בית שערים אורח חיים שצג

הוא למת מצוה. וכיון שהלימוד הוא רק מדכתיב איסור באחותו מוכח רק היתר ולא מצוה במת מצוה וא"כ לא מוכח דכבוד הבריות דוחה וכמ"ש והוא ממש תירץ הגמרא. ולפ"ז לק"מ קושיות שאג"א דודאי קאי על פסח ומילה דגמרינן מלאחותו ומתרץ תירץ הגמרא ממש כנ"ל ולא קשה קושיא הא' וב' דס"ל גם שב וא"ת אינו נדחה. וגם ל"ק קושיא שלישית ונגמר מיני' דהכא לא משום דחי' כנ"ל. וקושיא ד' ל"ק דאיכא למימר גבי אבידה משום דכתיב והתעלמת. דא"כ תקשי ונגמר מיני'

ועתה נבא על דבריו הנה דבריו בנוי' על דברי הצל"ח וכבר כתבתי לעיל מה שיש לי להשיב על דברי הצל"ח אבל גם לפי דברי הצל"ח תמוה בעיני מה שתירץ על קושית תוס' בב"מ ל"א ד"ה אלא דפסח ומילה יש לו תשלומין לכן נדחה מכבוד הבריות משא"כ השבת אבידה אין לו תשלומין שמא יטלנה אדם או יאבד. וכי גב' פסח ומילה בטוח שיוכל לקיים ושמא ימות חיישינן או שאר מקריים ופסח שמא יהא טמא גם בפסח שני ובמילה ודאי שמא ימהלנו אחר בזמנו שהרי אם לא מהלו האב בזמנו מחויבי' ב"ד למהלו ובודאי יעשו כן ומצוה קעבדי והוא חשש יותר מבהשבת אבידה. וחשבתי לתרץ דבריו דכונתו לדברי תוס' שבועות כ"ט ד"ה אבל וכו' דמיירי כגון שרוצה אחר ליטול וא"כ בהשבת אבידה בודאי לא יהי' לו תשלומין אבל בפסח ומילה אפשר שיהא לו תשלומין. אלא דא"כ ל"צ לתירוצו רק כתירץ תוס' דא"כ הוי השבת אבידה קע כיון דאחר עושה איסור ע"י ופסח ומילה הוא שב וא"ת אם לא שנדחק דמיירי בכה"ג ומ"מ הו' שוא"ת כדעת הרא"ש בפ"ט מנדה שהביא השג"א שם וצריכין לתירוצו. אמנם נ"ל לקיים דבריו מטעם דבהשבת אבידה אין לו תשלומין שהרי גם למחר וליומא אוחרא ג"כ יהי' זקן ואינו לפי כבודו ויודחה המצוה לגמרי ממנו ולהכי צריך דאפ"ה דחי'. אבל מ"מ הא ליתא דאכתי תקשי קושית התוס' למ"ד פס"ש לאו תשלומין דראשון והכי פסקינן עיין רמב"ם פ"ה מק"פ. אמנם מ"ש לפי דעתי ליישב קושית שג"א דאע"ג דמ"מ דוחה פסח ומילה לא הוי ידעינן דדחי מגילה לגמרי ושאני פסח ומילה דיש להם תשלומין משא"כ מהשבת אבידה מוכח דלגמרי דחי דהשבה נמי נדחה לגמרי יפה כתב. אלא שיש לפקפק כמוש"ל

אבל מ"ש ליישב קושית מהרש"א ושג"א דמדדחי כבוד הבריות לאו דלא תסור לא הוי ידעינן דדחי מגילה לגמרי דמה אולמא מפסח ומילה. אין לו הבנה הלא אלים ואלים שדוחה לאו דלא תסור אפילו בדבר שאין לו תשלומין ועיין רש"י ברכות י"ט ע"ב ד"ה כל מילי דרבנן וכו' שחשיב כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית וכו' מה תשלומין יש לו בעברו על איסור דרבנן ואפ"ה נדחה מכבוד הבריות ושפיר הוי ידעינן דדחי מגילה לגמרי. ושנית דאכתי אינו מיושב דאיך יליף מאבידה דמת מצוה דוחה מגילה הא איסורא ממונא לא ילפינן כדמשני בברכות ולזה נתכוין המהרש"א במגילה שם בקושיתנו אלא שלשונו מגומגם שלא הביא אלא תחילת דברי הגמרא דשאני התם דכתיב והתעלמת. וגם דברי מהרש"א שם נפלאים בעיני שכתב וה"נ בעי למילף דגדול כבוד הבריות מהך דמייתי' בשמעתין הרי שהי' הולך לשחוט פסחו ודחי' לה נמי התם שאני התם רכתיב ולאחותו. והלא ע"ז עדיין קשה קושית הגמרא ונגמר מיני' ואי כתירץ הגמרא שם שוא"ת שאני הלא מגילה נמי שוא"ת הוא וצע"ג ולפמ"ש בפירושם דשב וא"ת א"ש

ומה שנ"ל בזה ליישב קושי' הנ"ל כי הוא זה הנה קושית השג"א שהקשה כמו שא"י לפשוט דמת מצוה דוחה מגילה מדדחי פסח ומילה ה"נ א"י לפשוט ממה שדוחה השבת אבידה, ולפי האמור לק"מ דהרי פסח ומילה ילפינן מדכתיב ולאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וביארתי בדעת הרמב"ם דאפילו במקום שמוציא לשכור קוברים נמי רשאי לטמאות דהותרה ולא הודחה וא"כ שפיר י"ל דמגילה משום פרסומי ניסא לא הותרה וכיון דלא הותרה אפילו הודחה אפשר לומר דאינה נדחית מפני כבוד הבריות באינו מוצא לשכור קוברים אבל בהשבת אבידה דלא הותרה וכמש"ל רק נדחה מכבוד הבריות ושפיר מייתי דגם מגילה נדחית

ובזה מיושב נמי קושית תוס' ב"מ ל' ע"ב ד"ה אלא שהק' אמאי צריך קרא לזקן ואינו לפי כבודו ת"ל מולאחותו דכבוד הבריות דוחה פסח ומילה. ולדברינו ניחא דשאני מת מצוה דלגבי מת מצוה הותרה פסח ומילה כנ"ל משא"כ זקן ואינו לפי כבודו לא הוי ידעינן דדחי השבת אבידה שהודחה ולא הותרה כנ"ל

אמנם קושית מהרש"א אמאי לא פרש"י כפשוטו דכבוד הבריות דוחה לאו דלא תסור ומגילה נמי לאו דלא תסור הוא שהוא מצוה דרבנן. נ"ל עפמ"ש בחת"ס או"ח סימן קס"א ליישב הא דקיי"ל באו"ח סימן תרפ"ח דבספק מוקפת חומה צריך לקרות מגילה בשני ימים וקשיא אמאי הא הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכתב מרן ז"ל עפ"י דברי בה"ג ורמב"ן בספר המצות שורש א' דקריאת הלל על נס דאורייתא הוא וביאורו שם הרמב"ן באורך בד"ה והפליאה וכיון דאמרינן בפ"ק דמגילה השתא מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש וק"ו דאורייתא הוא א"כ חיוב הלל בפורים מה"ת וקריאתה זו הלולא ולהכי אזלינן בספיקו לחומרא ור"ן ס"ל דהלל ג"כ אינו רק מדרבנן עיי"ש ועיין רמב"ן שורש הנ"ל דז"א מלא תסור רק דשאל אביך וכו' ולפ"ז א"ש דנהי דנוסח המגילה הוא דרבנן מ"מ כשאינו קורא כלל עובר אדאורייתא ועיין במאירי פ"ק דמגילה דסובר דאם אין לו מגילה קורא הלל ועיין חת"ס או"ח סימן קצ"ב. ולהכי לא הוי ידעינן מדדחי כבוד הבריות לאו דלא תסור דדחי נמי למגילה שהוא מה"ת ולהכי מייתי רש"י מוהתעלמת דדחי אפילו מצוה דאורייתא משא"כ הר"ן דס"ל הלל דרבנן שפיר כתב מדדחי לא תסור דחי נמי מגילה והבן

אמנם על מה שתמה הגאון בעל שג"א האיך ילפינן איסורא מממונא נ"ל ואקדים דהפנ"י ברכות שם הקשה איך קאמר דלא ילפינן איסורא מממונא הא בב"מ כ"ז אמרינן דאם סימנים דאורייתא בהשבת אבידה מהדרינן גט אשה בסימנים א"כ חזינן דילפינן איסורא מממונא ולענ"ד נראה עפמ"ש בש"מ ב"מ דף ל' אהא דפריך אפילו כהן והוא בביה"ק ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפילו בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא בה האיך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן לה ליתא לעשה כלל הלכך לא דחינן מ"ע משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ושניהם חייבים בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבידה ולכבד אביו בממונו ולא לעבור על המצות ודמיא לההיא דגרסינן בכתובות גמרא שותה בעציצו אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומא לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אעפ"י שאמרה בעינא ליה אין שומעין לה ששניהם חייבים בכבודו של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנדחי וכ"ש הוא בדבר שבממון דכל בשלו אינו רשאי בשל חבירו נמי אינו רשאי וכו' עיי"ש. ועיין עוד שם בש"מ ד"ה זקן פירש רבינו זקן ואינו לפי כבודו מפני חכמתו ומפני כבוד תורתו דחי לה אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינו לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמים ע"כ. ולפ"ז מיושב קושית הפנ"י דודאי בעלמא ילפינן איסורא מממונא דממון נמי הוא איסור גזל אבל הכא אין למדין איסורא מממונא כסברת ש"מ הנ"ל דכיון דבעל אבידה נמי מחויב במצות כבוד מחויב להפקיר ממונו ולומר לא בעינא שאף הוא מחויב בכבוד הזקן ולהכי אפילו אמר בעינא אין שומעין לו אבל באיסורא אפשר דאינו נדחה משום כבוד הבריות וא"ש. ועיין רש"י ברכות דמשו"ה כבוד הבריות דוחה לאו דלא תסור משום דרבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות ע"ש. ולהנ"ל א"ש דזה ידעינן מזקן ואינו לפי כבודו כמו שם מחויב למחול על ממונו משום כבוד הבריות כן מחוייבין רבנן למחול על יקרייהו משום כבוד הבריות ולפיכך הביא רש"י שפיר דמגילה נדחה מכבוד הבריות מקרא דוהתעלמת ויליף שפיר לענין זה איסורא מממונא וממילא מיושב קושית מהרש"א אמאי לא פרש"י לדכבוד הבריות דוחה לאו דלא תסור. דהוא גופא מוהתעלמת ידעינן. ומיושב נמי קושית שג"א דמדדחי מת מצוה פסח ומילה לא הוי ידעו דדוחה מגילה דהו"א דהעמידו דבריהם משום פרסומי ניסא אף במקום כבוד הבריות כמו דהעמידו דבריהם במקום כרת בפסחים צ"ב אבל מוהתעלמת מייתי שפיר ראיה לסברא זו דאחלוה ליקרייהו כנ"ל

ומה דקשה לי בדברי שמ"ק הנ"ל דסובר דזקן ואינו לפי כבודו מיירי בכבוד התורה א"כ האיך פריך בברכות מוהתעלמת דכבוד הבריות ידחה איסור תורה דילמא שאני דעשה דכבוד התורה עדיף. ובמגילה נמי אמרינן כבוד תורה קאמרת כבוד תורה דיחיד חמור ודחי מקרא מגילה עיי"ש בתוס' ד"ה כ"ש חנוכה ופורים ואפ"ה במת מצוה מספקא לי' לרבא אי דחי מגילה ולא פשט לי' מהא דנדחה מפני כבוד התורה ש"מ דכבוד תורה חמור אפילו מן מת מצוה וא"כ מאי פריך מזקן ואינו לפי כבודו דילמא משום עשה דכבוד תורה עדיף. ונראה מזה ראיה לדעת הרמב"ם ור"ן שהובא שם בשמ"ק דאפילו שאר זקן עכובד נעי מקרי אינו לפי כבודו אף שאין כבוד תורה ופריך שפיר וצ"ע

אך לפמש"ל דמגילה הוא מה"ת ול"ש אחלוה רבנן ליקרייהו והדק"ל מה מייתי רש"י מוהתעלמת הא שם ממונא ואתיהיב למחילה כנ"ל לכן נ"ל ע"פ הנ"ל באופן אחר ואקדים ליישב קושית תוס' ב"מ ל' ע"ב ד"ה אלא שהקשה ל"ל קרא לזקן ואינו לפי כבודו ת"ל מולאחותו דכבוד הבריות דוחה מילה ופסח עיי"ש. ואמינא עפ"י דברי שמ"ק שהבאתי לעיל. והנה כתובות י"ז וקידושין ל"ב ובכמה דוכתי דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול והובא להלכה ביו"ד סימן רמ"ב סי"ד ועיין מהרש"א בח"א שם ובתוס' שבועות כ"ט משום דתורה דיליה מצ' מחול ליקרי' ועיין בחידושי הר"ן סנהדרין דף מ"ו ע"ב אהא דמבעי' לן התם אי קבורה משום בזיונו או משום כפרה למאי נ"מ אי אמר לא בעינא דליקבורו לההוא גברא וכו' והקשה הר"ן אמאי לא קאמר לאפוקי מהיורשים ותירץ דממ"נ מפקינן מנייהו דאי משום כפרה ודאי מפקינן מנייהו ואי משום בזיונה נמי מפקינן דבזיונה לאו בזיונו דחיי לחוד אלא אף בזיונה דמת איכא עיי"ש. ובשבת דף ל' דרשינן מאי דכתיב במתים