בית שערים אורח חיים סב

והגאון המנוח מהר"מ ש"ק זצ"ל מק"ק חוסט הק' לי פ"א דלמה גבי קידוש ס' דילפי' מן בתוך בנ"י דבעי' עשרה מישראל סגי אפי' שלא בפניהם כש"ך הנ"ל וא"כ א"צ להיות ביחד דוקא ובדבר שבקדושה דאין אומרי' פחות מעשרה דילפי' נמי מהאי קרא גופא בעי' שיהי' ביחד דוקא כמבואר באו"ח סי' נ"ה והשבתי לו כסברא הנ"ל דשם כיון שנשאר מן הביטול מ"ע של ונקדשתי גם אח"כ וכן בחילול שבת כנ"ל א"כ בכל פעם שיתאספו אותן עשרה שידעו מזה יהי' בתוך בנ"י לכן א"צ להיות ביחד בשעת מעשה אבל באמירת דבר שבקדושה אחר האמירה אזדי' לי' מצותו ולא נשאר כלום מאמירה זו לכן אם אינם ביחד בשעת אמירה לא הוי בתוך בני' ועיי' כעין סברא זו בקצו"ח סי' שפ"ב כנ"ל

אלא דאכתי י"ל דאפי' לבזות עצמו בצנעה יש איסור והא דשרי' בסנהדרין שם בצנעה היינו בצדקה דוקא משום דחיותא היא וכמו שאכתוב לקמן אי"ה אבל לביהכ"נ דל"ש זה אפי' בצנעה אסור משום דמבזי נפשי' לא היא שהרי הדרישה וטו"ז בסי' ת"ד הקשו אמאי מותר בצנעה ולא אסור משום ביבוש קצירה ע"ש מה שתי' ואם איתא כנ"ל לישני כמו דהתירן איסור מבזי נפשי' בצנעה התירו ג"כ איסור דביבוש קצירה ועוד דאמאי ל"ק להו באמת מדוע אינו אסור בצנעה משום מבזה נפשי' וע"כ או דמבזה עצמו בצנעה אין איסור או דבצנעה לא מקרי זה בזיון כלל וכמש"ל

ועדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר דוקא אם נותני' מעצמם ל"ש בצנעה מבזה נפשי' אבל לבקש מהם אפי' בצנעה אסור משום מבזה נפשי' אבל גם זה ליתא דמלבד דפשטות לשון הטו"ז בתי' על קושי' הנ"ל ברס"י רנ"ד שכ' ברישא שהעכו"ם אין כונתו דוקא על ישראל אלא הוא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד וכו' משמע דההיא דסנהדרין דמותר בצנעה בפושט יד ומבקש מיירי אלא דגם גוף סברת טו"ז בנוי ע"ז דמנ"ל דבעובדא דשבור מלכא היתה כונתו העיקרית בשביל עניי ישראל ודין שהוזכר בגמ' באוכלי ד"א בצנעה כונת הגוי בשביל רחמנות ולא דוקא על ישראל א"וו דבהא תלי' דאם שולח מעצמו צדקה לישראל אז כונתו בשביל ישראל דוקא אבל אם אינו נותן עד שמבקשי' ממנו ופושטי' יד אז הוא בשביל רחמנות ול"ש ביבוש קצירה לדעת טו"ז וא"כ מוכח דגם בפושט יד ל"ש מבזי נפשי'

וגם מדברי נמ"י שהבאתי לעיל מוכח דבגמ' בפושט יד מיירי שכתב דהו"ל לאתזוני בצנעה עד שילכו הרואי' ולא רצה להצטער אותה שעה מועטת וכו' ואי בנותן לו הגוי מעצמו א"כ אם יחזור לו עתה מנא ידע אם אחר שילכו הרואי' שוב יתן לו הגוי דילמא כיון שהחזיר לו שוב לא יתן לו דיסבור שאינו רוצה לקבל ואי שיבקש ממנו אחר שילכו הרואי' א"כ מוכח דגם לבקש ממנו מותר בצנעה ול"ש בזיון ודוחק לחלק ולומר דכשביקש לתת לו מתחילה מעצמו אין הבקשה בזיון משא"כ כשגם מתחילה הוא מבקש הוי בזיון, אע"כ דבפושט יד מיירי ואז שפיר אמרי' דהו"ל להמתין מלבקש עד שילכו הרואי'

ויש להביא עוד ראי' דאין חילוק כלל בין מבקש מן הנכרי ובין לקבל ממנו לכתחילה מדברי הרמב"ם פ"ח ממ"ע שכתב דגוי שהתנדב לבדה"ב אין מקבלי' הימנו לכתחילה ואם נתנו אין מחזירי' וכ' הב"י בסי' רנ"ט ביו"ד שפי' כן בגמ' הא בתחילה הא בסוף ונדחק הרב ב"י בפי' דברי הגמ' לדעתו דמקבלי' פירושו אין מחזירי' ולעכבה קרי מקבלי' ובסיפא פי' מקבלי' מעכבי' ואין מקבלי' פירושו אין מעכבי' אלא מחזירי' שהוא דוחק גדול א"כ יותר טוב הי' לאוקמא הא דקתני אין מקבלי' היינו בתחילה שישראל יתחיל בקבלה והיינו שיבקש ממנו אסור הא בסוף שהגוי מתחיל בנתינה וישראל מקבל בסוף אז מקבלי' ובישראל מתחיל ומבקש אסור משום דמבזי נפשי' אלא ודאי דאין זה שום סברא אם הקבלה גופא מותר משום בזיון שיהי' הבקשה מן הגוי אסור משום דמבזי נפשי' ואפי' יש סברא לחלק בזה במבקש צדקה לעצמו עכ"פ במקבל לבדה"ב או לבנין ביהכ"נ ודאי אין שום סברא לחלק בזה ואפי' מבקש ל"ש בזיון

ומ"ש דמקור ההיתר לביהכ"נ הוא מדמקבלי' מהם קרבן וגם בקרבן לא קאמר בגמ' אלא דמקבלי' מהם ולא שמבקשי' מהם אין הנידון דומה לראי' דבקרבן גם מישראל אין מבקשי' נונ"ד כי לאיזה תכלית נבקש מהם אבל לבנין ביהכ"נ אנו מבקשי' לצרכינו ושפיר י"ל דמותר

ומה שלמד מרמב"ם פ"ח ממ"ע דמחלק לענין בדה"ב בין לכתחילה ודיעבד ה"נ לענין ביהכ"נ יש חילוק בין לקבל ובין לבקש אין למדי' ומשיבי' כלל דשם אין הטעם משום מבזה נפשי' רק משום רפיון ידים וכמבואר בערכי' דף ה' ע"ב או מקרא דלא לנו לר"ל בירושלמי פ"א דשקלי' יע"ש

ומה שנ"ל לתת טעם לדברי הרמב"ם שמחלק לענין בדה"ב בין לכתחילה ודיעבד הוא דכבר עמד בהגהת אשר"י ב"ב יו"ד אמאי לא נקבל מהם צדקה כמו נונ"ד. ולפענ"ד הי' נראה מבואר פ"א דשקלי' מ"ד דכל שנידר ונידב מקבלי' מהם ושאינו נידר ונידב אין מקבלי' מהם ע"ש ונ"ל לחדש דבר דל"ש ביבוש קצירה אלא בדבר שמוטל על ישראל לעשותו כגון צדקה לפרנס עניים או בנין ביהמ"ק שהוא מ"ע לבנות בית הבחירה וכמ"ש הר"מ בפ"א מה' בית הבחירה וא"כ כשהגוי נותן נדבה לזה יש לו חלק במצוה של ישראל ומגרע חלק ישראל במצוה שלו ומזכה בה לעכו"ם ועי"ז נמשך מלכותן ושייך ביבוש קצירה אבל בדבר שנידר ונידב ואין חיוב על ישראל להיות נודר ונודב קרבנות וכשהגוי נודר ונודב עושה מצוה לעצמו ואינו מגרע זכות ישראל בזה ל"ש ביבוש קצירה כלל. ובזה מיושב קושי' טו"ז רסי' רנ"ד דלמה אינו אסור ברישא בצנעה משום ביבוש קצירה דשם מיירי שאינו יכול לחיות בצדקה של ישראל כמבואר בשו"ע והיינו שכבר נתנו ישראל כפי החיוב המוטל עליהם ואינו מספיק א"כ אינו מגרע זכות ישראל בקבלה מגוי ול"ש ביבוש קצירה אבל בסיפא מיירי ששלח ממון לגברא רבה לצדקה לחלקם לעניים והוא ממעשה דאמי' דשבור מלכא דשדרי' לרבא ועי"צ מגרע זכות ישראל דאין הצדקה משתלמת אלא לפי ג"ח שבה שייך שפיר ביבוש קצירה ולהכי אין מקבלי' אלא משום שלום מלכות כעין ב"ב ד' שאני ביהמ"ק דאי לאו מלכותא לא מיתבני ופי' הפשוט דמצוה זו דוחה העברה ולהנ"ל כיון דאי לאו מלכותא לא מיתבני אינו מגרע זכות ישראל בזה ומותר לגמרי

ויש לחדש עוד דבר חדש דכבר הק' האחרונים אי כהנים שלוחי דידן איך מקבלי' קרבן מנכרי הא אין שליחות לנכרי ותי' דבאמת הוי כמו שלא לשם בעלי' וקרבן כשר אבל לא עלו לבעלי' ולפ"ז לק"מ מקרבן דעל גוף הקדש של נכרי אין אנו מסייעי' כלל והקרבה של אח"כ לאו מצוה דילי' הוא ול"ש ביבוש קצירה ושפיר מקבלי' משא"כ בצדקה מלבד שעושה מצוה בשעת נתינה וקבלה אבל גם אח"כ יש לו זכות בזה וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא שפיר אסור משום ביבוש קצירה. ועיי' ברמב"ם פ"ו ממלכי' ה"ו דמנכרי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז מקבלי' צדקה ועיי' בכ"מ שם ולפ"ז נ"ל לדון בדבר חדש דהא דאין מקבלים מגוי שלא קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז אין האיסור משום מצוה של שעת נתינה וקבלה אלא משום זכות שאח"כ שמקיים נפש מישראל ולהכי יש תקנה במה שנותנים לעניי או"ה והטעם משום דבשעת נתינה אין כונתו לקיים מצות הש"י בודאי ברגע זו אינו מודה בע"ז ועיי' כעין סברא זו בחת"ס עמ"ש ר"ת דחלילה להזכיר שם גיות בגט מומר משום דבזו הרגע שמזכיר שם גיות ודאי אינו עושה תשו' ועיי' טו"ז ריש ה' סוכה שכ' כיון דלמצוה קמכוין לא יעשה המצוה בעברה וידעתי שאינו דומה לשם אבל מ"מ י"ל כן מסברא וא"כ לדעת הרמב"ם מותר לקבל ממנו אבל כיון שלא קיבל עליו שלא לעבוד בפני ג' אפשר שברגע כמימרא חוזר לסורו ומאמין בע"ז ומחשבה מוציא מידי מחשבה עיי' רע"ב ותויו"ט ריש פסחים ובחת"ס אה"ע סי' ד' וא"כ אסור משום זכות של אח"כ כששוב מאמין בע"ז. ולפ"ז אם מתנדב הגוי לביהכ"נ ומקנה הממון לישראל אין איסור כלל דבשעת הנתינה אין איסור כנ"ל והזכות שלאח"כ הלא אז כבר פסק כחו מממונו והוא של ישראל ואין לנכרי זכות בבנין ביהכ"נ ואי משום צדקה לישראל הלא בנתינת צדקה לעשירי' אין מצוה אך אם אין כונת הנכרי להקנות לישראל רק לשמים להיות חלק בביהכ"נ אז אסור משום זכות של אח"כ

ואחר הדברים האלה יש לפרש פי' חדש ברמב"ם פ"ח ממ"ע ה"ח שכתב אבל לביהכ"נ מקבלי' מהם לכתחילה והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי היינו שמקנה אותו להם ומותר כנ"ל ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים היינו שאינו מקנה לישראלים אלא לשמים שיהי' לו זכות בביהכ"נ וזה אסור דאח"כ אפשר שלבו לע"ז וזה שכתב הטור בסוס"י רנ"ט בשם הרמב"ם שמא בלבו יחשב לע"ז ועיי' בב"י שם שתמה ע"ז ולמ"ש א"ש דהטור מפרש דברי הר"מ מ"ט אסור בלבו לשמים משום שמא יחשוב אח"כ לע"ז והכל דברים אחדים ועיי' כי קצרתי במקום שיש להאריך

אמנם כ"ז בביהכ"נ אבל לבדה"ב ס"ל לרמב"ם דודאי מקנה אותו לישראל דאין מצוה כלל על נכרי שיהי' חלק במקדש וישראל צריכי' לבנות משלהם ואין איסור רק משום שעת נתינה גופא דאין מקבלי' מעע"ז ואי דאז ודאי אינו מודה בע"ז כנ"ל ז"א דמי יימר שכונתו למצוה דילמא אדרבה להיפך משום רפיון ידים ולהכי אין מקבלי' ממנו לכתחילה אבל כשכבר קבלו וא"כ כבר יש לו מצות נתינה אין מחזירין ובוני' ממנו לבדה"ב עיי' ב"ח סי' רנ"ט משום דאח"כ כבר פסק כחו מממונו ואין לו זכות בזה

ומה שהביא מרמב"ם ספי"ב מרוצח דאסור להשיא עצה לעכו"ם לדבר מצוה וא"ל דלהנאת עצמו שרי דא"כ ת"ל מלא תחנם א"וו דעצה לנכרי לדבר מצוה הוא רגל בפ"ע לא עיין יפה שהרי זה לשון הרמב"ם שם ואסור להשיא עצה טובה לעכו"ם וכו' ואפי' להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה וכו' ומדכתב ואפי' מכלל דמעיקרא בדבר רשות מיירי ומדכללינהו יחד ש"מ דחד דינא אית להו וגם לדבר מצוה אינו רגל בפ"ע ומה דקשי' דאם אינו מכוין לטובתו ת"ל מלא תחנם יבואר לקמן

ואם אפי' נימא דעצה לדבר מצוה הוא רגל בפ"ע היינו דוקא בדבר מצוה שבא לכפר כצדקה דמדניאל ילפי' וכמו שסיים הרמב"ם שם ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנ"נ ליתן צדקה וכן הי'