בית שערים אורח חיים מה

לא אמרינן סדא"ו לחומרא רק כאן החמירו חכמים שאסור לעשות כן משום חומרא ועיין בנדה ע"ב ולפ"ז ה"נ בשלמא אם הי' התבשיל נאסר אם מבשל בלא טבילה והי' ספק אם תבשיל זה אסור או מותר כבר יש כאן צד איסור בעולם ואמרינן סדא"ו לחומרא וכן גם אם הי' התבשיל מותר רק שהי' מחויב לטבול אפי' אינו רוצה להשתמש ג"כ אזלי' לחומרא לפי שאנו מסופקי' אם יש חיוב על הגברא לטבול או לא וכבר יש צד החיוב בעולם אבל כיון שאם אינו רוצה להשתמש אינו מחויב לטבול א"כ קודם התשמיש שאנו מסופקי' אם מחויב לטבול עדיין אין כאן חיוב בעולם רק אם ישתמש בו אח"כ איגלאי מילתא למפרע שהי' מחויב לטבול בכה"ג לא אמרי' סדא"ו לחומרא, ולפ"ז אני אומר בברכת הנהנין נמי כיון דאי בע' אינו נהנה ואינו מברך א"כ בשעה שנולד הספק עדיין אין כאן חיוב ברכה בעולם בהא לא אמרי' סדא"ו לחומרא אפי' אם הספק הוא אם נעשה מעשה לפוטרו מברכה וכ"ש דל"ל שהי' בחזקת חיוב וה"נ בברכת המצוה כיון שהברכה הוא עובר לעשייתן ואז עדיין אין כאן חיוב ברכה ולא חזקת חיוב רק החיוב הוא על קיום המצוה ואם מקיימה איגלאי מילתא למפרע שהי' חייב לברך עובר לעשייתן אבל קודם עשיי' אין כאן בעולם חיוב ברכה ולכן לא אמרינן בזה סדא"ו לחומרא מצד חזקת חיוב ואפי' הספק תלוי במעשה ובזה יש להבין קצת תי' רש"ל שהביא טו"ז תרפ"ז סק"ד שכתב דהתם קדושת היום גורם לחייבו אף בברכה דהיינו קידוש היום וכבר צד החיוב בעולם לכן אזלינן לחומרא אבל לברך על מצות קריאת המגילה קודם הקריאה עדיין אין כאן חיוב ברכה בעולם לכן אזלי' לקולא

איברא לפענ"ד ל"ש בזה חזקת חיוב כלל דלא אמרינן אוקמא אחזקה דמעיקרא אלא במקום דהי' לו חזקה ואפשר שיקים כן גם להבא לכן אמרינן שבאמת נשאר בחזקתו ואף דאפילו בחזקה העשוי' להשתנות וכבר נשתנה נמי אמרינן דאוקמא אחזקה עד שעה שאנו יודעי' שנשתנה בודאי עיי' טו"ז יו"ד סי' של"ז ונקה"כ שם מ"מ התם דרכו בכך שישאר החזקה גם להבא חי ולמיתה דזמן מועט לא חיישינן אבל כאן אדרבה כשחייב במצוה החיוב גורם שלא ישאר בחיובו רק יקיים המצוה ויפטר מחיובו וזריזי' מקדימי' למצות וחביבה מצוה בשעתה ל"ש לומר אם מסופק אם קיים המצוה או לא דנוקמי' בחזקת חיוב שלא קיימה וזה סברא ישרה לפענ"ד

לכן נלפענ"ד דסברת מל"מ הוא עפמ"ש הרשב"א בחולין י' ע"ב דאף אי סדא"ו מה"ת לחומרא היינו דוקא בספק שהוא בתולדה אבל בספק שצד האיסור בא במקרה אפילו ליתא חזקת היתר אזלינן לקולא ע"ש ולפי"ז הה"נ בספק דרבנן דאזלי' לקולא היינו דוקא בספק בתולדה אבל בספק שצד ההיתר בא במקרה וע"י מעשה הנחת עירוב אזלינן לחומרא, ולפ"ז אני אומר הרי אמרינן בנדרים נ"ט דנדרי' מקרי דשיל"מ הואיל וא' בעי מיתשל עלה ואף דלא מקרי דשיל"מ אלא אם ההיתר בא ממילא מ"מ כיון דקונמות מצוה לאיתשולי עלה הוי כהיתר הבא ממילא ודברי הש"ך סי' ק"ב סק"ח צ"ע ולפ"ז בספק קרא ק"ש או בספק קרא המגילה כיון דהוא מצוה חיובית הוי כצד היתר שקרא בא ממילא ושפי' אמרינן בי' סד"ר לקולא אפילו לדעת מל"מ ובזה מיושבי' כל קושי' החוו"ד בסי' ק"י בש"ך בדיני ס"ס אות כ' הנ"ל

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ל"ח

להרבני המופלג בתורה וביראה מו"ה אברהם ישי מאנדל ני' בק"ק אלמאשד יע"א

על דברת מהרש"א ברכות ה' בתוס' ד"ה אלא יעיין בהגהות הגאוני' על המהרש"א נראה משם כי קושי' מהרש"א קאי על מה שסיימו תוס' ומתני פרקי' וקרי ק"ש כי מט' זמן ק"ש מלשון זה נראה שרוצי' להוכיח אפילו כי מטי זמן ק"ש מותר ללמוד וע"ז הק' מהרש"א שפיר הא תלמודא שם מספקא אי רב קא' בזמן ק"ש או קודם ולא ידעתי מה הרעש בזה. ולענ"ד נראה עוד ע"ד חידוד יעיין בשו"ע או"ח סי' פ"ט ס"ו דבהגיע זמן תפלה אסור ללמוד אבל ללמד לאחרי' מותר דעיין ברבינו יונה ברכות דף הנ"ל ולפ"ז קשה לכאורה מה ראי' מייתי מרב הא שם איתא ומברך ומתני לן פרקי' וכו' והי' מלמד לאחרי' לתלמידיו ולהכי שרי אבל לעולם ביחידות אסור ללמוד אפי' בלא הגיע זמן ק"ש דילמא ממשיך שמעתתא. אך באמת התוס' דייקו בלשונם דרב מקדי' וכו' ומתני פרקי וקרי ק"ש ומשמע שביחידות עשה כן ומוכח שפיר דגם ללמוד ביחיד שרי עכ"פ קודם זמן ק"ש. אך אי אפשר לגרוס כן שהרי שם בגמ' ס"ד דרב קאי בהגיע זמן ק"ש ואז פשיטא דאסור ביחיד וע"כ הגירסא ומתני לן פרקין וא"כ אי מיירי קודם זמן ק"ש אין ראי' משם שמותר ללמוד ביחיד כקושי' הנ"ל וזה כונת מהרש"א דהא תלמודא מספקא התם אי איירי בהגיע זמן ק"ש ואם מיירי כך ע"כ הגי' ומתני לן פרקי' וא"כ אין משם ראי' כלל ליחיד שהרי התם היו רבים וכקושי' הנ"ל

ובנעוץ מס' ברכות תחילתה לסופה נ"ל דמהרש"א הק' אי זמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסי' לאכול בתרומתן א"כ איך אוכלי' תרומה בזמן ק"ש ותי' פנ"י פ' אמור דמשכחת בהתחילו בהיתר שאכלו חולין קודם זמן ק"ש. אך תקשי קושי' בעה"מ שבת י"א אי אפילו באכילה ושאר דבר הרשות אין מפסיקי' בהתחיל בהיתר א"כ אמאי בהתחיל ללמוד בהיתר פוסק כדאמרינן שם כגון אנו מפסיקי' לק"ש ולתפלה ותי' ח"י סי' תל"א סק"ח דחיוב לימוד תורה הוא תמיד וגם אם עושה מצוה אח"כ הוא מבעל מתורה ואם לא יבטל לא יעשה מצוה לעולם ועיי' מג"א סי' תרפ"ז סק"ג ומחה"ש שם וא"כ מה נ"מ אם פוסק עכשיו או שיפסוק אח"כ. ונ"ל דזה פי' המשנה סוף ברכות ואומר עת לעשות לד' בכל עת שעושה מצוה ע"כ הפרו תורתך מבטל תורה כיון שמצותה תמיד לכן רנ"א הפרו תורתיך משום עת לעשות לד' ופוסק בתורה אפי' התחיל בהיתר כתי' ח"י אבל בדבר רשות התחיל בהיתר אינו פוסק ושפי' אוכלי' תרומה בזמן ק"ש וא"ש. וזה סיום הגמ' היוצא מביה"כ ונכנס לביהמ"ד ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנ' ילכו מחיל אל חיל וכו' שחיוב לימוד תורה תמיד ולכן פוסק. וי"ל שם למען אחי וריעי אדברה נא שלום בך. ואינו פוסק למען בית ד' אלקינו אבקשה טוב לך. ופוסק כי ד' עוז לעמו יתן וכו' שחיוב לימוד תמיד

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ל"ט

שיל"ת ב' אויפאלו ד' ויקהל תרמ"ג לפ"ק

ישעי' יראה בשלותו והיתה כבוד מנוחתו ושמחתו, ידידי הרבני המופלג בתורה ויראה עושה פרי תבואה חרוץ ושנון לפני שמו ינון, כש"ת מו"ה ישעי' פריעדמאן ני' כאור בהיר בק"ק ברעזנא יע"א

מכתבו הערוך אלי קבלתי בזמנו ומחמת שהי' לי להשיב למעשה אשר לה משפט הבכורה אחרתי עד עתה והלום באתי להשיבו על אשר תמה מעלתו ע"ד מג"א סי' פ"ט ס"ב וח"י סי' תנ"ט אות יו"ד שהקשו דברי הרמב"ם בפיה"מ אהדדי דבמ"א דברכות כ' וע"ה הוא אור הניצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות ובפ"ג דפסחי' מ"ב כ' דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה משעות ההשוי' וא"כ אם ס"ל לרמב"ם כמ"ד בפסחי' צ"ג ע"ב דמע"ה עד הנץ החמה הוא ה' מילי' א"כ הוי שיעור ב' שעות משעות השוי' ולמ"ש מג"א סי' תנ"ט ס"ב דמיל הוא רביעית וחלק כ' משעה הוי ה' מילין שעה ומחצה, אלא די"ל דפסק כמ"ד בפסחי' דהוי ד' מילין וא"כ למ"ש המג"א בסי' תנ"ט החשבון מכוון כמ"ש בברכות שעה וחומש שעה אבל מ"מ דבריו סותרי' למ"ש בפסחים, וע"ז הקשה מעלתו מה ענין זל"ז הלא ב בברכות מיירי הרמב"ם משעות זמניות דהיינו חלק י"ב וחומש מחלק י"ב מהיום לפי מה שהוא אם ארוך אם קצר ולדידי' צ"ל דגם. הני מ"ד בפסחי' צ"ג אם השיעור ד' או ה' מילין היינו משום דההילוך. תלי' ג"כ לפי אריכות היום והשתנות הארצות משא"כ בפסחי' מיירי בשעות השואה והאריך בזה

אבל לק"מ ותמה על עצמו מה עלה על דעתו שבזמן שהיום ארוך צריך זמן יותר להילוך מבזמן שהיום קצר והוא נגד החוש והשכל אבל עינו הטעתו שלא ראה ברש"י פסחי' צ"ג ד"ה כמה מהלך אדם בינוני וביום בינוני בבוכי דתקופת ניסן ותשרי שהימים והלילות שווין עכ"ל, מבואר דשיעור זמן שצריך להילוך מיל שוה בכל הזמני' ושיעור הזמן שיש מע"ה עד הנץ החמה בתקופת ניסן ותשרי הוא שיעור הילוך של ד' או ה' מילין ולפ"ז לדעת הרמב"ם בפסחי' דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה משעות השוי' א"כ למ"ד ה' מילין יש ב' שעות ולמ"ד ד' מילין יש שעה וג' חומשי שעה דהיינו ל"ו מינוטי' מע"ה עד הנה"ח בתקופת ניסן ותשרי ולדעת מג"א בסי' תנ"ט איכא למ"ד ה' מילין שעה ומחצה ולמ"ד ד' מילין שעה וחומש שעה דהיינו י"ב מינוטי' מע"ה עד הנה"ח ולדעת הרמב"ם בברכות דהשיעור שעה וחומש שעה משעות הזמניות א"כ בתקופת ניסן ותשרי שהיום ולילה שוין הוי שיעור זה שעה וחומש שעה משעות השוי' ג"כ והוא מכוון לדעת מג"א בסי' תנ"ט הנ"ל וכמ"ד ד' מילי' משא"כ לרמב"ם בפסחי' הוא ב' שעות השוי' למ"ד ה' מילי' ושעה וב' חומשי שעה של השואה בתקופת ניסן ותשרי ולדבריו בברכות הוי בתקופת ניסן ותשרי רק שעה וחומש שמה משעות השוי' דאז שעות הזמניות ושעות השוי' שווין ויפה כ' מג"א שדבריו סותרי' זא"ז

ודברי מחה"ש בסי' רל"ה סק"ג שציין מעלתו וכ' שאין דבריו מוכרחי' לדעת הרמב"ם לא ידעתי כוונתו, אבל לפענ"ד דבריו תמוהי' ע"ש שם מסוגר בין שני חצאי עיגול דע"ש מג"א בסי' רל"ג סק"ג דמתחילת שקיעה עד צ"ה הוא שעה וחומש דזה ודאי שעות השואה ולא זמניות דזה תלי' במהלך השוה והולכה בשוה בגלגלה בין היום