בית שערים אורח חיים סט

שהוא ממזר מחזיר היער ולביאה וכן כ' בס' מגן אבות להרשב"ץ במשנה זו וכן אחז"ל מדחציף כולי האי ש"מ ממזר היא עיין קידושין ע' ע"ב אלא דלמ"ש הרשב"א בחולין יו"ד דדוקא בספק הבא בתולדה סדא"ו לחומרא אבל בס' הבא במקרה היינו פלוגתא דאביי ורבא שם וקי"ל כאביי דספק מותר ואפילו מדרבנן דכיון דס' בתולדה אסור מה"ת רק ספק במקרה מותר לא מצינו שגזרו חכמים על ספיקות כאלו כלל והכי מוכח שם בסוגי' אליבא דאביי דאפילו מדרבנן מותר ועיין בש"ש ש"א פ"ד דחזקה דאיתרע הוי ספק במקרה וה"נ איתרע חזקת כשרות שלו ע"י שיש לו ע"פ ויש ספק אם הוא ע"פ מחמת ממזרות או מחמת עבירה והוי ספק במקרה וספיקא לקולא אפילו מדרבנן ולכן מותר לקרותו רשע ולשנאתו מספק אבל מצוה ליכא דגם במ"ע ספיקא לקולא ודלמא אינו רשע רק ממזר כי קושיין אבל שם בפסחים מיירי דחזינן בי' איזה דבר ערוה ויודע בודאי שהוא רשע לכן מצוה לשנאתו מקרא דיראת ד' שנואת רע אבל בתענית שהוא רק ספק ליכא מצוה רק מותר לשנאותו מקרא דועוז פניו וא"ש

ובהכי מתישבין דברי רש"י בתענית ד"ה העז איש שיש בו ע"פ א"ל רשע בפניו ואין בו משום מלקות כדאמרינן במס' קידושין כ"ח ומשום דבר זה בלבד מותר לקרותו רשע. והוא פלא הלא אמרינן בקידושין שם הקורא לחבירו ממזר סופג את ארבעים רשע יורד עמו לחייו ופירש"י לזו אין ב"ד נזקקין וכו' ועיי' תוס' שם ד"ה הקורא עכ"פ מבואר דאפי' אינו ע"פ וקורהו רשע ליכא מלקות רק יורד עמו לחייו וא"כ איך כ' רש"י דמשום שהוא ע"פ אין בו מלקות. ולפמ"ש א"ש דלכאורה קשה אמאי אמר דמותר לקרותו רשע מספק ואמאי לא קאמר דמותר לקרותו ממזר מספק. אלא דנ"ל לפמ"ש מג"א סי' תר"ו סק"ו בשם מהרי"ו דאם אמר לאחד ממזר פוגע בכבוד אבותיו וביש"ש שם סי' מ"ו כ' דא"צ דיכול לומר עליך כוונתי ומג"א הביא ראי' מתוס' קידושין כ"ח הנ"ל דכתבו דהקורא לחבירו ממזר סופג מ' משום שחשדו שעבר על לאו דלא יבא ממזר וק' דהא חשד לאביו שבא על חייבי כריתות ע"ש פי' דקי"ל כר"ע במכות י"ד דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות מ' וכמ"ש הרמב"ם בפ' ח"י מסנהדרין ושפיר הוי מדה כנגד מדה דסופג מ' מחמת דחשיד לאביו ואפי' עבירות פנוי' משא"כ עבירת לאו דלא יבא ממזר לא פסיקא לי' מילתא בפנוי' ועיי' במחה"ש שם שהביא יש"ש דמשו"ה יכול לומר עליך כיוונתי די"ל לאו אדעתאי' ולפ"ז באמת אינו רשאי לקרות אותו ממזר מספק כיון דקורא אותו ממזר בכונה פוגע בכבוד אבותיו שבא על חיי"כ ויש בו מלקות כנ"ל ואוקי אבותיו בחזקת כשרות ומצד שהוא ע"פ אינו רשאי לקרותו רק רשע דדילמא נכשל בעבירה וזה שכ' רש"י א"ל רשע בפניו פי' ולא ממזר משום דבממזר איכא מלקות משום אביו אבל ברשע ואין בו משום מלקות פי' אפי' אינו ע"פ כדאמרינן בקידושין וזה שסיים רש"י ומשום דבר זה בלבד שהוא ע"פ מותר לקרותו רשע אבל לא ממזר

ויותר נראה בכונת רש"י משום דלכאורה יש לתמוה בהא דקידושין דאם קורהו רשע ליכא מלקות הא בפסחים קי"ג אמרי' דרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי דר"פ נגדי' לזיגוד משום דש"ר הוא דאפיק עלי'. אבל לק"מ דדוקא כשמעיד בפני ב"ד נגדי' לי' אבל לא כשקורא רשע חוץ לב"ד וה"נ מה דאמרינן בתענית דאם יש לו ע"פ מותר לקרותו רשע היינו דוקא בעניו אבל אם מוציא עליו ש"ר אפשר דאסור נגדי' לי' וזה שכ' רש"י א"ל רשע בפניו ואין בו משום מלקות כדאמרינן בקידושין לאפוקי שלא בפניו יש בו מלקות כדאמרינן בפסחים משום הוצאת ש"ר

ובמש"ל יש ליישב דברי רש"י שכ' בד"ה מותר לשנאותו אע"ג דכתיב ואהבת לריעך כמוך. והוא פלא מי סני לי' לרש"י קרא דפריך מינה בפסחים קי"ג ומי שרי למסני הא כתי' לא תשנא וכו'. ולפמ"ש ניחא דידוע מ"ש החוו"ד סוס"י ק"י בדעת הרמב"ם דדוקא בל"ת ספיקא דאו' לקולא אבל במ"ע אדרבה לחומרא וא"כ א"ש דמצד הלאו דלא תשנא ודאי מותר לשנאותו כיון דהוא ספק רשע עכ"פ ספיקו לקולא ול"ק לי' לרש"י אלא אע"ג דכתיב ואהבת לריעיך כמוך וזו מ"ע והו"א דספיקו לחומרא ואסור לשנאותו קמ"ל דמותר אי משום דס"ל לרש"י דאפילו במ"ע ספיקו לקולא משום דהוי במקרה וכנ"ל או משום דהכא הוי כודאי ובידוע שנכשל בעבירה או משום דכתיב לריעיך דרשינן ריעיך ודאי ועיין ש"ש שמעתא א' פ"ה בדעת רש"י בענין סדא"ו

ומדברי הרמב"ם פי"ג מרוצח הי"ד למדתי יישוב נכון שכ' והאיך יהי' לישראל שונא מישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך אמרו חכמים כגון שראוהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר ה"ז מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וכו'. מבואר דוקא בהתרה בו ולא חזר אז מצוה לשנאותו מקרא דיראת ד' שנאת רע והיינו האי דרנב"י בפסחים קי"ג אבל שם בתענית שא"י שנכשל בעבירה רק ע"י שיש לו ע"פ וא"י אם התרה בו ליכא מצוה רק מותר לשנאותו מקרא דועוז פניו ישונא

ומתוך דבריו פ"ו מדעות למדתי עוד יישוב לזה שכ' בדין ה' כל השונא א' מישראל בלבו עובר בל"ת שנ' לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה [וכ' במגדול עו' שם פ' בתרא דתמורה וכריתות וכמה מקומות בתלמוד ולפמ"ש במק"א דהכא אפילו למ"ד לשאב"מ לוקין כאן אין לוקי' משום דישנו בלב כדאמרינן סנהדרין ס"ה אין לזה ענין להאי דתמורה וכריתות ושאר דוכתי דמיירי בלאשאב"מ] ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו ומחרפו אעפ"י שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא והכי איתא בעירוכין נ"ז ע"ב ובתו"כ פ' קדושים פ"ד ה"ח ועיין בפי' ק"א שם. ולפ"ז בהאי דפסחים שראה בחבירו דבר עבירה לבדו פשיטא דאינו רשאי לשנאותו ולהראות לו שנאה בפני כל דהרי ש"ר הוא דמפיק עלה אלא מיירי התם משנאה שבלב ובזה אמרינן דמצוה לשנאותו מקרא דיראת ד' שנאת רע אבל בהאי דתענית באדם שיש לו ע"פ דבידוע לכל שנכשל בעבירה מותר לשנאותו להכות אותו ולחרפו לעיני כל והאי מותר לשנאותו היינו דומי' דמותר לקרותו רשע ובזה ליכא מצוה מקרא דיראת ד' שנאת רע דהתם בשנאה שבלב הכתוב מדבר ובודאי ליכא מצוה להראות שנאה לכל אדם שיש לו ע"פ ואדרבה צריך לכוף יצרו עיי' ב"מ ל"ב והוי רק רשות ולהכי קאמר מותר לשנאותו וא"ש

ובזה עולין כהוגן דברי רש"י הנ"ל שכ' אע"ג דכתיב ואהבת לריעיך כמוך דעיין רמב"ם שם ה"ג מצוה על כל אדם לאהוב את כאו"א מישראל כגופו שנ' ואהבת לריעיך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו וכו' מבואר דמצות ואהבת לריעיך כמוך אינו בלב אלא במעשה ועיין ברמב"ן בחומש פסוק הנ"ל וא"כ א"ש כיון דהאי מותר לשנאותו לא מיירי בשנאת הלב דא"כ מצוה נמי איכא אלא בשנאה במעשה א"כ א"א לרש"י לפרש אע"ג דכתיב לא תשנא דמשום לא תשנא ליכא איסור בשנאה שבמעשה רק בלב ולהכי כ' רש"י אע"ג דכתיב ואהבת לריעיך כמוך דגם בשנאה מעשה עובר בעשה זו ועיין בחינוך מצוה רל"ח וא"ש

ומ"ש הרמב"ם לפיכך צריך לספר בשבחו אף דאמרינן בעירוכין ט"ז אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו היינו דוקא בפני שונאו וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מדיעות ה"ד אבל בפני אוהבו מותר וכמ"ש בהג"מ שם מהא דאבות ריב"ז הי' מונה שבחם ומצוה נמי איכא ובהכי איירי האי דפ"ו ה"ג. ומדי דברי דכירנא שראיתי בחת"ס ח"ו תשובה נ"ט דמחלק האי דעירוכין היינו לספר בשבחי גופניים אסור אבל לספר בשבח מעש"ט מותר והוא לכאורה נגד דברי הרמב"ם והג"מ הנ"ל דא"כ לא מוכח מריב"ז דהי' מונה שבחי' דהאי דעירוכין ה"ד בפני שונאיו דילמא לעולם גם בפני אוהביו אסור בשבחי גופני' וריב"ז מונה שבחם במעלת התורה ומצותי' וצ"ע. וד' יטע בלבינו אהבתו ויראתו. ויאיר עינינו באור תורתו. ויצליחנו בכל טוב משמי מעונתו. כנפשך ונפש חמיך דוש"ת

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ס"ט עוד להנ"ל

ומה שנתקשית על הגמי"י פ"ו מדיעות שכ' דמ"ע של ואהבת לריעיך כמוך הוא דוקא שהוא ריעיך בתורה ובמצות אבל אדם רשע ואינו מקבל תוכחה מצוה לשנאו וק"ל איך דרשינן בסנהדרין נ"ב ואהבת לריעיך כמוך ברור לו מיתה יפה הא במחייב מיתת ב"ד ע"כ התרו בו והתיר עצמו למיתה ואין לך מומר גדול מזה כדאמרינן בחולין מ"א ע"א א"כ איך שייך גבי מ"ע של ואהבת לריעיך כמוך. ונ"ל בשנדקדק בלשון הגמי"י שהוסיף שאינו מקבל תוכחה והי' די באמרו אדם רשע. אבל יתכן שהרי כ' מצוה לשנאותו שנ' יראת ד' שנאת רע וכו' ולפמ"ש במכתבי הקדום קשי' הלא מקרא זה נאמר על שנאה שבלב אבל מ"מ אינו מצוה להראות לו שנאה שעי"כ גם הוא ישנאהו כי כמים פא"פ ומתוך כך יבואו לידי שנאה גמורה וכמ"ש בש"מ ב"מ ל"ב הנ"ל ומ"ע דואהבת אינה בלב אלא במעשה וא"כ י"ל דשפיר מחויב במ"ע דואהבת לריעיך. אלא דאמרינן בעירוכין ט"ז תמהנו אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה אם אומר לו טול קיסם מבין עיניך א"ל טול קורה מבין עיניך ע"ש בפירש"י וא"כ בלא"ה שונאי' זא"ז ושפיר מותר להראות לו שנאה כיון דמצוה לשנאו וא"צ לקיים ואהבת אפילו במעשה ולכן הוסיף הגמי"י שאינו מקבל תוכחה. ולפ"ז גם במחויב מיתת ב"ד אפשר שמקבל תוכחה ואסור להראות לו שנאה וממילא איתי' במ"ע דואהבת ברור לו מיתה יפה וא"ש

אבל לפענ"ד מעיקרא לק"מ שהרי שנינו בסנהדרין מ"ג כל המומתי' מתוודי' שכל המתוודה יש לו חלק לעוה"ב וכו' וכן כ' הרמב"ם פ"א מהל' תשובה וא"כ בשעה שממיתין אותו כבר הוא צדיק ומחויב במ"ע של ואהבת לריעיך כמוך ולכן צריך לברור לו מיתה יפה וא"ש נכון. ובזה יבואו ברכות על ראשינו. ויחי נועם ד' עלינו. כנפשך ונפש חמיך דוש"ת באהבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל: