בית שערים אורח חיים שצט

ומעתה כל הספרים הקדושים שהם חוץ מן התלמוד נקראים בשם ספרים חיצונים דהיינו מס' סופרים ופסיקתא וזוהר ועיין בחת"ס חאו"ח ח סי' ל"ו מבואר כן להדי' ועיין עוד שם סי' ק"ג ולשון ספרים חיצונים פי' ספרים שהם חוץ מן התלמוד. ועתה השאילו הלשון לקרוא כן ספרי מירוס להבדיל בין הקודש לחול ופי' ספרים שהם חוץ מספרי קודש

ובסתירת המחבר סימן תרפ"ט ס"ב שהעיר המג"א סק"ד דהכא במגילה פסק שאין קטן מוציא ובסימן תרע"ה גבי נ"ח פסק דמוציא ע"ש. אעתיק לו מ"ש בגליון מג"א שלי וז"ל שם. נלפענ"ד דבחולין י"ב אמרינן דקטן אין לו מחשבה אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני דקיימא עולה בדרום ואתיה לצפון ושחטי' והרי קיי"ל דצריך לכווין שומע ומשמיע ולהכי במגילה אין מוציא דאין לו מחשבה להוציא השומע אבל בנ"ח שלוקח שמן מבעה"ב ומדליק על פתח ביתו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמכווין להוציא שפיר מוציא דאתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן

ועונ"ל דשאני מגילה דהוי דאורייתא מק"ו דאמרינן במגילה י"ד השתא מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש אלא דמה"ת הוי סגי בהלל ואתי דרבנן ותיקנו מגילה ועיין מאירי שם אין לו מגילה קורא הלל [וע"ל סי' שע"ג] ועיין בסה"מ שורש א' ובהשגות רמב"ן שם ובחת"ס או"ח סימן קס"א ור"ח [עיין תשובה הקודמת] ולהכי כשאינו אומר שירה אחריתא רק קריאתה זו הוא הלולא אין הקטן מוציא דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא יתא אבל בחנוכה שהוא דרבנן שפיר אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן וא"ש

ושלישית נ"ל לפמ"ש פנ"י בגיטין דף ס"ד ע"ב דמילתא דאיתא בדנפשי' גם קטן נעשה שליח ע"ש. ולפ"ז בנ"ח שהוא מעשה הדלקה או הנחה ושייך בי' שליחות א"כ גם קטן יכול להוציא מדין שליחות דנעשה שלוחו דהא איתי' בדנפשי' ואף דהוי תרי דרבנן מ"מ מקרי בתורת אותו דבר כמו דאשה נעשה שליח הולכה ואיש שליח קבלה אף דאשה אינה בנתינת גט ואיש אינו בקבלת גט מ"מ מקרי בתורת אותו דבר. אבל קריאת מגילה שהוא מצוה שבגוף דל"ש בי' שליחות וצריך שישמע דוקא מבר חיובא שפיר אמרינן דאינו יוצא בקריאת קטן שחיובו הוא תרי דרבנן ולא מקרי לגבי גדול שחיובו חד דרבנן בר חיובא ונכון. עכ"ל שם

תשובה שע"ה עוד להנ"ל

וע"ד אשר שאל שהתווכח עם א' מלומדי למד שאמר כיון שכתוב במגילה משתה וי"ט וא"כ פורי' נמי יו"ט הוא וחייב לאכול ב' סעודות כמו ביו"ט ומעלתו השיב דיו"ט לא קבילו עלייהו. והנה גם שניהם לא ראו מ"ש רמ"א בשו"ע רס"י תרצ"ה דבסעודה אחת יוצאין יע"ש. אלא שדברי הרמ"א הנ"ל צל"ע קצת לפמ"ש ליישב קושי' מג"א סי' הנ"ל סק"ט שהקשה דלא מצינו שחייב לאכול פת בפורים ומצי למיפטר נפשי' בשאר מיני מטעמים וכתבתי ליישב דאמרינן במגילה דף ה' ע"ב הספד ותענית קבלו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב משתה ושמחה וי"ט ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואלו יו"ט לא כתיב ע"ש. והרי מבואר בסי' תקכ"ט דביו"ט חייב באכילת פת ועיין ר"ן סוכה פ"ב וא"כ מעיקרא כשרצה לקבוע יו"ט הי' מחויב לאכול פת אלא שהוסיפו משתה ושמחה דמחויב אפילו לבסומי כמ"ש במק"א [עיי"ל סי' שע"ב] ונהי דמלאכה לא קבילו עלייהו דאח"כ לא כתיב יו"ט אבל מה ששייך למשתה ושמחה גם יו"ט קבילו עלייהו ושפיר יש חיוב לאכול פת בפורים וא"ש. וא"כ דברי רמ"א הנ"ל צ"ע אמאי יהי' יוצאין בסעודה אחת ואמאי לא בעינן שתי סעודת כמו ביו"ט. אמנם באמת הא ליתא דגם ביו"ט חיוב הב' סעודת הוא א' בלילה וא' ביום והכא ימי משתה ושמחה כתיב וממעטינן לילות כדמצינו בכמה דוכתי ומעיקרא לא רצו לקבוע יו"ט רק ביוכ וא"ש וכל העם יוצאי' ביד רמ"א. ידידו הדו"ש וחותם בשמחת פורים

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שע"ו

שיל"ת פורים תרמ"ד לפ"ק

ברכות אביך גברו על ברכת הורים: בימי הפורים. ד' קרנך ירים. בנחלה בלי מצרים. ותאיר לארץ ולדרים. בדברי תורה עינים מאירים. סלסלה ותרוממיך ותושיבך בין נגידים ועשירים. סגני ארץ וחורים. אהובי בני הרבני החו"ב כמו"ה יצחק יעקב נ"י בלוהם

קראתי את המגילה וקריאתה זו הלולך בקושיא נאה במגילה ח"י דפריך וממאי דהאי זכירה קריאה הוא דילמא עיונא בעלמא והקשית לרשב"א ברכות ט"ו ד"ה ור"י דהיכי דצריך לה"ק ודאי לא אמרינן הרהור כדבור דמ' דבהרהור ל"ש לשון עיי"ש. ולפוסקים דבעי בכתיבת מגילה כתב אשורי' משום דכתיב ככתבם וכלשונם א"כ איך אפשר לומר עיונא בעלמא כיון דבעי לה"ק ל"ש הרהור כדבור דמי. ולפענ"ד נראה כמ"ש תוס' רפ"ק דגיטין בכתיבת הגט לא בעי שליחות דדוקא במקום שהציווי על הבעלים וצריך לומר שליח כבעלי' בעי' בר שליחות אבל כאן מעולם לא הי' ציווי על הבעלים רק על סופר ועדים וא"צ שיהי' שליח כמותו ע"ש. וה"נ אני אומר דל"ש לומר הרהור לאו כדבור אלא במקום דבעי דיבור וצריך שיהי' ההרהור כדיבור אבל במקום דלא בעי דיבור כלל רק הרהור ל"ש הרהור לאו כדיבור דאי נמי לאו כדיבור הלא לא בעי דיבור וכאן הא הי' קושית הגמרא דלא בעי דיבור כלל רק עיונא בעלמא פריך שפיר

וכעין זה אמרתי במה שהקשו האחרונים לסוברים דכתב אינו כדיבור א"כ ל"ל קרא מפיהם ולא מפי כתבם ת"ל דכתב אינו כדיבור ולפמ"ש א"ש ודאי במקום דבעי דיבור כתב אינו כדיבור אבל כאן אי לא הוי כתיב מפיהם הו"א דלא בעי דיבור כלל

מיהו בלאה"נ לק"מ דאפילו לפוסקים דבעי במגילה כתב אשורית דוקא משום ככתבם וכלשונם היינו דוקא למי שמבין בלה"ק אבל למי שמבין רק לע"ז ודאי קורין אותה ללועזי' בלע"ז ולכל הפחות לע"ז יווני לכל כשר ואפילו בעי דוקא כתב אשורית מ"מ אם קורין אותה ללועזי' בלע"ז ע"כ הלשון הוא לע"ז דאל"כ הוי קראה על פה דלא יצא וכיון דכשר גם בלשונות אחרים שפיר י"ל עיונא בעלמא והרהור כדבור וככתבם וכלשונם היינו דוקא במי שמבין לה"ק עיין בראשונים מגילה י"ז ודף ח' ע"ב ותבין

ועוד נ"ל דהרי הוכחת הראשונים שאם כתובה בלה"ק צריך שיקראנה נמי בלה"ק דאל"כ הוי קורא על פה וכל זה אי בעי' זכירה בפה דוקא דשייך בי' לשון הקודש אבל למאי דפריך הגמרא ודילמא עיונא בעלמא בהרהור א"כ ל"ש בקריאתה לה"ק כמ"ש רשב"א דבהרהור ל"ש לשון רק בכתיבה שייך לה"ק וא"כ נהי דכתיבה בעי' אשורית. דוקא מ"מ הקריאה יכול להיות בכל לשון ואפילו בעיונא בעלמא ואף דאינו יוצא בקריאה בע"פ אבל כיון דסגי בעיונא בעלמא אפילו היא כתובה אשורית ומעיין מתוך הכתב אין בזה משום קורא על פה דבעיונא ל"ש לשון וא"ש

ויומא קא גרים. לקצר באמרים. רק למען לא יעברו ימי הפורים. בלי תורה. וליהודים היתה אורה אל ד' ויאיר לנו. והכל מודים בפורים. דבעי נמי לכם. לכל צרכיכם. ימלא ד' משאלותיכם. כנפשך ונפש אביך הנאמן החותם בברכת התורה. מתוך הרוחה והצלחה ועיני רואות

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שע"ז

בעזהי"ת מאדע תרכ"ה לפ"ק

צפרא טבא וש"פ לשמעון הצדיק אהובי י"נ הרב הגדול הותיק כקש"ת מו"ה שמעון ל"ב נ"י אבן יקר המתנוסס בקהלתינו פה

הנה מע"ה השיג עלי דעיקר חסר מדברי רב באם איקלע בשבת מתי זמן קריאה ודבריו תמוהי' שהרי אני לא אמרתי דרב אתי לאשמעינן אימת זמן קריאה אלא דבס"ד הי' ס"ל דהי' פשוט לרב דזמן קריאה היא ביום הכניסה משום פרסומי ניסא טפי לקרות כאחד עם הכפרים ואשמעינן דאפ"ה הוי כזמנם דלא בעי עשרה וכן משמע קצת מדברי רש"י שכתב רק שתקנו להם חכמי ישראל וכו' להקדים משום דרבה ולא כתב להקדים לע"ש. וגם מעלתו בתי' שכתב דע"כ אתי לאשמעינן בכה"ג שאין קורין רק יחידים שלא בזמנם דאי הכל קורין פשיטא ע"כ מוכרח למ"ש דאי אתי לאשמעינן בכפרים שמקדי' או ביוצא לדרך ולא יהי' לו מגילה בי"ד שא"צ עשרה כשקורא א"כ ודאי העיקר חסר ולא מיירי מזה כלל ואיך יתכן דבדין זה דקאמר בחל י"ד בשבת והכל קורין בע"ש אין שום חידוש ולא ראי' לכפרים שמקדימין שקורין ביחיד. רק משום דתקשי לן פשיטא נימא אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכפרים הו"ל למינקט דינו בכפרים שמקדי' דשם הוי חידוש משא"כ למ"ש אדרבה זה חידוש יותר מבכפרים שמקדי' דשם עכ"פ כל בני הכפרי' קורין ביום הכניסה ואיכא קצת פירסום נס. משא"כ בחל בשבת אם הכל קורים ביום הכניסה רק יחידים קורי' בע"ש ליכא כלל פירסום נס ואפ"ה לא בעי' יו"ד. וע"כ גם מעלתו צריך להודות דאשמעי' ביחידי' קורי' בע"ש בכה"ג שכתבתי אני בחל בשבת יכולים קורי' ביום ה' כרבי

ובלא"ה נמי דבריו תמוהי' דהרי שפיר אשמעי' דע"ש זמנם לכל דבר דהיינו נמי לענין שעושין הסעודה בע"ש וכמ"ש הפנ"י אלא דמ"מ הוכיח הגמ' שפיר דממילא גם לענין שא"צ עשרה הוי שלא בזמנם כזמנם ואפ"ה תקשי קושי' דמאי ראי' מזה לבני כפרים כיון שכאן הכל קורי' וגם עושי' אז הסעודה סגי ביחיד אבל לא בבני כפרים.