוכל ותרומה נפקא לן כיון דלא מצינו למימר מקרא מלא דיבר הכתוב דהא איכא קדשי' דעושין כיוצא בהן נוקי קרא בדדמי טפי דהיינו חולין ולפ"ז נראה דאפי' למ"ד דבתרומה אינו עושה כיוצא בהן היינו משום דלית לי' ה"ט דנוקי קרא בדדמי טפי דהיינו חולין אבל עכ"פ כיון דבקדשי' עושה כיוצא בהן ושוב א"א לומר מקרא מלא דיבר הכתוב ממילא לא הוי גבי תרומה היתר מפורש בתורה ושפיר י"ל דאוכל מטמא אוכל בתרומה מדרבנן ולכן לא פריך לדידי' רק למ"ד דגם בקדשי' אין אוכל מטמא אוכל ומיושב קושי' מהרש"א

ועוד נ"ל ליישב קושי' מהרש"א דבמנחות ק"ב ע"ב פריך מדאר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו ומשני חיבת הקודש מכשרתן ולפ"ז מאי פריך והא אין אוכל מטמא אוכל הא אינו אוכל כלל כיון דעומד לשרוף כשרוף דמי ועפרא בעלמא הוא אלא דחיבת קודש מכשרתה לקבל טומאה וא"כ שפיר מקבל טומאה גם מאוכל. אך לק"מ דהתוס' ב"ק ע"ז ע"א ד"ה פרה הק' ל"ל לטעמא דפרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר ת"ל דחיבת הקודש מכשרתה ומשוי לי' אוכלא כדדרשי' בחולי' ל"ו והבשר לרבות עצים ולבונה וכו' ותי' דאין חיבת הקודש מועלת אלא לשוי' שאינו אוכל כאוכל כגון נותר ופרה שהם חשובי' כעפרא ועצים ולבונה אבל דבר שהוא אוכל אלא שאין מקבל טומאה לר"ש משום אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא יועיל חיבת הקודש לעשות האסור כמותר ע"ש. ולפ"ז כיון דהא דחיבת הקודש מכשיר הוא רק דמשוי שאינו אוכל כאוכל א"כ לא עדיף מאוכל גופא וכיון דאוכל גופא אין אוכל מטמא אוכל גם זה דחיבת הקודש משוי לי' אוכל לא עדיף מאוכל ואין אוכל מטמאו ופריך שפיר

אלא דהא קשי' לי הא האי דתיבת הקודש מכשיר ילפי' בתולי' ל"ו ע"ב מוהבשר כל טהור לרבות עצים ולבונה וא"כ היינו דוקא בקודש ולא בתרומה ותקשי מאי קמ"ל ר"מ ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח הא כאן תקשי קושי' כיון שהטהורה ג"כ עומד