בית שערים אורח חיים מד

בזה משום דבב"נ הלילה הולך אחר היום וכן משמע קצה דחייב ברמב"ם פ"י ממלכי' ה"ט ע"ש אם עשה מלאכה אחר תחילת שקיעת החמה ושבת מצאת הככבים עד צאת הכוכבים פטור ממיתה לפי שעשה מלאכה בכל יום דלדידי' אחר שקיעת החמה כבר הוא לילה ועשה מלאכה בלילה. ולפי"ז ודאי לענין אין בנין ביהמ"ק בלילה שהוא דין מדיני התורה פשיטא לי' לגמרא דהוי יום מעמוד השחר עד צאת הככבים ושפיר מקדמי ומחשכי אבל הגמ' רצה להביא זכר לדבר על זמן ק"ש דערבית שהוא משעת צאת הככבים כמו"ש חי' רשב"א שם ובק"ש כתיב בשכבך ובקומך והביא רשב"א שם בשם תוס' דהא דאמרי' יליף מברייתו של עולם אקרא גופא קא מהדר דמקדים שכיבה לקימה דיליף מברייתו של עולם וא"כ י"ל נהי דבשאר דינ' תורה הוי יום מעמוד השחר עד צאת הככבים מ"מ לענין ק"ש מכי ערבא שמשא הוי לילה כמו שהי' בברייתו של עולם ועיי' ברשב"א ור"ן נדרי' דס"ג אם שנה של תורה הוא ג"כ שנה בלשון בנ"א וה"נ כיון שלגבי ב"נ הוי יום רק מהנץ החמה עד תחילת שקיעה וכיון דבק"ש כתי' בשכבך ובקומך ודרשינן בברכות י"א בשבת דידך ובלכת דידך לכן לא בעי' יום של תורה ולילה של תורה רק כברייתו של עולם ואינהו דמקדמי ומחשכי יותר מחיובו של פועל ולענין בנין ביהמ"ק הוי יום ע"ז קאמר ת"ש והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה וא"כ זכר לדבר שגם במילי דעלמא הוא עכשיו יום כיום של תורה כמבואר בחו"מ סי' של"א שצריכין לצאת מביתם בזריחת השמש דהיינו מעמוד השחר כיון שהליכה הוא ג"כ צורך בעה"ב כמו"ש סמ"ע שם ולעשות עד צאת הכוכבים כיון שהליכה לביתם הוא לצורכם דאל"כ כיון שהלילה הי' להם משמר למה הי' להם להקדים ולהחשיך כיון שגם המשמר לצורך הבנין וא"כ כיון שגם בתהלוכות העולם אזלינן בתר יום של תורה זכר לדבר דגם בק"ש אזלי' בתר יום של תורה שהוא מעמוד השחר עד צאת תכוכבים

אבל באמת אין כאן קושי' כלל דהאי קרא דנחמי' לאו בבנין ביהמ"ק כתיב רק בבנין חומת העיר כמבואר שם בכל הכתובי' עד קפיטל י"ב ובסי' י"ב פסוק כ"ז כתיב ובחנוכת חומת ירושלים ושם בפסוק ל"א ואעמידה שתי תודות גדולות ודרשי' בשבועות י"ד גדולות שבתודה ומאי ניהו חמץ ואמרינן נמי התם מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל ופירש"י ותודה ולחמה נאכלי' בכל העיר ואם יצאו חוץ לחומה נפסלי' הלכך ירושלים נתקדשה בלחמי תודה שנאכלי' בה ואם יצאו ממנה פסול וכן פירש"י שם לפני זה ד"ה בשירי מנחה והאי קידוש דנחמי' ועזרא בקידוש העיר כתי' מכל זה מבואר ששם הי' רק בנין חומת העיר חף ודאי בונין בלילה ולק"מ. ובזה יבא שלום ינוח על ראשך, כנפשך ונפש אביך דוש"ת באהבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ל"ו

שיל"ת ב' אויפאלו ד' תשא שושן פורים תרנח"ל

שוכ"ט לידידי הרבני המופלא ומופלג, מלא פלג, חו"ש כמו"ה יצחק צבי ני' לעבאוויטש חתן מחו' הגאבדק"ק ש' פאטאק ני'

מכתבו הגיעני היום ויען נפישי מילי דפסחא בטרדות שונות הייתי עט ממהר להשיב שלא יהי' אפי' מעוכב בן יומו ומה שתמה על הב"ח באו"ח סי' תרפ"ט שכתב לתרץ דעת הפוסקים בהא דקורא את שמע ולא השמיע לאזנו דיצא בדיעבד ובהא דחרש המדבר ואינו שומע שקורא את המגילה פסקו דהשומע ממנו אפילו בדיעבד לא יצא דה"ט משום דבלא השמיע לאזנו כיון שהי' אפשר לו להשמיע עכ"פ בר חיובא הוא אבל חרש כיון דלאו בר שמיעה הוא כלל לאו בר חיובא הוא ואינו מוציא אחרים י"ח ולפ"ז מי שאינו חרש וסותם את אזניו אע"ג דאינו שומע מוציא אחרים י"ח כיון דבר חיובא הוא ע"ש והוא הוסיף מדעתו דהטעם משום כל הראוי לבילה וכו' והם דברי טו"ז שם סימן הנ"ל והקשה מירושלמי מגילה פ"ד ה"ז דמוקי הא דאר"י כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע ביושב בבית אפל ועיין תוס' מגילה כ"ד ד"ה מי ואמאי לא נימא כיון דראוי לבילה ויוכל לראות א"כ הוי בר חיובא ויכול להוציא אחרים אע"כ דל"ש בדברים אלו כל הראוי לבילה. הנה לדעת רשב"ם ב"ב פ"א ע"ב ל"ש כל הראוי לבילה אלא בדבר שצריך להיות לכתחילה למצוה ובדיעבד כשר בלא"ה ואינו מעכב בדיעבד כמו בלילה במנחה בזה אמרי' דוקא אם ראוי לבלול כשר בדיעבד בלי בלילה אבל אם הוא יותר מס' עשרוני' דאין ראוי לבילה אפילו בדיעבד פסול כיון שא"א לעשות בו כמו שהוא המצוה לכתחילה מנחה כזה לא ציותה תורה להביא כלל דהא התורה אמרה דלכתחילה צריך לבלול למצוה וממילא פסולה לגמרי ע"ש וה"נ כיון דלכתחילה צריך להשמיע לאזניו ובדיעבד יצא בלא השמיע אמרינן דזה דוקא בראוי להשמיע הו' בר חיובא אבל בחרש כיון דאינו ראוי להשמיע לא הוי בר חיובא דלא חייבו חכמים לקרות המגילה אלא מי שיכול לקיימה כמצותה לכתחילה ולא חרש שהרי חייבו מי שחייב להשמיע לאזניו לכתחילה ואינו מוציא אחרי' יי"ח וכן בפריסת שמע חלו הי חכמים אומרי' דפורס על שמע צריך לכתחילה לראות מאורות ובדיעבד יוצא אפילו לא ראה מאורות מימיו הי' שייך לומר דסומא מ"מ אינו פורס ע"ש כיון שאינו ראוי לבילה לעשות כמו שהוא המצוה לכתחילה אבל כיון שאמרו דיושב בבית אפל ולא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע ואינו מוציא אפילו בדיעבד אין לו ענין ומקום כלל לכל הראוי לבילה

אבל גם מעיקרא לק"מ דהרי אמרינן במגילה כ"ד ע"ב טעמא דר"י משום דהכא משום הנאה הוא והא ל"ל הנאה כלל ע"ש וא"כ הרי הוא ככל ברכת הנהני' שמברך אם רוצה ליהנות לפניו ולאחריו אם נהנה ואטו נימא כיון שראוי ליהנות יברך אעפ"י שלא נהנה וה"נ דכוותי' ביושב בבית אפל ולא נהנה אינו בר חיובא לברך ברכת הנהנין ואינו מוציא גם אחרי' ועיין ר"ה כ"ט ע"א כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וכו'. ובזה תנוח דעתו כעת כנפשו ונפש תדרשנו לטובה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ל"ז

לרב גדול א' במדינת אשכנז

אחדש"ת בדבר אשר האריך ע"ד מל"מ פ"ד דבכורות שלהי ה"א שכתב דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכי דנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעי' אם נעשה בזמן המתירו או אם נעשה כשיעור המתירו אבל אם אנו מסתפקי' אעיקרא דדינא אם נעשה לו דבר המתירו בכה"ג לא אזלינן לקולא יעיי"ש ומעלתו הק' מס' טבל בעירובין ל"ה ומס' נט"י ע"ד מל"מ הנ"ל ולא ראה שהמל"מ בעצמו פלפל בזה. ומה שתמה ממנחות ס"ח הוא דבר בטל דזמן ממילא קאתי וגם מה שהק' מכל ס' ברכות ומברכות כ"א ספק קרא ק"ש ספק לא קרא וכו' כבר קדמו החוו"ד סי' ק"י בש"ך בדיני ס"ס אות כ' ותי' הכל בטוב טעם ודעת ולפענ"ד נראה דמק"ש לק"מ לפמ"ש שג"א סי' א' וב' דגם למ"ד ק"ש דרבנן מודה דמה"ת חייב לקרות פרשה אחת בתורה אלא שא"צ להיות ק"ש דוקא אבל מדרבנן צריך להיות ק"ש דוקא ע"ש ולפי מה שהבינו האחרוני' בדברי ר"ש פ"ב דמקוואות דמשו"ה חמיר בטמא טומאה דרבנן משאר טמא טומאה דאו' משום דבטומאה דרבנן וס' אם טבל בשאובין לבסוף אוקי אחזקת טומאה אבל בטומאה דאו' כיון דאפי' טבל בשאובין לבסוף טהור מטומאה דאו' וא"כ כבר יצא מחזקתו הראשונה ואינו כמו שהי' ושוב ליכא חזקה כלל ואמרינן סד"ר לקולא ע"ש הגם כי לפענ"ד אין זה כונת הר"ש אבל הסברא בעצמותה נכונה, ולפ"ז בק"ש ממנ"פ אם מסופק אם קרא כלל פ' בתורה א"כ הוי ספק לענין דאו' ואזלינן לחומרא וממילא צריך לקרות ק"ש דוקא אף שהוא דרבנן כיון שנולד הספק בדאו' כדפסקינן בספק בירך ברכת המזון שהוא דאורייתא שצריך לחזור ולברך וממילא צריך לחזור ולומר ברכת הטוב והמטיב אף שהוא דרבנן וכן בכמה דוכתי וכאן עדיף דשם תרי מילי נינהו בהמ"ז והטוב ומטיב וכאן הוא ד"א שיהי' פ' ק"ש וע"כ שקרא פ' בתורה ונסתפק אם קרא פ' ק"ש או פ' אחרת וא"כ כיון שודאי יצא מחזק' חיוב מה"ת שוב ליכא חזקת חיוב כלל וממילא אמרינן סד"ר לקולא וא"ש ואף דיש לדחות דמיירי שודאי קרא פ' בתורה ומסופק אם קרא נמי ק"ש דאז כיון שהחיוב דאו' לא הי' בכלל הספק ל"ש לומר כיון שיצא מחזקת חיוב דאו' שוב אינה חזקה כלל דהרי הי' עליו חזקת חיוב דרבנן וכמ"ש רשב"א בתוהה"א דאותו קדירה שלא הי' בכלל הס' אינה מצטרפת לבטל עיי' ביו"ד סי' קי"א מ"מ לק"מ די"ל דהאי דברכות מיירי בכה"ג שגם חיוב דאו' הי' בכלל ספק כנ"ל ולק"מ

וגם על הקושי' מברכת הנהנין וברכות המצות דאמרינן ספק ברכות להקל, נ"ל דבר חדש דלק"מ והוא לפמ"ש הגה"מ פי"ז ממ"א אות ח' דמשו"ה משכנתא לא בעי טבילה אף אי טבילת כלים מה"ת וכיון דאי בעי' דלא איפשטא הו"ל סדא"ו ולחומרא לפי שאין כאן איסור ולשאר מצות שהן חובה נמי לא דמ' דאי בעי פטר נפשי' ושתי בכוס אחר ולכך לא בעי טבילה ע"ש, ונ"ל להסביר סברתו לפמ"ש במק"א ליישב דעת הרי"ף פ"ב דשבועו' ורמב"ם פ"ז מאיסורי ביאה וטור סי' קפ"ג דהא דאמרינן בנדה ס"ז ע"ב אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן אתשמיש קאי א"כ לשיטת הסוברי' סדא"ו מה"ת לחומרא אמאי אמרי' אבל אמרו חכמים אסור לעשות הא מה"ת אסור ואפילו לשיטת הרמב"ם דרק מדרבנן לחומרא מ"מ אין חדש בזה דאמרו חכמים שהרי בכל התורה סדא"ו לחומרא מדרבנן מיהא וכבר נתקשו בזה קדמאי ואמינא לחדש דלא אמרי' סדא"ו לחומרא אלא אם יש ספק שצר האיסור כבר הוא בעולם אבל כאן בשעת תשמיש עדיין אין צד האי' בעולם אלא החשש שמא תראה ותסתור ויהי' צד איסור למפרע בכה"ג