בית שערים אורח חיים סה

בני הישיבה ה' עליהם יחיו וידגו לרוב לסדרם על מכונם לא הרשני עתי להשיבו והיום הזה ראשית מלאכתי במענה פי כיד ה' הטובה עלי

ראשית דבר נתקשה בשבועות יו"ד ע"ב דפריך א"ה מתה או נשחטה תפדה הא בעי' העמדה והערכה ולפמ"ש תוס' מעילה ט"ו ד"ה ואפי' בתי' השני א"נ מי לא עסקי' דהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותו מחיים עד שמתו ואפ"ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה ע"ש. א"כ מה פריך דילמא מיירי כאן נמי שהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותה עד שמתה או נשחטה ושפיר מהני הפדיון והוא קושי' חמורה. והנ"ל בזה דהנה יש להתבונן בתוס' מעילה הנ"ל שכתבו דאם העמדה והערכה הי' מחיים מהני הפדי' לאח"מ דכבר הי' העוה"ע מחיים. הלא הערכה זו אינה דבר קצוב רק לפי שוי' וכ"מ מלשון רש"י בחומש פ' בחוקותי בפסוק והי' ערכך לפי זרעו לא לפי שוי' משמע דערכך דלעיל גבי בהמה הוא לפי שוי' וכן בפסוק בערכך נפשות וגו' כתב אין ערך זה לשון דמי' ועיי' מזרחי שם מבואר דשאר ערך הוא לשון דמי שוי' ועיי' ברמב"ם פ"ה מעירוכי' ה"ג וה"ה והי"ט שם דמוכח כן להדי' דנערך בדמי' שוי' ובהדי' דריש בת"כ בחקותי פ"ט פרשתא ד' ה"ו דאין פודי' את ההקדשות אכסרה פי' באומד רק בשווי' וא"כ מה מהני שהעריכו מחיים הלא מחיים הוא שוה יותר מלאחר שמתה וכדאמרי' ב"ק יו"ד לא נצרכה אלא לפחת נבילה וא"כ כשמתה צריכה הערכה מחדש וכיון דל"ש בה העמדה אין בה הערכה והדק"ל דאיך נפדית

ונ"ל דבקידושי' דף כ"ט ע"א אמרי' משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהי' כח הדיוט חמיר מהקדש והקשו בתוס' שם ת"ל משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותי' כיון דהי' בטעות שלא הי' סבור שישתנה השער ל"ה כמסירה להדיוט והקשו ע"ז מב"ב קל"ג בני של יוסף בן יועזר אשכח מרגניתא א"ל דביתהו זיל מכרה לגזבר דהקדש ולא תישיימי' את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמאי הא שומא בטעות ותי' בתי' הא' דהתם כששם אותה בדבר שאין שומתו ידועה לא מיקרי טעות דגומר בדעתו אפי' שוה יותר כיון דמסופק ג"כ שמא שוה פחות ובתי' השני כתבו דהתם כששם אותה בפחות משווי' מתכווין לוותר להקדש לכן שייך אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט אבל הכא לא נתכוון לוותר כלל להקדש כשמשכו במאתים שכך הי' שווה באותו שעה ל"ש אל"ג כמסירה להדיוט ע"ש ובקצוה"ח סי' שנ"ג סק"א הסביר כיון דקדושת דמים הוא א"כ ל"ש בי' דין הקדש אלא כשנותן דמים להקדש בחנם אבל אם אינו נותן דמים להקדש בחנם ל"ש בי' דין הקדש כלל דהרי אינו מקדיש שום דבר וא"א לומר בו אל"ג כמסירה להדיוט עיי"ש

ועיי' בעירוכי' כ"ז במתני' אמר א' בעשר וכו' וא' אומר בחמשי' חזר בו של חמשי' ממשכני' מנכסיו עד עשר וכו' חזר בו של עשר מוכרין אותו בשוי' ונפרעי' משל עשר את המותר ועיי' ברמב"ם פ"ח מעירוכי' ה"ג ודין זה מוזכר בת"כ בחקותי ספ"ט וכתב הקרבן אהרן שהערך הגדול אשר ינתן בהם לפני הכהן זה יתן הפודה ולא פחות ממנו עיי"ש ולפי דברי תוס' קידושי' הנ"ל יובן הדבר היטב דכיון שחייב עצמו ביתר משוי' ואיכא רווחא להקדש שוב אמרי' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט

וזה כונת התוס' במעילה מי לא עסקי' דהעמידו מחיים וחייב הפודה עצמו ביתר משוי' ולכן לא כתבו דהעמידו והעריכו מחיים דלא מיירי שהעריכו הכהן שהוא מעריך בשוי' ואין כאן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וצריך הערכה מחדש לאח"מ שנפחת משוי' וכמו שהקשינו לעיל רק כתבו שהעמידו מחיים וחייב הפודה עצמו ביתר משוי' שכך הי' הדרך כנראה מלשון ת"כ ורמב"ם הנ"ל וא"כ נתחייב מיד בסכום פדיון זה משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון דאיכא רווחא להקדש ואפי' הוזל עד שעת הפדיון בחצי שוי' שהי' בשעת העמדה וממילא אפי' מתה ואיכא פחת נבלה נמי וא"כ א"צ הערכה חדשה ולא בעי העמדה ושפיר כ' התוס' שהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותה עד שמתו דהיינו שלא נתן המעות עד אח"מ ואפ"ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה ופריך שפיר ולק"מ

ולפ"ז בפרה אדומה דאמרי' בשבועות הנ"ל איידי דדמי' יקרי' ועי' קידושי' ל"א עובדא דדמא בן נתינה ע"ש גם אם מחייב עצמו בפדיונה הרבה אינו מחויב דל"ש בזה אל"ג כמסירה להדיוט כיון דליכא למימר בה דאיכא רווחא להקדש דמי יודע לשום אותה כמה היא שווה דהלא אין לה שער ושומא ידוע [ועיי' טו"ז חו"מ סי' ק"ץ ס"א] וכיון דאיכא מחויב בהערכה שהעריכוה מחיים שוב צריך הערכה חדשה לאח"מ וכיון שאינה בהעמדה אינה בהערכה ופריך שפיר א"ה מתה או נשחטה תפדה הא בעי' העמדה והערכה ואין לומר כתוס' דמעילה כקושיתינו הנ"ל לאמת

ויותר קרוב לאמת נ"ל ואקדים להשוות סתירת התוס' שכתבו בחולי' קל"ה ד"ה והא וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה ותי' דבשעת פדיי' בעי' העוהע"ר והוא סותר לכאו' לדברי התוס' מגילה הנ"ל דמהני העמדה והערכה מחיים ופדיי' לאח"מ וכבר העיר בזה מעלתו נר"ו. אבל לפענ"ד הם שפה אחת ודברים אחדים דהנה המהרש"א שם בחולי' הקשה אכתי לימא כשהעמיד והעריך ופדה ואח"כ גזז ותי' כיון דהגיזה מחובר עדיין בבהמה לא מהני בה פדיי' לבדה דחו"ל כאלו פדה אבר מבהעה שכולה קדושה דלא מהני ול"ל נמי כשפדה כולה דא"כ הוי' כחולין לכל דבריה עיי"ש ולפ"ז אני אומר דכך הוא סברת התוס' דלא מהני העמדה והערכה אלא אם בשעת העמדה והערכה הוא ראוי לפדיי' ואז מהני אפי' פודה אח"כ משום דבידו לפדות אז. אבל אם בשעת העמוהע"ר אינו ראוי לפדיי' ואין בידו לפדותו אז ל"מ העוהע"ר של עכשיו על זמן שיהי' ראוי לפדיון דהוי כמו דשלב"ל והגע בעצמך אם העמיד והעריך בהמה תמימה שהוא קדשי מזבח ואח"כ נפל בה מום פשיטא דל"מ העמדה והערכה של שעת תמימות על אחר נפילת המום כיון שבשעת העוהע"ר לא היתה ראוי לפדיי' [ועיי' בכורות מ"ט] וה"נ בשעת העוהע"ר לא הי' הצמר ראוי לפדי' כמ"ש מהרש"א דהוי כפודה אבר מבהמה שכולה קדושה ומשו"ה ל"מ העוהע"ר של שעה זו גם לפדיון שאחר הגזיזה והיינו שכתבו התוס' דבשעת פדיי' היינו בשעה שראוי לפדיון בעי' העמדה והערכה ולא כתבו להיפך דבעי' פדיי' בשעת העוהע"ר דהא העמדה והערכה הוא קודם פדיי' אלא משום דבאמת לא בעי' פדיון בשעת העמדה והערכה וסגי גם אם פודה אח"כ רק שצריך העוה"ע בשעה שראוי לפדיי' ולפ"ז שם במעילה דמיירי שהיתה ראוי לפדיון גם מחיים בשעת העוהע"ר אלא שלא הספיק לפדותה עד שמתו שפיר כתבו תוס' דמהני העמ' והער' דמחיים לפדות אח"מ ואין כאן סתירה כלל

והנה כפי הנראה מלשון התוספתא פרה נפדית על כל פסול שבה מתה תפדה נשחט תפדה פרש"י נשחטה חוץ למקומה מוכח דדוקא אם אירע בה פסול או מצא נאה הימנה יכול לפדותה אף דשאר קדוה"ג אינו נפדה ע"י פסול עד שיהי' בו מום וכמו דאמרי' בכל דוכתי ירעה עד שיסתאב אבל קודם שיסתאב לא אבל פרה נפדית בלא מום רק גם על פסול אחר אבל בלא פסול ולא מצא אחרת נאה הימנה א"י לפדותה וכן נראה מלשון הרמב"ם פ"א מה' פרה אדומה ה"ח ואף דקדשי בדה"ב היא מ"מ כיון דכל הפסולי' הפוסלי' בקדשי מזבח פוסלי' בה וכמ"ש הרמב"ם שם ה"ז דינה לענין זה כקדשי מזבח דאינה נפדית בלא פסול ודו"ק בלשון הרמב"ם שם שכתב ואעפ"י שהיא כקדשי בדה"ב ולא קדשי בדה"ב ממש הואיל וקראה הכתוב חטאת עיי"ש ומעתה אם העמיד והעריך קודם שמתה או נשחטה בפסול לא היתה ראוי לפדיון ובכה"ג גם לדברי תוס' מעילה הנ"ל לא מהני העמ' והער' דמחיים לפדות לאח"מ וכמ"ש ופריך שפיר א"ה וכו' והא בעי' העוה"ע ולק"מ

ופשיטות י"ל דדוקא במתה מאילי' שייך לומר שהעמיד והעריך מחיים ולא הספיק לפדות עד שמתה מאילי' אבל בנשחטה שהוא שחטה במתכווין [ועיי' יומא מ"ב לחד מ"ד שחיטת פרה בזר פסולה ועיי' בעין משפט שם שציין רמב"ם פ"א הי"א ופ"ד הי"ז ועיי' בהגהות מהרוו"ב שהשיג עליו] בזה ל"ש לא הספיק לפדותה עד ששחטה כי מי עיכב על ידו שלא לפדותה קודם ששחטה ועיקר קושי' הגמ' מנשחטה תפדה אלא כיון דנשחטה לא מיירי בלא הספיק לפדותה גם מתה לא מיירי בהכי דבחדא מחתא מחתינהו לכן פריך מתרווייהו אבל עיקר הקושי' מנשחטה ולתי' זה כוון גם חתני הרב החריף מו"ה גרשון ני' והוסיף ראי' מתוס' שציינו א"ה נשחטה תפדה הא בעי' העוה"ע ופלא דשבקי מתה ומוכח כפי' הנ"ל וא"ש

ומה שנתקשה בהבנת דברי תוס' מעילה ט"ו ד"ה ואפי' שכ' בתי' הראשון דשמא קסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העוה"ע הלא קושי' הגמ' היא על עולא אר"י ור"י ס"ל בתמורה ל"ב לרבנן דר"ש במתני' שם דא' קדשי מזבח וא' קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע ולרבנן דר"מ דוקא קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע ולא קדשי מזבח עיי"ש בתוס' דף ל"ג ע"ב ד"ה כדתני' רק ר"ש ס"ל קדשי מזבח היו בכלל העוה"ע ולא קדשי בדה"ב ומסתמא הלכה כרבנן ואיך אפשר לומר לר"י דס"ל קדשי בדה"ב לא היו בכלל העוה"ע כר"ש זה תוכן כונתו בתוס' ביאור קצת. נ"ל לתרץ בכמה אנפין שוני' והוא דלכאורה ק"ל לר"י אליבא דרבנן דאמר א' קדשי מזבח וא' קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע מנלי' הא הלא קרא דואם כל בהמה טמאה וכו' דמסיק לי' העוה"ע מיירי עכ"ח בקדשי מזבח כדדריש לי' בברייתא דתני' כוותי' דר"י בתמורה ל"ג אלא דילפי' נמי קדשי בדה"ב שישנן בהעוה"ע מדכתי' בין טוב ובין רע איזהו דבר שאינו חילוק בין טוב ובין רע הו"א זה קדשי בדה"ב וכדאמרי' בתמורה שם לר"ל אליבא דרבנן רק דלר"ל קאי העוה"ע דוקא על קדשי בדה"ב ולא על קדשי מזבח ולר"י קאי אתרווייהו ועיי' רש"י שם דף ל"ג ד"ה ור"י כתב כן בהדי' ולפ"ז תקשי הלא מצינו גם קדושת דמי' למזבח כגון שהקדיש זכר תמים לדמי נסכים וא"כ מנ"ל דקדשי בדה"ב בעי העוה"ע דילמא גם קרא דבין טוב ובין רע מיירי נמי כרישא דקרא אלא דרישא דקרא מיירי בקדה"ג למזבח וסיפא דקרא דבין טוב ובין רע שאינו חלוק בין טוב לרע מיירי בקדושת דמים למזבח דג"כ אין חילוק בין טוב לרע ובזה בעי' העוה"ע אבל בקדשי בדה"ב לעולם אימא לך דלא בעי' העמדה והערכה: