בית שערים אורח חיים שצד

חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מתורה ומצות. והשתא י"ל דאי לא הוי כתיב והתעלמת הו"א דוקא כבוד הבריות של מת מצוה דוחה פסח ומילה משום כבוד הבריות של מת שפטור מן המצות ואינו מחויב למחול על כבודו משום כבוד המקום ולהכי דחי כבוד דידי' פסח ומילה אבל בזקן ואינו לפי כבודו דיכול למחול על כבודו הו"א שמחויב למחול על כבודו משום כבוד המקום ולהשיב אבידה שגם הוא חייב בכבוד המקום קמ"ל והתעלמת שאינו מחויב להשיב. ועיין בחו"מ סימן רס"ג פלוגתת הרמב"ם והרא"ש אם רוצה להשיב אם רשאי דלהרמב"ם מותר למחול על כבודו ולהשיב ומצוה נמי איכא ולהרא"ש אסור להחזיר ועיין בסמ"ע וא"כ להרא"ש כ"ש דלק"מ קושית תוס' דאיצטריך קרא דאסור להשיב ולמחול על כבודו

אלא דלפ"ז תקשי מה משני בברכות איסורא מממונא לא ילפינן כקושית פנ"י הא חזינן דילפינן ואי כתירצנו הנ"ל משום דבעל אבידה מצי למחול על ממונו ומחויב למחול. נימא איפכא הלא גם הזקן מצי מחול ויהא מחויב למחול משום מצות השבת אבידה. וע"כ דאם בשניהם מצי מחול כבוד הבריות עדיף והה"נ היכא דבשניהם לא מצי מחול או א"צ למחול כמו במת מצוה הנ"ל נמי כבוד הבריות עדיף. ולכאורה עלה בדעתי דאפי"ה משני שפיר אהא דמוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק דשאני הכא בהשבת אבידה דהמצוה שנדחה אתיהיב למחילה כמו כבוד הבריות של זקן לכן דחי משא"כ במוצא כלאים דכבוד הבריות ניתן למחול ואיסור כלאים לא אתיהיב למחילה לכן לא דחי. אלא דז"א דא"כ מולאחותו נמי לא פריך מידי דשאני מת מצוה שא"צ למחול על כבודו כנ"ל ולהכי דחי פסח ומילה אף דלא אתיהיב למחול משא"כ במוצא כלאים דלא ניתן למחול וכבוד הבריות דידי' ניתן למחול ועכצ"ל דגם במוצא כלאים כבוד הבריות דידי' אסור למחול אי לאו משום איסור כלאים דאמרינן ביבמות ס"ג ע"ב שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום ועיין בתוס' ב"מ הנ"ל ד"ה אלא פריך שפיר וא"כ הדק"ל דגם מוהתעלמת לא משני מידי

לכן נ"ל דודאי מעיקרא קודם שהביא ברייתא דולאחותו הוי ס"ל כר"ח בקידושין ל"ב דהרב שמחול על כבודו אינו מחול ומשני שפיר דלא ילפינן איסורא ממונא דאתיהיב למחילה וכבוד הבריות דזקן אינו נמחל להכי כבוד הבריות עדיף משא"כ במוצא כלאים דשניהם לא ניתנו למחול. אבל בתר דמייתי מולאחותו דכבוד הבריות דוחה פסח ומילה אף שלא ניתנו למחול קשה קושית תוס' ב"מ למה לי והתעלמת דהא נמי שוא"ת הוא וע"כ כתירצנו הנ"ל דהו"א כיון דזקן יוכל למחול על כבודו וכדקיי"ל להלכה לא עדיף כבוד הבריות דידי' קמ"ל דדחי שוב באמת ליכא לשנוי דלא ילפינן איסורא ממונא. אלא אמרינן כמו אם שניהם ניתנו למחילה כבוד הבריות עדיף הה"נ אם שניהם לא ניתנו למחילה נמי כבוד הבריות עדיף וצריך לשנוי נמי אוהתעלמת שוא"ת שאני

ובזה מיושב קושית תוס' בשבועות כ"ט ד"ה אבל איסורא שהקשה הא הכא שוא"ת הוא ובברכות מוכח דבשב וא"ת כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא עיי"ש. ולפי האמור א"ש דהא דכבוד הבריות דוחה איסור תורה בשוא"ת היינו דוקא במקום ניתנו למחילה או שניהם לא אתיהבו למחילה. אבל שם בשבועות דכבוד הבריות ניתן למחילה ועיין בתוס' שם ד"ה עשה ואיסור א"א לא ניתן למחילה אז אפילו בשוא"ת אין כבוד הבריות דוחה איסור תורה ואדרבה צריך למחול על כבודו מפני כבוד המקום

אלא דלפי"ז תקשי קושית תוס' שם באו"ד מאי פריך בסנהדרין ח"י גבי כ"ג מעיד מוהתעלמת דילמא הא דמעיד היינו באיסורא ואי כתירץ תוס' דא"כ אפילו מלך נמי וכו'. ז"א דדילמא שאני מלך דאם מחל על כבודו אינו מחול ולהכי כיון דשניהם לא ניתנו למחול כבוד הבריות דוחה איסור תורה בשוא"ת. אבל כ"ג אפשר ניתן כבודו למחילה ועיין בטו"ז או"ח סימן קכ"ח סקל"ט ובספר המצות מצוה ל"ב ולהכי באיסור תורה לא דחי אפילו בשוא"ת ושאני והתעלמת דשניהם ניתנו למחילה והארכתי בזה במק"א אם כ"ג יכול למחול על כבודו וצ"ע אבל עיין תוס' סנהדרין שם ד"ה מעיד תירץ באופן אחר ואין סתירה לדברינו הנ"ל

ומעתה הדרן לקמייתא דאפילו אי מגילה דאורייתא הביא רש"י שפיר קרא דוהתעלמת ואין לומר איסורא מממונא לא ילפינן לפי הנ"ל דהכ' מדמה כמו בוהתעלמת דשניהם ניתנו למחול ואפי"ה כבוד הבריות עדיף לדחות בשוא"ת הה"נ במת מצוה ומגילה דשניהם לא ניתנו למחול נמי דחי כבוד הבריות מגילה בשוא"ת. אלא דבזה לא סגי דנהי דהוא מה"ת לומר שירה אבל הא דצריך לקרות המגילה דוקא ודאי הוא מדרבנן ולהכי מספקא דילמא משום פרסומי ניסא העמידו דבריהם אפילו במקום כבוד הבריות דלא ניתן למחול ולהכי אין ראיה מדדחי מת מצוה פסח ומילה וכמש"ל ומשו"ה מייתי קרא דוהתעלמת דאיצטריך לרבויי זקן ואינו לפ' כבודו דאל"ה לא הו' ילפינן מדדחי מת מצוה פסח ומילה דס"ד דזקן צריך למחול על כבודו וא"כ נהי נמי דגלי קרא דא"צ למחול היינו משום דאדרבה בעל האבידה צריך למחול על ממונו שגם הוא מחויב בכבוד הזקן אבל במקום כבוד הבריות ודאי מחלו חכמים ליקרייהו ומכ"ש במת מצוה דלא אתיהיב למחילה וכמש"ל וכ"ז מוהתעלמת ולהכי מייתי האי קרא דתרתי ש"מ

ובהנ"ל יש ליישב דעת הרא"ש פ"ט דנדה בהל' כלאי בגדים שפירש הירושלמי דאפילו רואה חבירו לבוש כלאים דאורייתא והלבוש אינו יודע א"צ להגיד לו בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג עיי"ש באריכות והשג"א בסימן נ"ח הקיפו בכמה קושית. והנה מה שהקשה מגמרא ורש"י מגילה הנ"ל לפמ"ש לק"מ כמבואר למבין אך מה שהקשה עליו מגמרא מנחות ל"ז דמר רב אשי איפסיק קרנא דחוטיה ולא א"ל רבינא עד דמטי לביתא א"ל מהתם איפסוק א"ל א' אמרת מהתם שדיתיה ומשמע שהקפיד על שלא אמר לי' ולדעת הרא"ש א"צ להגיד וללישנא ב' מהתם א"ל וקשה אפילו לס"ד דרבינא דמחויב למישדיי' אי ידע אבל הוא אינו מחויב להגיד לו עיי"ש. ולפענ"ד לק"מ דעיין רש"י מנחות ד"ה מהתם דלית הלכתא כר"י אלא כת"ק וכיון דחסרו אין זה מצוה והוי כמשוי משמע דהטלית הוא המשוי ולא הציצית מדלא כתב כמו לעיל ד"ה דר"ה דהו"ל הציצית משוי ומיירי שלא הי' לו תכלת דאז בטלו ציצית לגבי טלית עיין רש"י שבת קל"ט ע"ב ד"ה חשיבו ובמהר"ם לובלין שם ופמ"ג או"ח סימן י"ג במש"ז וא"כ נראה דודאי אי הוי שדי' מר בר ר"א נמי לא הוי נשאר ערום אלא שהי' לבשו לשם מצות ציצית כמו טליתות שלנו דא"כ כי נמי לית בי' ציצית ואינו מצוה נמי לא הוי כמשוי אם מלביש עצמו שלא ילך ערום. ולפ"ז י"ל דהרא"ש לא חידש אלא דומיא דמוציא כלאים בבגדו דהולך ערום משוקץ ומתועב למקום כגמרא יבמות הנ"ל אלא שאם הלבוש יודע מוטב שיעבור איסור זה מלעבור על איסור כלאים בקו"ע אבל אם הלבוש א"י מוטב שהרואה ישתוק ויעבור איסור כלאים בשוגג בקו"ע ע"י שתיקתו משיגיד לו ויהא הוא בקו"ע שיגיד לו ויעבור איסור דהולך ערום במזיד וזה שדייק הרא"ש ולא יפרישנו משוגג אבל בהאי דמר בר ר"א דאפילו אי הוי שדי לי' לא הי' הולך ערום ולא הי' עושה שום איסור אי הוי ודאי מודה הרא"ש דמחויב להפרישו גם משוגג דאל"כ עושה איסור ע"י ועיין בדג"מ יו"ד סימן קנ"א בש"ך סק"ה. ואין להקשות א"כ מה פריך התם מגדול כבוד הבריות הא כיון שלא הי' נשאר ערום יכול למחול על כבודו ושפיר הקפיד על שלא אמר לי' התם ללישנא קמא. וללישנא בתרא נמי מאי קא"ל מאי דעתיך למשדייהו וכו' דילמא ס"ד דרבינא שיעשה לפנים משוה"ד וימחול על כבודו, ז"א דלדעת הרא"ש כיון שאינו מחויב למחול אפשר אסור למחול ולזלזל בכבודו ולשיטתו א"ש עיין חו"מ סימן רס"ג הנ"ל

ולפ"ז גם מה שהביא מתוס' שבועות ל' ומרמב"ן בתה"א. שע"כ אינו סובר כתירץ הא' בתוס' שבועות אלא כתירץ הב' דהא דאמרינן התם אבל באיסורא אין חכמה היינו כיון שחבירו עושה איסור ע"י מקרי קו"ע מוכח דחולקים על הרא"ש. ולפמ"ש אין זה ראיה דהתם אם יעיד יפרוש מאיסור ואם לא יעיד אפשר שהאשה מזידה ולהכי נדחה כבוד הבריות דידי' שלא יעשה חבירו איסור בקו"ע. אבל בנידון דרא"ש חמור איסור הולך ערום במזיד מאיסור כלאים בשוגג וגם כשיגיד עושה חבירו איסור ע"י קו"ע שלו ממש וכשישתוק עכ"פ הוא בשוא"ת ומלבד זה אין ראיה מרמב"ן דנהי דלא ס"ל כתירץ הראשון של התוס' שם מ"מ אולי אינו סובר נמי כתירץ השני אלא דגם בעושה חבירו איסור ע"י שתיקתו מקרי שוא"ת וס"ל כתירצנו לעיל על קושית תוס'

אמנם יותר נ"ל ליישב דעת הרא"ש מקושי' הנ"ל עפ"מ דאמרינן בסנהדרין פ"ד ע"ב מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח לי בועתא דילמא חביל והו"ל שגגת איסור ופריך א"ה אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק והסביר בחידושי הר"ן שם דבשלמא שגגת חנק שחייב הכתוב עונש על השוגג בחייבי מיתת ב"ד במקום אחר באותו שזדונו כרת א"כ חזינן דגם העובר בשוגג על איסור מיתה עביד איסורא משא"כ שגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענוש הכתוב כלל ואפשר דאפילו ביד"ש אינו מתחייב וכו' זה תכ"ד בתוספות ביאור וכן ראיתי שהאחרונים הבינו דבריו כן. ומעתה דברי הרא"ש נכונים דוקא בכלאים חידש הרא"ש שא"צ לפרוש חבירו משוגג ואין לומר כיון שחבירו עושה איסור ע"י הוי קו"ע כיון דחבירו שוגג לא קעביד איסורא כלל באיסור לאו. אבל בההיא דמנחות ללישנא קמא דמיירי בר"ה וללישנא בתרא למאי דס"ד דמיירי בר"ח דהוי שגגת כרת ובשוגג חייב חטאת ודאי מודה הרא"ש דחייב להגיד לו דכיון שחבירו עושה איסור ע"י הוי כקו"ע. וכן בהאי דשבועות דמיירי נמי להפריש מאיסור א"א כמ"ש כרש"י ותוס' והוא ג"כ שגגת כרת מודה הרא"ש דכשחבירו עושה איסור ע"י הוי כקו"ע ואינו נדחה מפני כבוד הבריות ולפ"ז בטלו מחלוקת. זה מה שעלה ברעיוני בראשית המחשבה בעברו דרך עיוני בין בתרי דבריו ושמתי עיני עליהם להראות חיבתי לכבוד עצמו ולכבוד אבותיו הקדושים זי"ע. ובזה אחתום בברכה מרובה ודו"ש ושלום מר חותנו ידידי הגאון נ"י ידידו

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל.