בית שערים אורח חיים תא

אבל לבסוף דלא כתי' יו"ט דלא קבילו עליהו כדאמרי' מגילה ה' ע"ב שפיר כתי' מתנות לאביונים

וכשאני לעצמי נ"ל עוד לחדש דבר דאף דבכל מצוה דרבנן כופי' אותו לקיים עיי' ש"ך יו"ד סי' רט"ל סק"כ מ"מ על מצות מתנות לאביונים אין כופי' דהא אמרי' חולי' ק"י ע"ב כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרי' עלי' ופירש"י דלכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימה זהו עונשו שלא תיטל שכר זה והק' בתוס' א"כ אמאי כופי' על הצדקה ותי' משום דאיכא לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ ע"ש. וכבר התעוררו אחרוני' דמתנות לאביוני' הוא בכלל מצות צדקה אלא דמצד מצו' צדק' א"צ דוקא שתי מתנו' לשני אביוני' וגם אם כבר נתן כשיעור המבואר ביו"ד סי' רמ"ט אינו מחויב יותר ועכ"פ אל יבזבז יותר מחומש כמבואר שם בהג"ה אבל מצד מתנות לאביונים צריך ליתן ולפ"ז בנותן מתנות לאביונים בפורים ודאי מקיים מצות צדקה אפי' כבר נתן כשיעור ועיי' ביו"ד סי' רמ"ח ס"ז ויש לו שכר צדקה אבל לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ליכא כיון דכבר נתן כשיעור וא"כ אין כופי' ע"ז דזה עונשו שאינו נוטל שכר זה. ועיי' תוס' שבת פ"ח ד"ה שכפה ואעפ"י שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהי' חוזרי' כשיראו האש הגדולה שיצאה נשמתן ע"ש ואמרי' שם מכאן מודעה רבה לאורייתא ופרש"י שקבלוה באונס אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש וכו' ולפ"ז מרדכי וב"ד חשבו שלא חזרו בהם ואין טועני' טענת אונס וא"כ מחויבי' מה"ת לשמוע לתקנותיהם כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ממרים וכופי' ע"ז ולהכי לא כתי' רק דברי' שב"ד יכול לכופם לקיים ולא מתנות לאביונים שאין כופי' כנ"ל. אבל לבסוף לא כתיב יו"ט משום דמלאכה לא קבילו עליהו וקשה הא עברו על מ"ע עפ"י התורה אשר יורוך ול"ת דלא תסור וע"כ שטענו טענת אונס רק הדר קבלוה ומלאכה לא קבלו וכיון דתלי' בקבלתם קבלו נמי מתנות לאביונים

ובזה מיושב גם קושי' תוס' במגילה ז' דאסתר ברוה"ק נאמרה שנ' קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה דהיינו מתנות לאביונים ולא מלאכה ואמאי קיימו זאת למעלה משום דעד עכשיו הי' להם טענת אונס רק עכשיו קיימו מה שקבלו כבר ולהכי לא עברו על מ"ע ול"ת הנ"ל אם קבלו מה שרצו ולא קבלו מה שלא רצו. ובזה הנה בריתי אתו החיים והשלום ושמחת פורים עדי יבנה המקדש בראש הרים כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ש"פ

שיל"ת ב' אויפאלו י"א אדר שני תרמ"ג לפ"ק

שוכ"ט ושמחת פורים. וה' קרנך ומזלך ירים. אהובי תלמידי הרבני החרוץ ושנון. מו"ה משה דייטש נ"י ביישוב מאנאק יע"א

שמחתני בפעלך כי ראיתי מתוך מכתבך וכו' והנה על דבר אשר נסתפקת לדעת רמ"א סי' תרצ"ה דאשה חייבת במשלוח מנות רק איש לא ישלח לאשה משום ספק קידושין האיך הדין באשה ששלחה לאיש אם יצאה או לא. וכתבת דזה תלי' בשני טעמים שיש במשלוח מנות. לטעם תה"ד כדי שיהי' לחבירו בריווח יצאה. אבל לטעם מנות הלוי משום חיבה וריעות לא יצאה. הנה ספק זה יצא לך ממה שלא דקדקת בדבריך וכתבת דלא ממעטינן אלא איש לאשה משום ספק קידושין. וז"א דאי משום ספק קידושין אתאי' עלה לא ממעטינן אשה כלל מדכתיב איש וגם איש כששלח לאשה יצא רק שצריך ליזהר לכתחילה שיקיים מצוה זו באיש ולא באשה. וממילא יובן דלא תלי' בב' טעמים הנ"ל שהם על עיקר קיום מצות שילוח מנות שהם בין באיש לאשה ובין באשה לאיש

ואמנם יש לחקור לענין ליזהר לכתחילה במשלוח מנות אשה לאיש. ונראה דלמ"ש מג"א סקט"ו דאין חשש שמא קדשה עכשיו רק משום חשש שיאמרו שהוא סבלונות וחוששין לקידושין מכבר ולהכי במתנות לאביונים שהוא מעות וליכא חשש סבלונות שרי א"כ ה"נ משלוח מנות אשה לאיש דליכא חשש סבלונות שרי. אבל למ"ש ברכי יוסף שם דהחילוק משום דמתנות לאביונים כל הפושט יד מחויב ליתן לו וא"כ אם מקדשה בזה אינה מקודשת. אבל מנות א"צ לשלוח רק לאחד ואפשר לו לקיים באחר ואם נותן לה לשם קידושין מקודשת לכן יש לחוש לספק קידושין שמקדשה עכשיו בזה. א"כ גם אם אשה שולחת לאיש יש לחוש לספק קידושין כגון באדם חשוב שמקודשת בקבלתו כדאמרינן בקידושין דף ז' ע"א ע"ש

ומה דקשיא לי' למג"א ז"ל איך אפשר שיקדשה עכשיו הא צריך שיאמר בפני שני עדים הרי את מקודשת לי. י"ל דמשכחת שהיו עסוקין מתחילה באותו ענין דאפילו נתן לה בשתיקה מקודשת כמבואר באה"ע סי' כ"ז ס"א. וא' דהוי בלא עדים הלא לדעת הטור בשם סמ"ג באה"ע סי' מ"ב מקדש בע"א חוששין לקידושין וקבעו רמ"א שם ס"ב להלכה יע"ש. ולפ"ז י"ל מילתא דעדיפא מתרווייהו לחלק בין משלוח מנות למתנות לאביונים דמ"מ עיקר מצות משלוח מנות לשלוח ע"י אחרים וכדכתיב ומשלוח מנות. ושפיר יש לחוש שישלח ע"י עד כשר ויהי' ספק קידושין מצד מקדש בע"א וכנ"ל. משא"כ מתנות לאביונים שמצוה לתת לו בצנעה ועיין ביו"ד סי' רמ"ט אין לחוש על ספק קידושין

ועוד נ"ל למה דמבואר באה"ע סי' כ"ז ס"ג דאם אמר לאשה שנותן לה בשביל אהבה וחיבה חוששין לקידושין וכו' לכן במנות ששולח לאהבה וחיבה לטעם מנות הלוי יש לחוש לספק קידושין משא"כ במתנות לאביונים

והנה מריש הוה קשה לי למה הוצרכו לכ"ז הא קיי"ל ביו"ד סי' שע"ח ס"ב דאשה אין אנשים מברין אותה רק נשים והוא ממס' שמחות וכתב ב"י שם הטעם משום הרגל עבירה ע"ש. וא"כ ה"נ שייך האי טעמא וכ"ש הוא משם דהיא אבילה ואין שייך כ"כ הרגל עבירה ועיין כתובות דף ד' ע"ב. שוב התבוננתי די"ל כיון דמשלוח מנות הוי ע"י אחרים ועיין ד"מ סי' תרצ"ה ל"ש הרגל עבירה וא"ש

ובגוף הדין של רמ"א דאשה חייבת במשלוח מנות תמה פר"ח מנין לו זה הלא איש כתיב ולא אשה. ובספר קרבן נתנאל תמה עליו דהלא הן מחוייבות בזה כמו שחייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו נס ע"ש. ולפענ"ד נראה לפמ"ש תוס' מגילה דף ד' ד"ה שאף הן וכו' דמטעם זה לא מחייבין אלא מדרבנן ולהכי צריך היקישא גבי מצה שחייבות מה"ת ע"ש. א"כ ה"נ במגילה ומ"מ אין חייבין מדברי קבלה שהם כד"ת ועיין טו"ז סי' תרפ"ז רק מדרבנן. וא"כ כיון דכתיב איש לרעהו ילפינן דצריך לשלוח למי שמחויב במצוה זו כמותו. וא"כ אם איש שמחויב מדברי קבלה שולח לאשה שאינה במצוה זו אלא מדרבנן אינו יוצא בזה ולא צריך לזה טעמא משום שלא יבואו לידי ספק קידושין. ושפיר תמה פר"ח על רמ"א שכתב ואשה חייבת במשלוח מנות כאיש דמשמע שמחוייבת מדברי קבלה כאיש ומנין לו כן הא איש כתיב. וגם למה צריך לטעם דספק קידושין

ואפילו לתירץ שני שבתוס' הנ"ל דסברא שאף הן היו באותו נס הוא סברא דאורייתא מ"מ כבר כתב התוס' שם ד"ה נשים דנשים אינן יכולין להוציאו אנשים ועיין באו"ח סי' תרפ"ט דאם אשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה דאינה חייבת בקריאה [ופלא על המג"א בסק"ז שכתב דס"ל כמ"ד שאין מוציאות אנשים והלא בסק"ה כתב הטעם דאין מוציאות אנשים מפני כבוד צבור אבל י"ל דחייבות בקריאה כמו אנשים] ועכ"פ מבואר מזה דגם במגילה אין עליהם חיוב כמו באיש וא"כ הה"נ בשאר מצוות היום וממילא י"ל דאיש לאשה מדינא אינו יוצא במשלוח מנות ושפיר תמה פר"ח

ואמנם ליישב נ"ל בהקדם מש"כ עוד שם בהג"ה דאם שולח מנות לרעהו ואינו רוצה לקבלה או מוחל לא יצא וגם בזה תמה פר"ח מנלי'. וברכי יוסף הביא שתמהו עליו דהוא עצמו פסק ביו"ד סי' ס"א סקמ"ג דאם הכהן מחל לו המתנות יצא ותי' דהכא טעמא כמ"ש תה"ד סי' קי"א כדי שיהי' לכ"א די וסיפוק לקיים הסעודה וא"כ במעמ"ל לא יצא ולכן גם במחלם לו לא יצא אבל במתנות כהונה דמעמ"ל שמה מתנה ה"נ אם מחלם יצא ע"ש. ולפ"ז לרמ"א דס"ל אם: מוחל יצא עכ"ח ס"ל כטעם מנות הלוי הנ"ל וכמ"ש בחת"ס סימן קצ"ו וא"כ גם במעמ"ל יצא. ויש לומר דלהכי כתיב ומשלוח מנות ולא כתיב. נתינת מנות ללמד דין זה דיוצא אעפ"י שחבירו מוחל או במעמ"ל. ועיין רשב"א גיטין דף כ' דגם למסקנא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי במעמ"ל אם אינה נותנת במתנה גמורה ועיין חת"ס אהע"ז ח"א סימן פ"ו וא"כ י"ל דלהכי איש משום דכתיב ומשלוח מנות דסגי במעמ"ל ובאשה לא סגי בזה אבל באמת גם אשה חייבת וא"ש

ואמנם באמת שיטת הרשב"א בטילה ברוב הפוסקים החולקים עליו וגם בעיקר הדבר יש לעיין דאפילו אי נימא דבמוחל לו יצא. מ"מ במעמ"ל לא יצא דהרי מנות צריך להיות מיני מאכל או משקה וא"כ אם הוא עמ"ל למאי יהבי' ניהלה וכדאמרינן ב"ב דף קל"ז לענין אתרוג אי מיפק לא נפיק למאי יהבי' ניהלי'. משא"כ במוחל לו הוא הי' רוצה ליתנו מכל וכל אלא שמוחל לו ואפשר לומר דיהבי' ניהלי' שגם הוא יכול לקיים בו מצות משלוח מנות ג"כ במעמ"ל ועיין תוס' ב"מ פ"ב ד"ה אימור. אבל יותר נראה דהא דאמרינן דצריך לשלוח מיני מאכל או משקה דוקא היינו רק לתה"ד דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהי' לחבירו לקיים מצות שמחת פורים. אבל לטעם מנות הלו' כדי להראות חיבה וריעות יוצא גם במיני בגדים ותכשיטין וכ"מ לשון תה"ד שם סימן קי"א ושפיר יוצא במעמ"ל דהרי ראוי להתקשט בו עד שיחזירו ואתי שפיר

אלא דלפ"ז תקשי לרמ"א סימן הנ"ל ס"ד דכתב המחבר דצריך לשלוח שתי מנות בשר או של מיני אוכלין ולא הגיה ע"ז כלום ומשמע. דגם הוא ס"ל כן. ואמאי הא כיון דלדידי' אין הטעם משום צורכי סעודה רק משום חיבה וריעות וא"כ ליסגי גם בשאר דברים וצ"ע לכאורה. אבל באמת לק"מ דכבר כתב בתה"ד דלשון מנות ל"ש אלא